שלושה כוכבי סלמונלה

יומני שכונת חוֹרוֹ דה-ברצלונה שלום,

זהו יומי הלא יודעת כמה כאן בעיירה המנומנמת חוֹרוֹ דה-מוצ'ו לה-ברצלונה, ורציתי לספר שכמעט התפגרתי סופית לפני יומיים, וזאת כי ביצעתי את החטא הנורא ביותר שקיים והוא לנסות ליהנות מחיי.

הכול התחיל בכך שסבתא הגיעה לכאן לביקור.

קצת לפני בואה המשמח חשבתי לעצמי שמאחר שאני מסיימת חודש עמוס בטירוף בעבודה, ומאחר שבאופן כללי כה רע לי ומר וחוֹרוֹ לי בנשמה, הגיע הזמן ליהנות. עליי לקחת את עצמי בשתי ידיי, כי באמת סבלתי די, ולעשות משהו מופרע וחד-פעמי, יעלה כמה שיעלה. לכן, בפעם הראשונה בחיי הזמנתי מקום במסעדת מישלן. רציתי פעם אחת להבין על מה כולם מדברים, וגם לפעמים זה נחמד ששמים לך משהו לצד היין. חיפשתי בגוגל מסעדות מישלן בברצלונה, ומסתבר שיש לא מעט, ומצאתי אחת שהיה בה מקום פנוי לאחד הערבים שבהם סבתא כאן, כי הרי מישהו צריך לשמור על הצפע הבסקי ועל אחותה העקצן הצהוב, אף על פי שהיה לי קצת חבל שהן יפסידו את מנת המישלן הידועה - 5 וריאציות של פסטה בלי כלום (שני נתחי פסטה פפיונים בשרניים המונחים על קרם קטיפתי מספגטי 8 אסם, לצד קרמבל פנה אל-דנטה, קציפת פסטה תלתלים ועיטורי ג'לי מפתיתים בצורת כוכבים להכנה מהירה).

בכל אופן, הזמנתי מקום נרגשת ושמחה לקראת חוויה שתיזכר לנצח, הן בזיכרוני והן בחשבון בנקי.

ביום עצמו צמנו באופן כמעט מלא, ולקראת השעה המיועדת התלבשנו חגיגי ונסענו לבית המלון שבו ממוקמת המסעדה - רק רבע שעה מחוֹרוֹ דה-טודוס, והינה אנו ממש בברצלונה, איפה שיפה וגם נחמד.

כשהגענו למסעדה עצמה, מסעדת 3 (!) כוכבי מישלן, היה עליי להתגבר לא פעם על רצוני לצחוק צחוק גדול מרוב טקסיות והפרזה. מלצר אחד הרחיק את הכיסא למעני על מנת שאוכל להתיישב, מלצר אחר קירב את הכיסא למעני על מנת שאגיע לשולחן, וכשרציתי ללכת לשירותים מלצר שלישי ליווה אותי לשם כחברה נידית. כמו כן כשביקשתי לראות את תפריט היינות הגיע אל שולחני מילון אבן שושן המרוכז - 1194 עמודים של רשימת יינות הממוינים לפי מדינות, סוג, גוון, רמת עפיצות וכמות הגופרית. בערך בעמוד 126 התייאשתי, ואמרתי למלצר מספר ארבע שיביא לי איזה יין לבן שראיתי בתפריט שהיה נראה נחמד, ובעיקר במחיר סביר, וזהו. יש לציין שאת כל המנות הגישו לנו כל הזמן שני אנשים, באופן סימולטני, וזאת על מנת שהמנה תונח לפנינו בדיוק בדיוק באותה השנייה, התנהלות שעליה אני מקפידה גם בבית כדי להימנע מאירועי "לא פייר" אלימים.

וכעת, לאוכל. אם כן, אין לי כוח להתחיל לתאר את כל המנות, הלוא אני רק מקטרת סתומה ולא מבקר המסעדות המסתורי ביצה עלומה. לכן רק אספר בקצרה שאכלתי דברים שביומיום אני פחות אוכלת, ושכל המנות היו מעניינות ויפות. ביקשתי מהמסעדה מראש שהתפריט שלי יהיה בלי בשר ועוף, מטעמי צמחונות חלקית, ועל כן ידעתי שאת הדגים, הרכיכות ושאר כוכבי "בת הים הקטנה" איאלץ לטעום בהכנעה ובקבלה. פעם בחיים אמרנו, לא? אז יאללה, רציתי לחוות. וגם מה כבר יגישו לי. ובכן, צלופח. הארוחה נפתחה בביס צלופח שהיה די נחמד אם שמים בצד את העובדה שמדובר בצלופח. לאחר מכן בזו אחר זו הגיעו שאר המנות. מדי פעם, ממש כמו בחדר בריחה, המלצר נטל איזה אביזר שכבר היה על השולחן שלנו, וזאת על מנת לשלוף ממנו בהפתעה דבר מה שנאכל בהמשך. כך למשל בתוך כדור זכוכית שקוף לנוי שחיכה על השולחן מתחילת הערב הסתתרה, מסתבר, הגרסה שלהם לסלט יווני (הרכיבים: עגבנייה שקולפה, הושרתה, בושלה, יובשה, נצרבה, הומתקה ונשלקה, שלצידה מונח ריבוע גבינת פטה שנחבץ, הומלח, יובש, קורר, פורר ואז אוחד מחדש לצורת ריבוע על-ידי צוות מהנדסים, וזאת לצד גביע ירוק שבתוכו נוזל ירוק, שמהווים יחד את הגרסה שלהם למלפפון, ירק תמים במקור אשר נקטף, קורר, יובש, הופשר, בושל, הוכה, תובל, נחבל, קורמל ואז נטחן שוב).

חלק מהמנות היו טעימות יותר וחלקן פחות. חלק מטקסי ההגשה היו מרשימים וחלקם דביליים למדי. צלחות רקדו, מבחנות רוקנו, מרקים נזלו על הקירות. שבלולים כוסחו, כרטיסי אשראי צרחו - והכול אצל הדודה והדוד מישלן.

למשל היה קינוח אחד שהוגש לנו לאחר שלנגד עינינו המלצרית הפכה קרם לבן לכיפת שוקולד בעזרת מצקת וחנקן נוזלי, ואז היא גם התיזה נצנצים על כל השולחן ולחלל האוויר, גורמת לי להתאפק שלא לנזוף בה להפסיק לטנף את הבית. בקיצור, חוויה. שלוש שעות של מאכלים מיוחדים, משקאות צבעוניים וטקסים משונים. הכול היה מאוד יפה, גם אם לפעמים הטעם היה מפוקפק, והינה לכם רמז מטרים בעלילה, אז נא לזכור אותו להמשך הפוסט, שמתחיל בעצם להתארך כמו ספר היינות, הלוא הוא אנציקלופדיית בריטניקה לנוער גרסת הבמאי, אז בעצם הינה כבר הקתרזיס בעקבות הרמז המטרים שהוזכר קודם לכן בעלילה, כי כמה עוד אשלוק את מוחותיכם.

פוחלץ נוי

מלפפון שנחבל

אז מה שקרה בהמשך זה שבערך רבע שעה אחרי שהגענו הביתה התחלתי לחוש ברע. מאוד ברע. מסתבר שרק אני, אדם מוכה גורל ויגון בעל קארמה של צלופח, הצלחתי לקבל הרעלה חמורה במסעדת שלושה כוכבי מישלן. כל הלילה הקאתי הלוך והקא, מקללת כל מנה ומנה שאכלתי. ללא ספק היה שם משהו מקולקל, ובדיעבד, אם נחזור לרמז המטרים, היו איזה שתיים או שלוש מנות שחשדתי בהן גם תוך כדי האכילה. הרגשתי טעמים קצת פחות טובים, חמצמצים ומוזרים, אבל פשוט חשבתי לעצמי שכנראה אלה טעמי האגר אגר, החנקן הנוזלי ושלל תהליכי ההשריה וההתססה בחומצות ייחודיות, שכנראה טעמן אמור להיות כטעמו של הפיירי סבון כלים בניחוח לימוני. הלוא הגיוני שאם מכסים דג מקולקל בקוויאר חציל, ג'לי שחלת קישוא וקציפת עובר ושב, יהיה קצת מאתגר לחוש את טעם הקלקול. סביר בהחלט שמרוב קציפות לא אחוש את הסלמונלה.

וכך הקאתי והקאתי לילה שלם, בטוחה שמרוב כאבי עווית בבטן תכף אתפגר סופית ואשיב את נשמתי המעונה לבורא הציני. תהיתי אם זה יהיה סופי האירוני - רצתה ליהנות סוף סוף אך מתה. כי אפשר אולי להוציא לרגע את הבחורה מחוֹרוֹ, אבל מסתבר שאי אפשר להוציא את החוֹרוֹ מהבחורה.

בסופו של דבר הלילה הנוראי בחיי חלף, והינה אני חיה ובועטת בחפצים כרגיל. כמה טוב לחיות! אה, רגע. מה זה שם? האם מגיעים לאוזניי צלילי טנטרום מתוקים בעקבות קרב צביטות עיקש? אם כן, כמה בינוני לחיות!