רם ורמה, ילדים של דרמה

כאשר החלה בתי הגדולה, תלמידת כיתה א', לחזור הביתה מבית הספר עם שיעורי בית להקראה, לא יכולתי לעמוד מנגד ולהתעלם מהטקסטים מדירי השינה והחיריק שהיא הביאה עימה. וכך פצחתי בסדרת ניתוחי ספרות מעמיקים, אפלים ומטרידים, שמצורפים ממש כאן. תיהנו!

"הנחש"

אז הילדה חזרה הביתה עם שיעורים להקראה לסוף השבוע, ואני עוד אמורה לחתום על הטקסט הזה. בחיי, אם הייתה לי ילדה נוספת אני נשבעת שהייתי קוראת לה רמה, רק כדי שהיא תיהנה מהקראת הדפים. לא ייאמן שעדיין מלמדים רמה נמה.

ומה בדף היום? ובכן, סצנה לא פשוטה. תקרית מצערת. האירוע המורכב מתחיל בכך שהילדים רם ורמה נמצאים בנהר. זה הולך ככה: רם ורמה בנהר. ואז רם שר: ננה בננה! ואז רמה שרה: ננה בננה! עד פה בסדר. נניח. ואז מה קורה? רם אומר: רמה! רמה! נחש! ואז רמה אומרת: הנחש נם. אה, אז סבבה. אם הוא רק נם אז זה בסדר גמור שיש צפע ליד הילדים. מזל שאין המשך שלפיו הנחש קם, הנחש זעם, לרמה דם, רמה צריכה למיון ילדים דנה. אבל דנה לא שמה, דנה נמה. ואיפה אמא שלהם? היא כנראה לנה.

אבל באמת, איפה ההורים של שני הילדים האלה? למה הם לבד בנהר? שני ילדים לבד בנהר עם נחש. אני מניחה שאמא שלהם באמת נחה. אמא לנה. אמא נמה, אמא חרא, אמא קאווה.

ואני מציעה, אם רוצים ללמד את הילדים את האותיות מ', ר', נ', ש', ו', ב', ח' ו-ה', אפשר פשוט לעשות טובה ולצרף גם ד' נניח, ואולי עוד איזו אות או שתיים, ואז לייצר אחלה טקסטים.

למשל: רם ורמה בחדר. רמה בדממה. רם בדממה. רם ורמה לנים. אמא נמה. אמא בסבבה. אמא על הכיפאק. לפתע שרה רמה: אני נמרה! שרה רמה: אני לא לנה כשכולם לנים! נבחה אמא: רווחה! בכה רם. בכתה רמה. בכתה אמא. נבחה אמא: רמה ורם לאבא. שמה. רמה לאבא. רם לאבא. רם ורמה בחדר עם אבא. ששה אמא. רנה אמא. שרדונה לאמא. שרה אמא: ננה בננה!

"רם והדג"

חברים, רם ורמה מכים שנית!

מסתבר שגם לסוף השבוע הנוכחי קיבלנו שיעורי בית מרתקים להקראה + 3 חתימות נוטריון, ושוב מדובר בעלילותיהם של הילדים השובבים אשר מתמודדים עם ויסות חושי, רם ורמה. לא תאמינו, אבל מסתבר שרם ורמה גדלים בכלל במשפחה גאה שיש בה שני אבות. אבא רן ואבא בר. אין אימא, וזאת אף על פי שלמדו כבר בכיתה את האות א', וכן נלמדה האות מ', כך שתיאורטית יש את הטכנולוגיה. ללא ספק מדובר בבחירה מגניבה ומתקדמת. יפה מאוד.

מה שכן, גם השבוע רם ורמה הסתבכו במקור מים. אחרי שלפני כשבועיים הם היו לבדם בנהר וראו שם נחש, אבל הנחש נם אז זה היה בקטנה, הפעם רם אשכרה ננשך בנחל. ובכן, דג, לא כתוב איזה אבל אני משערת שמדובר בפיראנה אדומת הבטן, נשך את רם, ורם ורמה חזרו הביתה לצמד האבות שלהם כשרם בוכה. "רם בכה", כך לצערנו נפתח הסיפור, כי אני אישית הייתי פותחת באזהרת טריגר. בשלב הזה הורה 1 שואל את הילדים בפאתוס "למה?" (פאוזה דרמטית) "למה רם בכה?" רמה כמובן מיד משתנקרת, ומספרת להורה 1 שדג נשך את רם. הורה 1 כנראה מאבד עניין ופונה לעיסוקיו, כי בשלב הזה נכנס לתמונה הורה 2, ומסופר לנו שהוא מורח לרם משחה. בלי מוקד רפואי, בלי קבלת ייעוץ און-ליין מרופא ילדים. כאמור אין לנו עדיין את האות ק', אז גם אין אפשרות לקבלת טיפול רפואי הולם במוקד. ובכל זאת, רם כרות הרגל בוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה, ובשלב הזה של המעשייה הוא אומר תודה. תודה רבה לרמה, לא ברור על מה משום שהיא גם הלשינה וגם מלכתחילה סיבכה אותו בנחל, כי הוא מצידו סתם רצה לשבת בבית, לצפות בערוץ "הופ רמרמים", ואז לנום וגם ללון. בהמשך הוא אומר תודה גם לאבא רן על שמרח לו פניסטיל במקום לעצור את הדימום באזור הקטיעה באמצעות חסם עורקים, ותודה גם לאבא בר שבכלל הלך לשבת בבית קפה על אמריקנו עם הלפטופ שלו, ויחזור רק בערב מאוחר אחרי שרם כבר יירדם מעולף מרוב כאב והזנחה הורית. וזהו. סיפור מקסים ומרגש. קראנו וחתמתי.

יאללה נתראה בפעם הבאה, אז אולי כבר תילמד בכיתה האות ק', ורם ורמה יבלו לבדם במקווה. שם הם ייעקצו על-ידי קרצייה, ואז יקופדו חייהם כתוצאה מקדחת קרציות.

קיצר, יש למה לצפות!

"קנקן ברד"

קיבלנו שיעורים להקראה לסוף השבוע! הידד! אף על פי שגם השבוע הסיפור לא משמח כלל וכלל. אומנם סוף סוף קיבלנו את האות ק', אך לצערי האות לא משמשת בסיפור על מנת ללמד את ילדי כיתה א' מהי קאווה או מהו ערק, אלא השבוע מדובר בקנקן.

לסיפור קוראים "קנקן ברד".

הפעם העלילה מתרחשת כולה בבית משפחת קמץ, הלוא הוא ביתם של רם, רמה, אבא בר ואבא רן. הסיפור מתחיל בשמחה וצהלה, כי אבא בר קנה קנקן חדש. "אבא בר קנה קנקן חדש", כך נפתח הסיפור, ואפשר לחוש מיד איך מתחת לפני השטח כבר מנשבות רוחות אפלות וקודרות המבשרות על משבר מתקרב. אפשר לומר שממש כאן, כבר בתחילת הסיפור, מתגלה חוסר תקשורת מבשר רעות בין האבות הגאים. מסתבר שאבא רן כלל לא היה שותף לרכישה, או להחלטת הרכישה. אבא בר כנראה נוטה לחזור הביתה מהקניון ולהחביא שקיות, והפעם הוא רכש בטולמנס קנקן מיוחד העשוי מזכוכית בורוסיליקט בצבעי אדמה, שיתאים לסרוויס היקר להחריד שרק הגיע בתחילת השבוע במשלוח מיוחד מחנות בוטיק בשווייץ. האם אבא בר סובל מהתמכרות לקניות? האם הוא מנסה לפצות את אבא רן בגלל מעשה לא מוסרי שהוא עשה לאחרונה? האם ייתכן שבקנקן היו גם פרחים אך אנו לא יודעים על כך כי טרם עסקנו בחיריק?

כאשר מגלה אבא רן שאבא בר קנה קנקן חדש, הוא מעמיד פני שמח, וקורא: "קנקן חדש!" מאחר שילדי הכיתה טרם למדו אנגלית, נחסך מאיתנו ריב הפאסיב-אגרסיב בין האבות על הבזבזנות של אבא בר, אשר התנהל מעל ראשיהם של רם ורמה. במסגרת הריב עלו חשדות כלפי אבא בר מצד אבא רן, וכן הוזכרו גורמים לא פשוטים למשבר ביניהם, משבר אשר נמשך כבר תקופה, ואף הוביל לכך שרם ורמה מבלים לאחרונה הרבה לבדם בנהרות ובנחלים, רואים נחשים וננשכים על-ידי דגים טורפים.

ואולם, למרות המתחים, המשפחה המעורערת בוחרת להתנחם במתוקים, אך בהיעדר חיריק אי אפשר למלא את הקנקן במיץ, אז הם נאלצים לשתות ברד. איך מכינים ברד ביתי? לא ברור. כנראה אבא רן גרס את הקור השורר בינו לבין בן זוגו. קיצר, בשלב הזה של הסיפור מדווחים לנו שאבא בר שם בקנקן ברד אננס. למה דווקא אננס? כי קמץ. אגב, רצוי היה להיות מעט תקניים יותר ולכתוב "מילא בקנקן", כי קצת קשה "לשים" ברד, אבל כאמור אין לנו חיריק אז אין לנו ברירה אלא לאלתר פעלים ולעשות דברים מוזרים.

רם ורמה הקטנים, שכלל לא שמים לב לכך שמשפחתם עומדת להתפרק לנגד עיניהם, לוקחים ברד. כן, הם לוקחים. הם לא מוזגים כי אין לנו ז', והם לא שותים כי ככל הנראה טרם עסקנו מספיק באות ת'. אז הם לוקחים. כתוב: "רם לקח ברד". ואז כתוב: "גם רמה לקחה". בגדול אפשר להסיק מן הכתוב שהיא לקחה ברד, אבל גם ייתכן שמדובר בכלל במנת יתר של הרואין. לא נכתב במפורש.

ואז סוף סוף מגיעים לסופו של הסיפור. לקתרזיס. לאפילוג. לסיכום ולדיון במסקנות. בסוף הסיפור נשמע קולה של רמה הקטנה, אך במקום להגיד: "אני שונאת אתכם! אני עוברת לגור אצל סבא דן וסבתא דנה!", היא בוחרת להסתכל על חצי כוס הברד המלאה, ולומר שהברד ממש טעים. "הברד ממש טעים!", אמרה רמה. ופתאום הכול טוב. ופתאום הכול שלו. ופתאום גם יש חיריק.

וזהו. תם הסיפור. דממה שוררת בבית משפחת קמץ. הסוף המתבקש בעיניי היה דווקא שאבא רן מושיב את כולם בסלון ומבשר לילדים שהם מתגרשים. "אנחנו מתגרשים", אמר אבא רן. כך אני הייתי מסיימת. אבל כאמור רוב הזמן אין לנו חיריק, אז האבות נאלצים להישאר יחד, לפחות לעת עתה.

מוסר השכל: אל תסתכל בקנקן, אלא במחיר הנקוב עליו, ובאדם שרכש אותו בטולמנס למרות מחירו המופקע, ובאיש שהוא הפך להיות שהוא לא האיש שהכרת לפני כ-14 שנה, ואיך החיים שינו אותו ומה קרה לנו ואיך הגענו למצב הזה, ובעיקר איך מספרים לילדים רם ורמה, ללא שימוש בחיריק, באות צ' ובאות ז', שכל הזין אבל בשבוע הבא אבא רן עוזב את הבית, יחד עם צ'ייסר, הכלב המשפחתי, ועם קנקן הברד שלו. לא פשוט בכלל.

"עכבר בקלמר"

חברים, הדף "אמא עייפה דיה" שולח מלא חיזוקים וחיבוק גדול לחברתנו רמה, אשר סובלת בימים אלה מבריונות. ועל כן, לפני קריאת הפוסט, ארצה לצרף אזהרת טריגר - בריונות ושיימינג!

הסיפור להקראה לסופ"ש לילדי כיתה א' נקרא הפעם בשם מבשר רעות: "עכבר בקלמר". ממש הרלן קובן פינת אגתה כריסטי. מה עושה עכבר בקלמר? איך הגיע עכבר לקלמר? והאם העכבר הוא זה שאכל לרמה את כל תכולת הקלמר, והיא בעצם לא איבדה את כל החפצים שלה כבר בתחילת השנה כי מסתבר שזה מה שילדים עושים, מאבדים חפצים במסגרות חינוך? נגלה בהמשך.

הסיפור דווקא מתחיל הפעם במעשה טוב. כתוב: "רם קנה לרמה קלמר חדש". יפה. שוב אבא רן ואבא בר עסוקים כל כך בעצמם ובהליך הגירושים המכוער שלהם, עד שרם ורמה נאלצים לגדל את עצמם לבדם ולדאוג זה לזו. את החלק שבו רמה איבדה את הקלמר הישן שלה ואבא רן ואבא בר כעסו עליה נורא כי הם מאוד טעונים בימים אלה וחסרי סבלנות ולא מצליחים לעשות את ההפרדה בין החיים שלהם לבין ילדיהם השמיטו מהסיפור. אבל אפשר רק לשער שכאשר הצעקות בבית הגיעו למצב של משטרה ורווחה, רם הקטן לחש לרמה: "יהיה בסדר", בעודם יושבים מכווצים ומחובקים יחד בחדרם, ואז הוא שבר את קופת החזיר שלו וקנה לה במעט הכסף שהוא הצליח לחסוך בשנתיים האחרונות קלמר חדש במקס סטוק עודפים. אבל רמה, כמו רמה, ילדה עם ויסות חושי והפרעת קשב וריכוז, שכחה גם את הקלמר החדש בגן. כתוב: "רמה שכחה את הקלמר בגן". מסתבר אגב שהיא עדיין בגן ובכלל לא בכיתה א'. הגיוני. בטח החליטו להשאיר אותה שנה נוספת בגן עד שתבשיל מבחינה רגשית ומבחינה התפתחותית ותוכל להשתלב. למען האמת גם הומלץ לה על ריפוי בעיסוק, אבל כאמור בני המשפחה לא ממש מתפקדים, וגם ריפוי בעיסוק זה עם חיריק אז אי אפשר.

קיצר, היא שוב שכחה קלמר בגן, הפעם את החדש. איך הגיבו לזה בבית? פעם נוספת פסחו בסיפור על החלק שבו אבא בר צועק עליה ממש, ואז אבא רן מתעצבן עליו, ואז אבא בר כועס עוד יותר, ואז שניהם עוברים לצעקות באנגלית, אבל רק בפרזנט פרוגרסיב ופאסיב אגרסיב כי אנו רק בתחילת הלימוד.

אז בשלב הזה עוברים לתאר לנו לדאבוני את הבריונות הקשה ואת האלימות הסמויה שעימן נאלצת להתמודד רמה, ילדה מוכת גורל. דמות חדשה, דמות עלומה, משתלבת בשלב הזה בסיפור. הילד ברק. ברק הנורא. מיהו ברק? האם הוא ילד מהגן? האם הוא בכלל נער בסיכון? אין לדעת. לא כתוב. כתוב רק: "ברק שם לרמה עכבר בקלמר". למה דווקא עכבר? כי חרוז. אומנם חרוז לא משהו, אבל זה מה יש. אפשר היה נניח לשים שומר בקלמר, אבל ילדים לא אוהבים טעם של אניס. אז נתקענו עם עכבר. זכויות של חיות? הימנעות מבריונות? לא ולא. נמכור הכול למען חריזה בינונית.

איך תגיב רמה למעשה הבריוני? האם יעבירו אותה לגן אחר כדי שהיא תוכל לפתוח בו דף חדש? האם ברק יושעה מהגן, או יילקח לבית הסוהר אופק לבני נוער? ומה עם העכבר שמצבו הוחמר והוא אט אט נגמר בקלמר? לאיש לא אכפת. בשלב הזה מחבר הסיפור רוצה להעצים קצת את רמה המסכנה, ולכן כתוב שרמה חכמה. לרמה אומנם יש בעיות רגשיות חמורות, אבל מנת המשכל שלה למזלנו תקינה. כתוב: "רמה החכמה אמרה: 'העכבר גר על האדמה, לא בקלמר'". יופי רמה. ילדה נבונה. היא הייתה יכולה להגיד שזו התעללות נוראית ושראוי לשחרר את העכבר בטבע, אבל אנחנו עדיין אובססיביים לקמץ, מסתבר, אז הוא גר על אדמה. לפחות לא נכתב שהוא חי במעבדה ובודקים עליו קרינה על-סגולה, עוד מילים עם קמץ. כשהיא מסיימת להיות חכמה ולהתחכם, ברק עושה מה שכל בריון היה עושה, וצוחק עליה עוד יותר. כמו כן כל ילדי הגן מצטרפים אליו וצועקים: רמה אמה! רמה, לכי שמה! החרמה לרמה! אבל כל זה לא מסופר לנו. למרבה המזל לאחר השיימינג יש סוף סוף התערבות הורית, ואבא רן, הורה 1, הורה יציב יותר לכל הדעות, לוקח את העכבר, שם אותו על האדמה, ומתקשר להורים של ברק, לגננת ולמחלקה לפניות הציבור במשרד החינוך. כתוב: "אבא רן לקח את העכבר ושם על האדמה". העכבר כמובן כבר מזמן לא בחיים, ולמעשה צריך היה לכתוב שהוא טמן אותו באדמה, ואפילו ב"טמן" יש קמץ, אבל לא. משקרים לנו. כתוב שהעכבר ברח. "העכבר ברח!", כתוב. עם סימן קריאה כדי שההגזמה תאפיל על השקר.

וזהו. תם הסיפור. אבא בר עזב את הבית, אבא רן שבור מנטאלית, העכבר נפטר, רם נגמר, רמה רק רוצה להיות נמה ואף פעם לא קמה, החרמה לרמה, טראומה לרמה.

ועוד מציעים לנו בסוף הדף, לפני חתימות הנוטריון, להפוך את הסיפור להצגה, לצלם ולשלוח למחנכת. אבל תסלחו לי שאין לי שום חשק או רצון שהגדולה שלי תשחק את רמה המסכנה, אחותה הקטנה תעשה לה מעשה בריונות, ואז נרצח עכבר.

ובנימה קשה זו, אבקש מכם לשלוח לרמה ולכל בני משפחת קמץ הרבה מחשבות טובות, או בעצם רק מחשבה טובה אחת. כי קמץ.

אחחח... חנוכה, חנוכה. חג יפה כל כך. חג הנרות, חג האורות, חג הצרבות, חג היותר מדי פעילויות. למשל לפני כמה ימים לקחנו חלק בפעילות של יצירת נרות במתנ"ס ליד הבית. את הנרות יצרנו שם משעווה נוזלית, חול קינטי, פלסטיקים כאלה בכל מיני צורות ופתיל קצר, אותו סיפקתי בעצמי מטעמי אישיות. כמו כן למוחרת נערכו גם טקס הדלקת חנוכייה בשכונה, מסיבת חנוכה בגן, הקרנת סרט קהילתי, הצגה בית ספרית, יצירת סביבונים בכיכר, חגיגות חג מולד כמו בנכר, טיגון סופגניות בצומת הפיל ושחייה קהילתית בצ'יפסר-גריל. די כבר! בתכלס אני בעיקר חשה שבנותיי מתחילת החג חוות תנודות סוכר חמורות אשר משבשות עליהן ועליי את דעתן, ועל כן רוב הזמן הן חגות סביבי כסביבונים עד לכדי מיגרנה המיפלגית.

וכאילו אין לי מספיק צרות בחיים, היום אחר הצוהריים הן גם התעקשו שנכין בבית לביבות. הכול קרה ממש כמו בסיפור של גברת קרש ומר מערוך. ממש כמו גברת קרש גם אני התעוררתי בבוקר יום שלישי וחשבתי שיהיה לי יום נהדר. אבל הגדולה והקטנה, גברת פומפייה וגברת מחבת, גיררו את מוחי על הצד הדק של הפומפייה, טיגנו את שפיות דעתי על החלק החם של המחבת, ואז סחו לי שהיום יש למעשה מלא עבודה. אין לך זמן, אין לך פנאי, כך הן אמרו לי, היום יש לך עבודה רבה. לא שמעת? לא ידעת? היום מטגנים במטבח לביבות, ואז עושים לבית תמ"א 38 כי בכוונתנו לטגן גם את ארונות המטבח בשמן עמוק. המשכתי להציע להן פעילויות אחרות שלא מצריכות את נוכחותי ו/או נייר סופג. אחר הצוהריים נפלא! כך אמרתי להן, והטלוויזיה נהדרת! כל כך מתחשק לי לטבול בפרקים של דורה החוקרת! אבל דבר לא עזר, הן התעקשו.

אז זהו, טיגנו לביבות והלך המטבח ואין לי מושג איך הלביבות יצאו אפילו כי הקטנה מנוזלת ולא ארחיב בדיבור.

מה שכן, חשוב לי לציין שכאם מזניחה בואכה רווחה, גיליתי רק היום שהגדולה קיבלה חוברת שלמה של רם ורמה לחג, ויש לי כל כך הרבה מה לומר על הסיפורים הקצרים שקיבלנו עד שראשי מתפוצץ מרוב הלצות. למעשה אפשר לומר שיש לי כל כך הרבה מה לומר על הסיפורים הקצרים! שמלאים בסימני קריאה! גם כשאין צורך בכך! אז קדימה, הזמן קצר והעבודה בטיפול רגשי עם רמה רבה, אז נתחיל. הבה נתחיל מהסיפור של נר ראשון:

"הסל" בסיפור זה רמה, ילדה מאובחנת, שמה בסל דברים. אילו דברים? דברים עם קמץ. היא שמה אגס, היא שמה חסה, היא שמה גמבה. וחבל, כי אם כבר קמץ היא יכולה הייתה לשים גבינת גאודה, עוגיות מקרון, זיתי קלמטה וקאווה, ואז גם הסל הזה היה שווה משהו. אבל לא, היא שמה רק דברים עלובים כי אבא בר רושש את כולם וכבר אין למשפחה תקציב. בהמשך רמה שמה את הסל בגן. לא כתוב למה, אבל אני משערת שכנראה מרוב מצוקה היא מנסה להחביא מזון במקומות שהם לא הבית. אבל לצערנו זה לא עובד לה, כי כתוב שאבא בר בא וראה את הסל. "בא אבא בר, ראה את הסל". ומה עושה הורה 1? כולנו יכולים לנחש. בא אבא בר, הורה דורסני שכבר עם רגל אחת מחוץ למשפחה, ואוכל את האגס. בשלב הזה משום מקום מופיע בגן גם סבא דן. סבא דן, דמות חדשה. הוא כנראה שוטט שם ללא מטרה בגלל האלצהיימר שממנו הוא סובל, ובלי לשים לב הגיע לגן, ואז אכל לרמה את החסה. "בא סבא דן - אכל חסה". והנה מגיע גם אבא רן, הורה 2, כנראה כדי לאסוף משם את אבא שלו עם האלצהיימר, ועל הדרך גם לריב קצת עם אבא בר. אבל בינתיים, כדי להירגע, הוא אוכל לרמה את הגמבה. קיצר, כל משפחת קמץ הגמורה ירדה לרמה הקטנה על הסל וחיסלה את תכולתו. הם היו רעבים, מעניין למה. מריחואנה לרמה? לא נדע לעולם. בתגובה רמה, ילדה עם עיכוב שפתי, כועסת אך לא אומרת דבר. "רמה כעסה!" כתוב. בתכלס היא יכולה הייתה לפרגן לאבות שלה ולסבא המסכן קצת ירקות ופירות, אבל לא, היא כועסת. רמה צמה, רמה עושה דרמה, הסלמה לרמה. אויה לרמה, אומנה לרמה, כי היא לא רק כועסת, היא גם הולכת. כתוב: "רמה הלכה". לאן הלכה? לרווחה. סתם, אני לא יודעת לאן היא הלכה. וזהו, הסוף. איפה רמה? האם היא עברה לפנימייה? האם היא שלחה יד בנפשה? האם היא בכיכר דיזנגוף זרוקה? לא ברור. אבל כמובן שלמשפחת קמץ לא אכפת בכלל, ואפשר לעבור לסיפור השני, שגם אותו נספר עוד היום, וזאת על מנת להגדיש את הסאה ולהתיש את הקהילה. בימים הקרובים נתמקד בשאר החוברת.

"הכלבה החדשה"

אם כן, לסיפור השני קוראים "הכלבה החדשה". האם מדובר ברוחמה, הדודה המרשעת של רם ורמה? לא ולא. מדובר בכלבה אמיתית, ושוב מדובר במקרה חמור של התעללות בחיות. אחרי שסיימנו לרצוח עכבר בקלמר, עכשיו אנחנו נוטשים כלבה בגינה. אבל די עם הספוילרים. הסיפור נפתח בכך שסבא דן, אותו סבא עם האלצהיימר מהסיפור הקודם, בעודו לא מחובר למציאות ועדיין סבור שמשפחת קמץ מתפקדת, מחליט להביא להם כלבה חדשה. כי זה ממש מה שחסר להם עכשיו, לטפל בחיית מחמד. בעקבות המתנה של סבא, רם, ילד דיכאוני ובצדק, לשם שינוי שמח. אחרי שכתוב "סבא דן הביא כלבה חדשה", כתוב: "רם שמח, נשק לסבא וגם לכלבה". סוף סוף יש לרם יצור קרוב שאוהב אותו, יצור שהוא איננו אחותו רמה, ילדה של דרמה. רם, שקצת מגזים עם הכלבה, מתחיל להיקשר אליה יותר ויותר. בשלב הזה הוא קורא: "סבא, סבא!", כמובן צריך פעמים כי סבא גם לא שומע טוב, "כמה נאה הכלבה!" אפשר היה נניח לתאר אותה כחמודה, אבל למה גם שורוק אם אפשר רק קמץ. ומה רם עושה בשלב הזה? כמובן, הוא לוקח את הכלבה לגן, המקום שבו קורים כל הדברים הרעים. עכברים מתים בקלמרים, מאכלים נאכלים, חפצים נאבדים. אבל בני משפחת קמץ לא לומדים, ולכן שוב רם חוזר על הטעות ולוקח לשם את חיריק, כלבתו האהובה. ואז מתרחש אסון. כתוב: "הכלבה ראתה עכבר". כנראה מדובר בעכבר המת מהקלמר של רמה. ואז כתוב: "הכלבה ברחה!" ואז כתוב שקר: "גם העכבר ברח...", כי ברור שהעכבר הזה כבר נרקב על הארץ עוד מלפני שתי הקראות. וזהו. אין יותר כלבה. לרגע היה לרם טוב בעולם הזה, הייתה לו נחמה, ועכשיו הכול אבוד. רם נותר ללא דבר, והסיפור נגמר. על ליבו של רם העצב נערם, עתידו של רם מוחרם, לרם נזק נפשי נגרם, לרם לא מספיק כסף נתרם, מהמיטה לעבוד לא קם רם, סם לרם, רם שם - קופץ ואז נם.

איזה יופי. נתראה בסיפורים הבאים.

"הבננה"

היום נתייחס לסיפור של נר שלישי, "הבננה". אם ירצה השם ותרצה הרווחה, מחר אנתח עוד סיפור או שניים. אבל כעת, הבה נתחילה. לסיפור קוראים כאמור "הבננה", ואני מכריזה מראש שבכוונתי לחסוך מכם בדיחות הקשורות בהיותה של המשפחה גאה, והנה בננה, וגיחי גיחי. אנו נעלה יחד לרמה גבוהה יותר של בדיחות קמץ ושורוק.

אם כן, "הבננה". בסיפור זה נחשפת בפנינו שערורייה מטורפת. מסתבר שלאבא בר יש ילדה נוספת, ילדה שנולדה מחוץ לנישואים. אבא בר, הורה מיותר, בורח מהבית בתירוץ כלשהו, ומגיע כמובן, איך לא ולמה לא, לגן. כתוב: "אבא בר הלך לגן". עכשיו, לא מספיק שאבא בר נאף, ברח, הלך, ועוד דברים בקמץ, עכשיו הוא גם בזז וגנב. וזאת כי כתוב: "בגן לקח אבא בר בננה". של מי הבננה? לא ידוע. אבל אז, הו אז, חלה תפנית מפתיעה בעלילה. בשלב הזה מגיעה לאבא בר הילדה הסודית שלו, הילדה דנה. דנה, ילדה עצובה שלא רנה, לנה עם אמא שלה אנה בפרדס חנה. היא נולדה בתקופה שבה אבא בר עוד היה בארון, ורק חיפש את עצמו במעגלי חיבור לגבריות מקודשת בכרכור-פרדס חנה, שם נולדה לו דנה, ושם עד היום היא לנה. את דנה הוא הסתיר מבן זוגו רן, וזאת על מנת שלא ליצור בלאגן, ואז בפונדקאות הגיעו רם ורמה, ובשלב הזה כבר היה מיותר לייצר בבית דרמה. וכך גדלה לה דנה רק עם אמא אנה, והנה היא סוף סוף נפגשת עם אביה, אך במקום שהוא ייקח אותה למסעדה שווה בנמל תל אביב או במתחם שרונה, היא איתו בגן חולקת בננה.

קיצר, בגלל היותה ילדה סודית, גם לדנה הקטנה יש לא מעט בעיות וכעסים מודחקים, ולכן היא ניגשת לאבא בר וחוטפת ממנו את הבננה. כתוב: "באה דנה, לקחה את הבננה". ואבא בר, הורה ילדותי, במקום להעניק לדנה חיבוק הפוך אשר ישרה עליה נירוונה, מתחיל לבכות בג'ננה. כתוב: "אבא בר בכה..." אחלה דוגמה אישית. דנה, שמיד מתנתקת רגשית מהסיטואציה המצלקת, לא מדברת איתו ישירות, אלא פונה אליו בגוף שלישי, מהלך פסיכולוגי ידוע אשר בכוחו להרחיק אותה מהסיטואציה. היא שואלת אותו, את העולם, את הגורל, את אלוהים, את פקידת הרווחה: "למה בר בכה?" מרוב ייאוש היא אפילו כבר לא קוראת לו "אבא". אבא בר לא עונה. אבא בר לא מחובר, אבא בר בלתי מוסבר, באבא בר התסכול נצבר. אבל למרבה המזל שנייה לפני שאבא בר מרוקן את החשבון ובורח למדבר, דנה מוותרת ומחזירה לו את הבננה. כתוב: "נתנה את הבננה לבר". וזהו, דנה, ילדה של חוסר ביטחון, ויתרה, ועכשיו היא גם ממזרה וגם רעבה. ייתכן אבל שאבא בר כיבד אותה בביס, כי כתוב: "אבא בר אכל בננה. גם דנה אכלה בננה!" כמובן עם סימן קריאה כי גם המספר מופתע שאבא בר, שהוא לכל הדעות נרקיסיסט מוגמר, אף על פי ש"נרקיסיסט" זה בחיריק, כיבד את בתו דנה קמץ, ילדה שגורלה נחרץ, בביס מהבננה.

אם כן, איזה יופי. כמה משמח שאבא בר עדיין עימנו, ממשיך לצלק את ילדיו ואותם לא לספור, ואף צובר חובות כבדים בשוק האפור.

אז לסיכום, בקשה חשובה: אם במקרה מישהו מכם מגיע בקרוב לפרדס חנה, אנא, נסו למצוא שם את דנה, ילדה ממזרה מקושטת בנדנה, שבקרוואן מתקלף לנה יחד עם אמא אנה, אשר למחייתה נאלצת לסחור במריחואנה. ואם תראו אותה, ספרו לה שאבא שלה, אבא בר המושמץ, מוסר לה דרישת שלום, כי ב"שלום" יש קמץ.

"הגמד"

טוב, הבטחתי עוד סיפור אחרון של רם ורמה לחג, וזה חשוב במיוחד בחג החנוכה, כי מדובר בחג של ניסים.

אך לדאבוננו ניסים לא קורים לילדים רם ורמה לבית משפחת קמץ. אז איזה אסון קורה הפעם בחוברת ההקראה לכיתה א'? ובכן, הפעם רמה הקטנה פוגשת גמד, הלוא הוא המפוקפק השכונתי.

לסיפור קוראים "הגמד".

והיום רמה, ילדה של דרמה, בורחת לנחל כשהיא עדיין בפיג'מה. אך הפעם היא לבד, בלי אחיה רם, שככל הנראה נם או מוחרם. ובמקום שהשכנים ידווחו על המשפחה לרווחה, רמה הקטנה הולכת לנחל לבדה, ולא מפונה למשפחת אומנה. כתוב: "רמה הלכה לנחל. לרמה סל". ומה יש בסל? נקווה שגז מדמיע, אבל ב"מדמיע" אין קמץ, אז זה יהיה מאוד מפתיע.

מובן שדי מהר עלילת הסיפור מסתבכת, והנה כבר בשורה השנייה להקראה, רמה, שכאמור הולכת לבד, פוגשת אדם תימהוני המכונה "גמד". כתוב: "רמה פגשה גמד". רמה, ילדה עם חרא של קרמה, לא מצליחה לברוח מהפדופיל. הוא מתחיל לפתח איתה שיחה, וזה מפתיע אותה כי היא רגילה להזנחה. כתוב שהגמד שאל את רמה מה יש לה בסל. "רמה, מה יש בסל?", הוא שאל ואז מולל בערמומיות את זקנו המסולסל. אומנם התוכנית המקורית שלו הייתה להציע לה סוכרייה על מקל אם היא תבוא איתו לדירה שלו, אבל אנחנו ממש לא בקובוץ עדיין, אז הגמד הפדופיל נאלץ לזרום עם מגבלות הטקסט.

כעת רמה, שברחה מהבית ואף אחד אפילו לא שאל אותה למה, עונה לו שבסל שלה יש מרק וחלה. כי טעים? חלילה וחס, פשוט במילים האלה יש קמץ. ואיך שמים מרק בסל? זה לא ברור בכלל. פשוט במילה "מרק" יש קמציים, אז יאללה, שייזל לה מרק רותח לה על הרגליים. ואז כתוב בלי שום היסוס או אזהרה לילדים: "הגמד בא לנחל עם רמה", וזה פשוט מדהים. שנים שאני מנפחת לבנות שלי את הראש לא לדבר עם זרים, והנה הילדה רמה בעמידה נמה והולכת עם זר לנחל שמה. מה שכן, בשלב הזה במקום לכתוב שהגמד את רמה אנס, כי במילה "אנס" יש פתח וגם קמץ, ואז לכתוב שאותה הוא רצח, כי גם במילה "רצח" יש קמץ וגם פתח, רק כתוב שהם אכלו יחד. כתוב: "רמה אכלה. גם הגמד אכל!" וזהו, לא מספרים לילדי כיתה א' שרמה תמה. שגופתה של רמה נפרסה כפסטרמה, ושטרם מצאו את החתיכות שלה שמה, ואילו הגמד עדיין בנחל תופס קורבנות בלי מאמץ, אבל רק כאלה שבשם שלהן יש קמץ.

סתם סתם. כל זה כמובן לא קרה, ורמה עדיין עימנו, ומחר חוזרת לשגרה. ומזל שלא קרה לה בעצם דבר, ובבית משפחת קמץ הכול טוב ונהדר. כל זה היה רק חלום והזיה, של אימא מותשת ועייפה דיה.

"הממתק"

ובכן, אמרתי שאעדכן במצבם של רם ורמה, הראשונים לשושלת קמץ, ולכן כך אעשה. הפעם מדובר בשיעורי בית שהתקבלו כבר לפני שבוע, אבל בזמן אמת שכחנו להקריא אותם. באותו יום שישי חזרה הילדה מבית הספר ולא אמרה דבר, ומאחר שהיא שתקה ומילאה פיה חיריק, כלל לא ידעתי על קיומם. וכך זנחתי את חובתי המוסרית לשמש כשופר לקולם הדק של רם ורמה, ילדים שחייהם מלאי דרמה. ואולם, לא יכולתי להמשיך להתעלם ממצבם אחרי שקראנו יחד את הסיפור השבועי. אם כן, הסיפור הפעם נקרא "הממתק", ולא, לא מדובר בשיר חדש של אגם בוחבוט.

בשורה הראשונה נכתב לשם שינוי דבר נהדר: "אבא בר קנה לרם ורמה ממתק". מובן שכמו תמיד הבזבזן הראשי הוא אבא בר, ושוב הוא מכלה את כספי המשפחה, אבל לפחות הפעם הוא עושה מעשה טוב וקונה לילדיו האומללים ממתק. למה רק אחד? עזבו, נשים כרגע דגש על חצי הכוס המלאה, וגם ב-ת', וזאת כי סוף סוף רם ורמה לא נמצאים לבד בנהר או לבד בנחל ולא ננשכים או משחקים עם עכברים מתים בקלמרים. סוף סוף הם מקבלים ממתקים. כלומר ממתק אחד. לשניהם. אבל בסדר. "ממתקים" הרי זה ברבים וחיריק ובלאגן. אז לא משנה, נישאר בקמץ ונתקמצן על הילדים. מה שכן, מרוב אומללותם של ילדי ההזנחה רם ורמה, הם לא אוכלים את הממתק מיד, אלא מתענגים עליו עד הסוף. כתוב: "רם חלם על הממתק", ואז כתוב: "גם רמה חלמה על הממתק". אלה ילדים שלא הולכים לימי הולדת, אלה ילדים שגדלים במשפחה מתפוררת. הם מקבלים ממתק אחד לשניהם ואז חולמים עליו בלילה. בהמשך כתוב שרם מגדיל לעשות ומחליט לשמור את הממתק שלו ליום שבת. "רם שמר את הממתק לשבת". ככל הנראה ככלב האסקי סיבירי הוא חפר ברצפה והטמין את הממתק שלו בין הבלטות, שיהיה לו ליום סגריר.

בשלב הזה אנחנו מגלים שיש תפנית קטנה בסיפור. מאחר שאסור לנו חיריק לא נכתב "ממתקים", אבל מסתבר שדווקא כן היו שני ממתקים. כנראה מערכת החינוך מעדיפה שהילדים שלנו ידמיינו ריבוי מאשר פשוט לכתוב חיריק. חיריק ובל יעבור, תמות נפשנו עם חיריק. פתאום כתוב: "רמה בחרה לאכול ממתק בגן". אז כן היו שניים, אחד קבור בבית והשני בדרך לגן. יופי. מדהים אגב שרמה לא לומדת וממשיכה לקחת דברים שיקרים לליבה לגן, אזור הדמדומים של ראשית קריאה. וכמה לא מפתיע שרמה, ילדה שלא צמה, לא מצליחה לדחות סיפוקים. כנראה זה בגלל הוויסות החושי. קיצר, רמה הולכת לגן כדי לאכול שם את הממתק שלה, שעדיין לא ברור אם מדובר בשוקולד בטעם חולם, סוכריית גומי בטעם שורוק, או גומי לעיסה בטעם חיריק.

אבל מובן שבגן, אזור לא מוגן, משולש ברמודה מבולגן, גיהינום לוהט ומטוגן, קורים רק אסונות. ואיזה עוד אסון בקמץ טרם התרגש עלינו? ובכן, הפעם מדובר באסון מופרך במיוחד. כתוב: "בא מטר - הממתק נמס!" פשוט מדהים שטובי המוחות לא מצליחים לייצר אפילו טקסט אחד ללא תפנית שלילית בעלילה. עכברים שמתים, כלבים שבורחים, דגים שנושכים. ועכשיו מה? ממתקים שנמסים. איזה ממתק בכלל נמס בגשם? מה למען השם אבא בר קנה להם? תופיני ציאניד? רקיקי סטריכנין? קיצר, עד שכבר קרה משהו משמח לילדי הרווחה רם ורמה, הנה גם זה נהרס. וכרגיל רם, ילד שמבפנים נפרם, נאלץ להתגייס לטובת אחותו רמה, ילדה שממתק בגשם שמה, והנה הוא כבר חולק איתה את הממתק שלו. הוא מוציא את הממתק הרדיואקטיבי שהוא קבר עמוק מתחת לבלטות, ומעניק ממנו לרמה, אחותו גרועת הקרמה. כתוב לסיום: "רם חלק את הממתק ונתן גם לרמה". את השלב הבא כמובן חסכו מאיתנו. מדובר בשלב שבו מתקשר רם לנציגת הרווחה רוחמה, ושואל אותה בבכי: "אבל רוחמה, למה? למה יש לי אחות כמו רמה? למה היא עדיין בחיים ולא לנצח נמה? למה הפונדקאית שלה לא השתמשה בדיאפרגמה? ולמה היא לא הולכת שמה, אלייך, לרוחמה, אף על פי שביקשתי זאת ממך שוב ושוב בטלגרמה?" ומה ענתה לו נציגת הרווחה רוחמה? זאת לעולם לא נדע, כי בתשובתה היה חיריק וגם אות שטרם נלמדה.