איך זה שביוץ אחד לבד מעז? או: פוסט יום הולדת חגיגי!

בדיוק היום לפני 5 שנים נולדה יערה בתי הבכורה ואני הפכתי לאימא.

לכל אחת יש את הסיפור המיוחד שלה לתהליך הזה, שבסופו היא הפכה לאימא. אצלי הוא כמובן התחיל בלחץ, היסטריה, ייאוש, קושי וחרדה. ככה זה אצלי תמיד, כל הסיפורים הם קלילים ונחמדים. פשוטים כאלה.

בכל אופן, בבוקר חורפי אחד, אחרי כמה שיבושי מחזור קצת מוזרים, הגעתי למומחה פוריות כדי לבדוק מה מצבי. חשוב לציין שזה היה עוד לפני שבכלל ניסיתי להיכנס להיריון. הרופא מיד שלח אותי לכמה בדיקות דם והתוצאות המלבבות הגיעו: הסיכוי שאני אכנס להיריון ככה סתם שווה לסיכוי שאני אהיה רגועה ושלווה אחרי הבשורה הזאת שאין כמעט סיכוי שאני אכנס להיריון ככה סתם. כלומר, סיכויים די אפסיים.

מסתבר שבגיל 33 פחות או יותר הגוף שלי החליט שהוא דווקא בגיל פנסיה ואותת לי בכל דרך אפשרית שזה הזמן לפרוש מהעבודה, לעבור לדיור מוגן, להתחיל לשחק רמי ולהקפיד להתלונן בפני כלבת הפקינז שהיא צריכה לבוא לבקר אותי יותר. כי ילדים אמיתיים כנראה כבר לא יהיו פה, לפחות לא באופן טבעי.

מיד הובהלנו, כמעט באמבולנס, למומחה להפריות חוץ-גופיות מספר 1 בארץ, או שאולי בעצם מדובר היה במומחה מספר 2, הם עדיין מתווכחים ביניהם. כך או כך, שם נאמר לי שמצבי מאוד חמור, ושלפי הבדיקות ההורמונאלית ייתכן שאפילו טיפולי פוריות לא יעזרו פה. שאלתי בתמימות: כדאי לי לנסות באופן טבעי? כי בתכלס עדיין לא ניסינו בכלל. הרופא בתגובה הניח יד חמימה על כתפי השמוטה ונטולת הסידן, ואמר משהו כמו: "תנסי, אל תנסי, זה לא ממש משנה. את לא תיכנסי להיריון כל כך מהר". הוסבר לי שמצבי כל כך נורא וגם מחריד, שגם אם אני אצליח להיכנס להיריון, וגם אם יראו באולטרה-סאונד שיש לי תינוק בבטן, וגם אם בסוף התהליך הזה אני אלד את התינוק הזה, וגם אם אני אגדל את התינוק הזה בבית שלי לנצח נצחים, עדיין בכלל לא בטוח שאני אצליח להביא ילדים לעולם.

מובן שבין התקף בכי אחד לאחר, בין החלטה לאמץ תאומים להחלטה לגדל זוחלים, ובין מעבר לתזונה מעודדת פוריות (ובחילה) המבוססת על שורשי כורכום, אצות ספירולינה ופטריות גועלינה, לבין חיפוש נואש אחר הילרים ומדקרים בשיטת השרלטנות, גם גיגלתי את תוצאות הבדיקות שלי. ואכן חשכו עיניי וכובה השלטר על רחמי. הסתבר לי שאני בעצם בת 88. וכך הבנתי בגיל 30 וקצת ששחלותיי קמלו, חצוצרותיי החלידו, רחמי עגום, וככל הנראה כל הביציות שלי עזבו את הקן, פרשו כנפיים ועפו.

אני חושבת שכבר למוחרת התחלנו מהר מהר באופן פרטי פרטי ובמחיר יקר יקר בתהליכים מקדימים לקראת טיפולי פוריות. ימים ספורים לאחר אותה פגישה אצל המומחה להפריות כבר היה לי קלסר מסודר עם חוצצים כדי לסדר בו את כל המסמכים. על כל חוצץ כתבתי את נושא התיקייה: "בדיקות", "הפניות", "חשבוניות", "תרופות", "תחזיות פסימיות", "עצב", "יגון", "דכדוך", "תוגה". כשבוע לאחר מכן כבר הייתי על כדורים מדכאי ביוץ לקראת הפריה, כ-3 ימים לאחר מכן בהדרכת הזרקות הורמונים בבית החולים, כיומיים לאחר מכן הרגשתי שאולי אני דווקא מבייצת החודש ואולי בכל זאת כדאי לנסות באופן טבעי ויאללה ננסה כי מה כבר יקרה, ופחות משבועיים לאחר מכן כבר הייתי בהיריון מאומת, אוכלת כיכרות לחם ב-4 בבוקר במיטה ומלקקת לימונים בנסיעות.

ואם הסיפור הזה נשמע לכם מופרך, זה רק מפני שהוא קרה לגמרי כך.

צילום: עדי לם. שאיכשהו הספיקה לצלם אותי בין בדיקה לבדיקה

במשך כל ההיריון הרופא הפרטי שלי ורופא הפוריות היקר השני שוחחו ביניהם בטלפון המומים לחלוטין, ותהו איך ייתכן שדבר כזה קרה, ועוד במשמרת (הפסימית) שלהם.

ההיריון עצמו אומנם לא הוגדר כהיריון בסיכון, כי לא הייתה ממש סיבה עניינית לכך, אבל הוא כן הוגדר כ"היריון יקר". שזה לא בדיוק אבל בערך (בים, בם, בייבי בום). כמו שבקורס מש"קיות ת"ש שעברתי, שהיה בזמנו קורס קדם-צבאי שעושים לפני הטירונות, לא נתנו לנו עדיין נשק. אז כשהיינו שומרות על המגורים בלילות לא יכולנו להגיד "עצור", "עצור", "עצור או שאני יורה", אז הדריכו אותנו להגיד "עצור", "עצור", "עצור או שאני מחוללת מהומה". אז זה היה ממש כמו השטות הזאת. לא היריון בסיכון אבל "היריון יקר". ומה זה אומר בעצם "היריון יקר"? שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאת ממש ממש בלחץ וכולם מלחיצים אותך כדי שלא תשכחי שאת בלחץ, ובכללי, בהוראת רופא, עלייך להמשיך כרגיל בחייך אבל תוך כדי שאת נורא נורא בלחץ, ומומלץ גם לשלב חרדה.

בגלל ההיריון המפתיע, שנקלט כנגד כל הערכים העגומים, גם נשלחתי לכל בדיקה אפשרית: מי שפיר כמובן, צ'יפ גנטי, אקו-לב עובר (פעמיים!), 12 סקירות מערכות, שקיפות עורפית, שקיפות חזיתית, חלבון עוברי, פחמימה עוברית, העמסת סוכר, העמסת בורקסים, רנטגן של בטן העובר, סקירת אצבעות כף הרגל, בדיקת C.T של העפעף וצילום תלת-ממד של עכוז העובר. הכול יצא תקין.

וזהו, בתום 41 שבועות של בדיקות והלחצות נולדה לי תינוקת מהממת. אגב, העדות היחידה למצבי הגריאטרי בעת הכניסה להיריון היא כנראה העובדה שהילדה דומה 2 טיפות מי שפיר לאבא שלה. כך שאני טוענת, ונא לא להטיח בפניי עובדות מדעיות טריוויאליות, שהביצית שלי הייתה כל כך קמוטה ומתפוררת שכבר לא נותר בה דבר לתת, והילדה לקחה הכול מהאבא. הגנים שלי ככל הנראה נותרו על רצפת חדר העריכה (והאגן).

אבל הכול הסתיים בשלום, ולאחר הלידה עברתי בעצם מלהיות נס רפואי לסתם עוד אימא עייפה.

נולדה תינוקת ולא רק הרופאים בהלם, גם הכלבה

אז מה אאחל ליערונת שלי לכבוד יום הולדתה החמישי?

ראשית, שתמיד תוכלי לאכול רק פסטה בלי כלום, שהיא באמת בלי כלום ולא עם תוספות סודיות שאני מטמינה לך כמו גרעינים של עגבניית שרי שהפכה צהובה מטעמי הסוואה, או פירורי ברוקולי שנכתשו בסתר והוספו לתהליך הבישול על-ידי המוסד. שאני אאפשר לך לטרוף שלל עוגות וממתקים ללא הגבלה, ובלי התרמית הזאת של לחתוך לך פרוסה דקה כדי שאפשר יהיה לתת לך פרוסה נוספת כך שבעצם אלה לא שתי פרוסות עוגה אלא פרוסה אחת של אדם סביר שחולקה לשתיים כאקט של הונאה פסיכולוגית זולה.

שנית, שרותם אף פעם לא תחטוף לך דברים או תיקח לך דברים או תפריע לך או תסתכל עלייך או תנשום לכיוונך או תמשוך לך בשיער או תנגח בך או תבעט בך או תשליך עלייך דמויות משחק קשיחות שיצליחו לפגוע באופן פלאי בדיוק בגשר האף שלך עד לכדי פצע, חבורה ומכה טרייה (שכמובן יחלפו כלא היו בזכות תרופת הפלא הסודית: קוביית קרח בשקית סנדוויץ').

שלישית, שהורייך, שאומנם הביאוך עד הלום, יפסיקו לנסות להגיד לך מה לעשות כשאת כבר בהלום הזה ויודו סוף סוף שהם לא מחליטים עלייך. כך שאת תוכלי לצפות בטלוויזיה כל היום ולעבור מבינג' של משהו-על אחד לבינג' של משהו-על אחר מבלי שמישהו יחליט שזה מספיק ודי כבר וכמה אפשר לצפות בטלוויזיה ובואי תעשי משהו מועיל אחר כמו לריב עם אחותך. ושאף אחד גם לא יעיר אותך בבוקר כשאת עדיין רוצה לישון או יפריע לך לשחק כשאת עדיין רוצה לשחק או יגיד לך ללכת לישון כשאת עדיין רוצה לשחק ואז יעיר אותך בבוקר כשאת עדיין רוצה לישון או סתם יפריע לך, חס וחלילה, וחוזר חלילה.

רביעית, שכל הבגדים שלך יהיו תמיד עם קשת בענן וחד-קרן, וחד-קרן שיש עליו קשת בענן, וקשת בענן שיש עליה חד-קרן שמקיא קשת בענן, ושהכול יהיה ורוד ומנצנץ וגם עם פאייטים שמחליפים צבע מוורוד בהיר לוורוד כהה או מסגול לבנדר לסגול חציל, ועדיף שכל זה יהיה על שמלה ועדיף שהיא תהיה ארוכה עד הרצפה ומסתובבת. ובעיקר שכל הדבר הזה לא יגרום לך לסבול ממיגרנות של הגיל הרך.

אבל הכי חשוב, אני מאחלת לך שגם אם יש רק פסטה ברוטב אדום בתוספת ברוקולי, וגם אם אני מנדנדת לך שאת חייבת לאכול ירקות, וגם אם אני אומרת לך שבכלל לא רואים היום טלוויזיה, וגם אם אני מסבירה לך שאת צריכה לחלוק את המשחקים עם אחותך, וגם אם קניתי לך בגדים כחולים בכלל, או ירוקים, שלא מחליפים שום צבע, וגם אם תקבלי רק פרוסה קטנה עד בינונית של עוגה, וגם אם נגיד לך שאת צריכה כבר ללכת לישון ואז בבוקר נעיר אותך לגן, עדיין תישארי תמיד תמיד הכי חייכנית והכי מאושרת והכי שמחה, בדיוק כמו שאת עכשיו.

אוהבת אותך מלא,

האימא העייפה שלך.