בשבוע שעבר נעלבתי. מאוד. לא מבן אדם ולא מבעל חיים, לא מפרח ולא מעץ. נעלבתי מאלגוריתם. פייסבוק החליטו שהבלוג שלי הוא ספאם וחסמו אותו. ומאחר שאני מהדור הישן, ניסיתי להתמודד עם רוע הגזרה בשלל דרכים ישנות כמו פנייה נרגשת במכתב עם בול, מתן הסברים מנומקים בעמוד התמיכה ופגישת ייעוץ עם כתבנית. אבל כלום לא עזר. הרגשתי שסותמים לי את הפה ונעלבתי.
אני תמיד כותבת על הבנות שלי ועליי כאימא שלהן. אבל העלבון הזה החזיר אותי לילדות שלי. ואיך אני הייתי בתור ילדה? במילים יפות עדינת נפש, ובמילים פחות יפות קרצייה בכיינית. אהבתי להאזין למוזיקה, להתעמל ולהיעלב. נעלבתי עד עמקי נשמתי בכל פעם שחברה לא הייתה רוצה (או יכולה) לבוא אליי. כמו כן נעלבתי מהגננת שלא התייחסה אליי מספיק, מהמורה שלא ראתה שהצבעתי ומאחותי שרצתה שאני אמות.
וגם הייתי רגישה מאוד. יש שיאמרו (והם עדיין אומרים) רגישה מדי. נגיד בגן אם ילדים היו זורקים בובות על הרצפה אז אני הייתי מרימה אותן כי כואב להן. או שפעם הרסתי את גינת הירק של הגן כי חיפשתי גזר לבובת הארנב שלי. כזאת רגישה.
כמה מנחם לדעת שזה לא עובר בגנים.
השבוע ילד בגן של הגדולה שלי בת הארבע נפצע וירד לו הרבה דם והוא בכה. הורים רבים דיווחו שהילדים שלהם נרעשו וגעשו מהסיפור, ובקבוצת ההורים השקטה והיעילה שלנו בווטסאפ (חחח!) הם כתבו איך הילדים שלהם סיפרו על המקרה מיד באיסוף מהגן ושאלו מה שלום הילד. בתי לעומת זאת נכנסה באותו יום לאוטו אחרי הגן ומיד שאלה מה יהיה הקינוח בערב. כששאלתי אותה מאוחר יותר איך היא הרגישה כשהילד נפצע היא חשבה רגע ואמרה "רגיל. כמו שאני מרגישה תמיד". ובכל זאת, בניסיון נואש לאתר טיפת אמפתיה בילדה, המשכתי לרקוד על דמו של הילד הפצוע ושאלתי אותה אם הוא בכה הרבה וחזק. היא אמרה שכן. ושזה ממש הפריע לה לישון.
גם הקטנה שלי היא לא במיוחד סמל להזדהות עם סבלו של האחר. אני מזהה את זה בניואנסים עדינים שבאים לידי ביטוי בסיטואציות מורכבות, למשל כשהיא מרביצה לי. או בדרך שבה היא צוחקת בפראות אם אני מקבלת מכה. בגללה. מאבן. שהיא שיחקה איתה ופגעה לי בראש.
גם הדיאלוגים שהן מנהלות ביניהן מצליחים לכווץ אותי, אישה רגישה ובוכייה שכמותי, בעוד שהן נהנות מסדיזם רגשי קל וממשיכות הלאה כאילו כלום לא קרה. למשל:
הגדולה: את אוהבת אותי?
הקטנה:לא!
הגדולה: למה?
הקטנה: ככה!
הגדולה: את חברה שלי?
הקטנה: לא!
הגדולה: את אחות שלי?
הקטנה: לא! אני לא אוהבת אותך!
הגדולה: למה?
הקטנה: בואי נשיר!
הגדולה: טוב!
הקטנה: צוחקת ומרביצה לגדולה.
הגדולה: צוחקת ומרביצה לקטנה.
הקטנה: אימא?
הגדולה: את בוכה?
אני: מתייפחת לתוך נייר סופג במטבח ומעניקה להן הרצאה בדמעות ונזלת על החשיבות הטמונה בקרבה בין אחיות ובהתמודדות משפחתית מלאת סולידריות ואחווה עם תלאות החיים.
גם בנוגע לבעלי חיים בנותיי אינן טל גלבוע. למשל כשהן דורכות על נמלים וצוחקות. אני מנסה לדבר אל ליבן מבלי לשרוט את נפשן וצווחת: "זה כואב להן! די! הן נרצחות אט אט בייסורים!" אבל כלום. לא אכפת להן.
לפני כמה ימים גם הגשתי להן עוף בארוחת הצוהריים. אני באופן אישי צמחונית אבל מאמינה בלתת להן הכול וכשהן יגדלו הן יחליטו לבד מה לאכול ומה לא. בכל אופן, מאחר שהגדולה מאוד בררנית באוכל והגן שלה פחות או יותר טבעוני, שמחתי ממש כשהיא ביקשה לטעום מהעוף. ואז הגיעה השאלה שתמיד פחדתי ממנה: "אימא, ממה מכינים עוף?" אומנם הרשת מלאה בסרטונים של ילדים בוכים כשהם מבינים שהם אוכלים בעלי חיים, אך בכל זאת החלטתי לא לשקר לילדה. כי לא משקרים לילדים (חוץ ממקרים שבהם אני אומרת להן שהשוקולד שאני אוכלת הוא בעצם טופו צלוי שמיוצר מזיקוק של תפרחות ברוקולי וכרוב ניצנים. או כשאני טוענת בתוקף בשעה שמונה בערב שכבר אמצע הלילה, תכף זורחת השמש וממש אבל ממש חייבים ללכת לישון).
אז בקיצור אמרתי לילדה שמכינים עוף מתרנגולת וחיכיתי לתגובה שלה בחשש.
היא חשבה, הביטה סביבה, הנהנה, צקצקה בלשונה, המהמה, כחכחה בגרונה ופרצה בצחוק אדיר. חחח תרנגולת! חחח מכינים מתרנגולת! חחח זה מצחיק!
אז הבלוג שלי עבר לכאן ואני מקווה שהוא לא ייחסם יותר כי זה מעליב אותי. וכשאני נעלבת אני עצובה וכשאני עצובה אני בוכה וכשאני בוכה הבנות שלי צוחקות ומרביצות לי.
ריגשת אותי (מ אמא/ילדה רגישה מידיי גם)
כותבת נפלא ובכנות רבה. כיף לקרוא!