אמא שפחה דיה

נעים להכיר, חן, נצר גאה לשושלת OCD מפוארת. כלומר, לאו דווקא ברמת האבחון, אבל לחלוטין ברמת התחביב. ומה למשל פחות מגניב למי שאוהב סדר וניקיון? נכון, ילדים קטנים. אז הפעם נדבר על מטלות הבית, או במילים אחרות על הניסיונות הבלתי פוסקים שלי כאימא וכאדם להציל את הבית שלי מחורבן מוחלט.

יש את מטלות הבית שכולכם מכירים: הדחת כלים, קיפול כביסה, סילוק אבק, קיפול כביסה, החלפת מצעים, קיפול כביסה וכולי. אבל נחמד לגלות שיש עוד שלל מטלות שייחודיות רק לאנשים שהחליטו להביא ילדים לעולם. למשל פינוי חול מכיסי מכנסיים בתום תהליך הכביסה והייבוש, ליקוט פירורי פלסטלינה מיובשת מקרקעית השטיח, שפשוף ציורים אבסטרקטיים בצבעי פנדה מקירות פנימיים וחיצוניים (המטלה לרוב מתבצעת בליווי בכי חרישי), הוצאת מים ועובש רירי מברווזוני אמבט, וכמובן המטלה האהובה עליי מכול: איסוף פתיתים בצורת כוכבים מהרצפה בעזרת אצבע לחה, שני מגבונים, מוטיבציה גבוהה ופריצת דיסק.

נתחיל מהנקודה שבה הכול התחיל. שתי בנותיי הנהדרות נולדו בבית החולים שיבא תל השומר עם קצת צהבת שעברה מהר, לחיים שמנמנות ומתוקות ואובססיה פתולוגית לפלסטלינה. אבל הן לא סתם אוהבות ללוש אותה וליצור ממנה צורות. למה סתם ללוש פלסטלינה אם אפשר לפורר אותה על המיטה או להרטיב אותה עד שמתקבל מרקם דביק של זפת בשילוב שרף עצים? ולמה לא למרוח עליה ג'ל נצנצים בלתי ניתן להסרה ואז לקחת אותה לסיור ברחבי הבית ולהראות לה מקרוב את הקירות ואת ארונות המטבח? בכל יום מחדש אני נשבעת לעצמי שזהו, אין יותר פלסטלינה בבית. אבל אז, בזמן לא צפוי, מתחילה לצייץ במוחי קולה של איזו אימא אחרת, אולי כזאת שהיא טובה וקשובה לילדות שלה, ומזכירה לי, לאימא שטובה יותר לפנלים שלה, כמה זה חשוב להתפתחות שלהן, כמה הן אוהבות פלסטלינה וכמה בעצם אין לי ברירה כי סבתא קנתה להן דלי אימתני של בצק בשלל צבעים, איחלה לכולנו בהצלחה ועלתה על מטוס לתאילנד.

והיה גם את היום הארור ההוא שבו הגדולה מצאה ליד הגן חתיכה גדולה של קלקר. כמובן שבאינסטינקט אימהי בריא אמרתי לה "תעזבי את זה! זה זבל מהרצפה!" אבל אז שוב אותה אימא קרצייה, הטובה הזאת, קרקרה במוחי משהו על "לאפשר" או "לזרום". לדאבוני הקשבתי לה. ומאז אני לא זוכרת מה בדיוק קרה. נותרו רק עדויות של פירורי קלקר במקומות בלתי צפויים בבית שמזכירים לי בפלאשבקים עמומים בשחור-לבן איך היא פוררה את הקלקר על השטיח, שפכה את הפירורים על גוש של פלסטלינה רטובה שחיכה לה בקופסה לא-ייעודית ומרחה את התערובת כולה על מטבח הצעצוע שלה, שהוא אומנם צעצוע שלה אבל עלה כ-600 שקלים.

אגב, את התהליך הזה בשלמותו היא הייתה מתארת כ"הכנתי דייסה".

וישנה ארוחת הערב כמובן. מדובר באירוע רב נפגעים שכולל כלבה שמקיאה שאריות של שניצל בצורת דובי, אימא שזוחלת על הרצפה ומגרדת קוטג' מרגליים של כיסאות ואבא שמסיר מלפפון לעוס מאהיל וינטג' יחיד מסוגו שנקנה בחנות מיוחדת של פריטי יד שנייה. מעניין אם גם בגלגולו הקודם הוא ספג שאריות של נזיד בשר צבי והושלך עליו חריץ גבינה על-ידי פעוטות מתפרעים.

במהלך ארוחת הערב בנותיי גם אוהבות להכין מרק. כלומר, להכניס לכוס השתייה שלהן אבוקדו מעוך, שאריות חביתה, קטשופ, גבינה לבנה, לכלוכים, כמה פתיתים בצורת כוכבים שהתייבשו על הכיסא משלשום וטחינה. לבחוש היטב, למעוך היטב, להגעיל היטב, לטעום (אלוהיי) כמה פעמים ולהכריז שזה מרק (*מתכון מדויק לכל המתעניינים יצורף בסוף הפוסט).

ובכל זאת, כל הלכלוך הזה שווה את החוויה המדהימה של לגדל אותן. נגיד.

*והנה המתכון המלא למרק ראמן אבוקדו ובחילות:

המצרכים:

-חתיכה לעוסה בגודל בינוני מאבוקדו בשל.

-חופן חביתה שנשארה אחרי שצעקתי עליהן לאכול אותה כי כמה אפשר לזרוק אוכל.

-גבינה לבנה שכבר הייתה בפה ומישהי מהן ירקה החוצה (בערך 2 כפות כולל רוק).

-ככפית וחצי טחינה שנשפכה על הרצפה ונאספה בעשר אצבעות וכף רגל.

-קטשופ מלוא השפריץ.

-מעט נזלת.

אופן ההכנה:

מערבבים הכול בכוס, אומרים שזה מרק, משאירים לאימא לנקות, הולכים לעשות אמבטיה.

בתיאבון!