נפלאות הוואבן

שלום לכולם ומועדים לדיקטטורה.

מה שלומכם? איך המרגש? כמה גרוע מ-1 עד מחריד? אלה בהחלט ימים מדכאים מאוד, ואני מודה שגם כאן על ההר בחוות הבודדים מוצ'ו לה-טמטומו בברצלונה מדכא לי למדי. כמו כן מסתמן כי רוב בני ביתי מאבדים אט אט את שפיותם, ואין לדעת מהו הגורם המרכזי לכך.

בראש מצעד העייפים והמטורפים צועדת כמובן אני - נערת החן, מלכת הוואבן, חביבת היקב, שכבר תקופה מדברת עם סנאי נעדר וקוראת לו לשוב לחיקי המופרע. כמו כן אני משאירה שאריות מזון בחצר לחתולים שאינם קיימים, וכן מטפחת מערכת יחסים מורכבת עם חוחית סתומת-תבונה אשר נוגחת בחלוני בכל בוקר עד לכדי אובדן הכרה. ניסיתי כמובן להאכיל גם אותה אבל היא מתעקשת רק לנגוח בחלון שוב ושוב, מבלי לאכול דבר, עד שהיא נחבטת בחלון חבטה אחת יותר מדי ודואה בשארית כוחותיה וטמטומיה לדרכה העקמומית. אולי היא מנסה לומר לי משהו? אולי ברצונה להעביר לי מסר? אולי היא בעצם מתקיימת רק בראשי כמו בסרט "נפלאות התבונה", רק שבמקום נוסחאות מתמטיות ודברים חכמים אחרים יש בראשי רק בעלי חיים אידיוטיים? אין לדעת.

וכך, מאחר שאני, דמות אם מקורזלה ומטורללה, מהווה כאן מודל לחיקוי, לדוגמה ולשחמת, גם בנותיי החלו לנתק קשר עם המציאות. הקטנה למשל כבר תקופה מזדהה כחתול. כלומר, היא כבר לא בתי הקטנה יותר אלא חתול בשם קָתוּלִי, ובמקום לקרוא לה בשמה יש לפנות אליה בלשון "פססס". קָתוּלִי הוא חתול חם מזג ובלתי צפוי, שכנראה בעתיד יעשה התאמה מגדרית, ואנו נאהב אותה/אותו/אותם/קישטה בכל מקרה, ונתמוך בהם בכל דרך שיבחרו, גם אם הדרך תוביל לאזור הפחים של הבניין.

אחותה הגדולה של קָתוּלִי דווקא מקבלת בהבנה את השינוי שחל באחותה, ועל כן משתדלת להתייחס אליה יפה ולא לכעוס גם כשהחתול השובב הורס לה דברים ושורט אותה. למשל לא מזמן לפני המקלחת ראיתי על זרועה של הגדולה שריטה ישנה ושאלתי אותה מה זה ומה קרה. בתגובה היא רק נאנחה בצער ומלמלה בשקט שקָתוּלִי עדיין גור וככה זה עם גורים.

ואולם, כנראה כדי בכל זאת להשתלב באווירה המשפחתית המחופפת, היא עצמה החלה לדבר עם נמלים. אנו הרי גרים בטבע הפראי, והטבע הפראי הלוא פיכסה הוא, ולכן יש לנו בבית לא מעט נמלים. וכך בשבוע שעבר, עת ישבתי בפינת האוכל בוהה בחלון ומייחלת לשובו של הסנאי, ראיתי לפתע את הגדולה זוחלת על גחונה במטבח ולוחשת "אליזבת', אליזבת'". כששאלתי אותה לפשר מעשיה הסתבר לי שבקרוב ניקח כולנו סוויטה משפחתית בריזורט פרוזאק-ביץ' אברבנאל, וזאת כי היא החליטה משום מה לתת לנמלים שמות, לדבר אליהן, לשחק איתן, לשחרר אותן חזרה לטבע, ולעיתים נדירות גם למעוך אותן בשוגג. בראש רשימת הנמלים האהובות של הבית מככבת כמובן הנמלה אליזבת', בגילומן של לפחות 10 נמלים שונות מסוכנות הניצבים "אומנות או למות. כנראה למות", וזאת כי אליזבת' לדעתי נמעכת מדי יום אך בכל זאת קמה לתחייה בכל פעם מחדש, מבצעת השתחוויה, ושבה לחיינו כאילו דבר לא קרה.

מלבד אליזבת' ישנה גם הנמלה הטרנסג'נדרית ברונו והתינוקת הנמלה פרננדה. את שלושתן בנותיי משחררות אל הטבע, אך הטבע דוחה אותן והן שבות אלינו למטבח אחר כבוד ופירורי פריכית.

בהתחלה זה הצחיק אותי ממש, שהגדולה מדברת ככה עם הנמלים וקוראת להן בשמות, עד שהיא עשתה את זה פעם אחת בלי לחייך בכלל, ולאורך זמן, והיה עליי לוודא, תוך תחושת חרדה אמיתית, שהיא אכן צוחקת ולא עומדת לזכות בתואר הילדה הצעירה ביותר שהשתחררה אי פעם משירות סדיר באמצעות קב"ן. אבל אפשר להירגע, כי לדעתי רוב הסיכויים שהיא צוחקת. כנראה.

זהו, חוץ מזה אני עובדת במרץ על הספר שלי, מנסה להילחם בבאסה מפאת המצב, וכן משתדלת להתרגל לחיי בטבע על ההר כמריה פון טראפ המפזזת באחו. ולכבוד היותי מריה שחומת כבד נסיים הפעם בשיר מצלילי המוזיקה:

טל על היקב, כוס קאווה חיוורת,

קנקן של סנגריה, ילדה במסגרת,

חבילות של ואבן עטופות בסרטים,

אלה דברים שאותי משמחים.

טנטרום של בוקר, מרגיש כמו שופל,

חרדה כי חיפשתי "מיגרנה" בגוגל,

ועצבים שעפים לשחקים,

אלה דברים שאינם משמחים.

"אימא, תאמרי לה. אוף די, היא נגעה בי!"

ניגירי טמאגו שנפל לוואסבי,

חורף גשום עם בוץ ולכלוכים,

אלה דברים שאינם משמחים.

כשמרגיז לי, כשמקציף לי,

כשמכעיס נורא,

אראה חתונמי עם כוס של שבלי,

ואז שום דבר לא רע!

אבד - סנאי!