אך למה בצימר, למה, בוכות הדמעות בעצמן?

טעות לעולם חוזרת, החופשה הגדולה לעולם לא נגמרת, הכינרת לעולם מטונפת ואני בעיקר מטורפת. אלה המסקנות העיקריות שאליהן הגעתי במהלך ה"נופש" ה"כיפי" שלנו עם הבנות בצימר ה"מפנק" שמול הכינרת.

נסענו ל"חופשה" מיום ראשון ועד יום שלישי, והנה אני כאן כדי לסכם, ובעיקר כדי להתלונן.

את הצימר שלנו בחרתי בעזרת קריטריון אחד ויחיד: צימר שמאפשר כלבים. כי כלבת הפקינז הנכה כבר פחות אוהבת להישאר אצל אימא שלי כשאנחנו נוסעים, ובפעמים האחרונות היא הכריזה על שביתת רעב, צום נוזלים והחמרת צליעה. אז הגעתי למסקנה שכל עוד מדובר בנופש מפוקפק מלכתחילה עם הבנות באוגוסט, אפשר להיות מטופלים בעוד ילדה אחת, שגם ככה לרוב מתנהגת בסופו של דבר הכי יפה.

אז כבר לפני כמה חודשים תרתי את גוגל בחיפוש מאוד מסודר וענייני שכלל 3 מילים: "צימר", "כינרת" ו-"כלבים". אתר בוקינג מיד הציע לי צימר נחמד בקרבת הכינרת שמאפשר כלבים. וכמובן תוספת מע"מ. בדקתי שוב שאפשר כלבים בבוקינג, וידאתי פעם נוספת שאפשר כלבים גם באתר של אתר הנופש עצמו, וסגרתי את הדיל. חלף הזמן, האוויר התחמם לו, החופש הגדול הגיע במלוא סיוטו והנה עמדה להתרגש עלינו ולהתנגש בנו החופשה המדוברת.

כמה ימים לפני היציאה ל"נופש" שוחחתי עם בעל הצימר כדי לוודא את גודלו של המקרר בבקתה שלנו. במעמד השיחה הזכרתי משהו על פקינז נכה אך לא נרשמה מצידו שום תגובה יוצאת דופן.

ביום ראשון בבוקר ארזנו את ביתנו, העמסנו את כל רכושנו ומטבחנו על רכבנו ויצאנו לדרכנו.

הנסיעה, שלרוב אורכת כשעה וחצי, ארכה כ-3 שעות ועשרים דקות.

אבל האמת היא שזה ממש לא הזיז לנו. כל עוד כולנו יחד באוטו כל רגע הוא רגע קסום, ולא משנה בכלל אם זה בצימר עצמו או בנסיעה אליו בפקקים. חה חה חה. זה היה סיוט שלא ניתן לתאר במילים (אבל אני אנסה בכל זאת). ילדה אחת נרדמה די מהר ואז התעוררה אחרי רבע שעה עצבנית ורוטנת, ילדה אחרת שאלה כל דקה אם כבר עברה דקה, וילדה פרוותית שלישית סבלה רוב הזמן מהתקף חרדה מתמשך, בטוחה ששוב נוסעים לווטרינר כדי לקבל חיסון נגד תולעת הפארק. וכך רוב הנסיעה שהיתי בתוך ענן מהביל של הבל פה מגעיל של פקינז בן 14 שצחצח שיניים פעם אחת בלבד לפני כ-13 שנה.

אבל בסוף הגענו. הגענו! יש! הידד!

יצאנו מהאוטו וראינו מולנו בקתת עץ חמודה. התקשרנו לבעל הצימר שאמר שהוא בדרך אלינו ושבינתיים ניכנס. נכנסנו. בתוך הבקתה היה סלון נעים וקטן, חדר שינה נחמד וקטן ועליית גג של אנה פרנק שעונה על ההגדרה המילונית למילה "קלסטרופוביה". אבל סך הכול הצימר היה נראה חביב.

הנחתי את התיקים שהיו עליי על הרצפה ויצאתי החוצה לראות מה יש בחצר. הגדולה נשארה בתוך הצימר עם הכלבה, והקטנה ואני נשכבנו לרגע על הערסל שהיה בחוץ. בזמן הזה בן הזוג הלך לאוטו כדי להביא אט אט את הבית כולו שארזנו בבגאז'. ואז הגיע בעל הצימר. כמקובל באנושות המוכרת לי בירכתי אותו לשלום בחיוך. והוא בתגובה עשה מה שכל אדם שמארח אנשים לפרנסתו עושה ונזף בי. כן, כן. נזף בי. הוא הביט בי בכעס ואמר משהו על הקור שמתבזבז שהוא שומר לנו כבר שעות (כי הדלת של הצימר הייתה פתוחה. בכל זאת, יש לי שם ילדה בפנים. ופקינז). חשבתי להתנצל עמוקות בפניו על הפקקים הנוראיים שחווינו שבזבזו לו קצת את המזגן אבל שתקתי מרוב הלם ותדהמה. ואז הוא נכנס וראה את הכלבה ושאל מה זה. "זה כלב" הסברתי, כי אכן הכלבה עלולה להיראות לאדם הרגיל כמו חמוס או גרביל. הוא מיד התלונן ונזף בי למה לא אמרתי לו שאנחנו מגיעים עם חיה. הסברתי לו שיש וי קטן איפה שמסומן שאפשר להגיע לצימר שלו עם בעלי חיים, ושזה מסומן כך גם באתר של הצימרים שלו וגם באתר בוקינג. הוא הסכים שאכן אני צודקת לפי כל היגיון קיים, אבל כנראה הוא פשוט אדם שאוהב לנזוף באורחים שלו ולכן בכל זאת הוא מתעקש שמטרידות אותו מאוד השערות של הכלב. וגם הכלב. הוא גם ביקש שהכלב לא יהיה על הספה (המוכתמת) או על המיטות (הישנות), או בכלל, אם אפשר בבקשה לנסוע ממש עכשיו לווטרינר תורן ולהרדים את הכלב. הסברתי לו שוב שאומנם הכלבה כבר בת 14 אבל שהוא צימר שמאפשר כלבים לפי כל אתר או מקור מידע מהימן אחר. הוא הסכים שזה נכון, הוא אכן צימר שמאפשר כלבים, אבל לא ייתכן שיש פה כלב. לאחר מכן הוא הראה לי איפה המטאטא וביקש שאטאטא מדי פעם את השערות של הכלבה כי המנקה שלו מתלוננת אחר-כך על הלכלוך. ואז הוא המשיך להסביר לנו דברים מובנים מאליהם (שם יש מזרנים, הנה כלי מטבח, פה למעלה יש תקרה) והלך.

לאחר שהוא יצא מהבקתה שלנו הגבתי בדרך האופיינית לי והתחלתי לבכות. לבכות. כן. ממש ממש לבכות. נכנסתי לשירותים ובכיתי כשדמעותיי מטביעות חיפושית גוססת שסביבה מלופפת שערה של אורחת קודמת. כנראה המנקה שלו באמת פחות מתחברת ללכלוך. ולמה בכיתי, אתם בטח שואלים בתימהון מהול בזלזול. ובכן, אני פשוט לא טובה בהתמודדות עם נזיפות מצד אנשים זרים. או עם נזיפות בכלל. היחס המרושע שלו כלפיי הצליח לכווץ אותי ואת הקיום שלי לחלוטין מבחינה רגשית, ואילו השכל שלי התחרפן מרוב חוסר היגיון והיעדר צדק. הרי בדקתי שוב ושוב, ואכן אפשר כלבים, ונסענו 3.5 שעות כמעט, וחם לנו. והאיש אשכרה נוזף בי. לא הצלחתי לראות בזה שום דבר מצחיק. כי אם אפשר כלבים, אז... ובכן... למה נוזפים בי על כך שהבאתי כלב? ולמה נראה לו הגיוני לקבל את פניי מראש בנזיפות במקום לומר דבר בסיסי כמו "שלום"? וואו. צחוק בצד (וגם יציבות נפשית), זה ביאס אותי נורא.

אחרי שיחת עידוד קצרה (ויש שיאמרו קצרה מדי) מבן הזוג, שלא הבין למה למען השם בכלל אכפת לי מהאיש הזה, ביקשתי קצת שקט לעצמי ושלחתי את כולם לבריכה. בזמן הזה פרקתי וייללתי לסירוגין, מסדרת את הצימר ומגלחת את הכלבה כבריטני ספירס בעת מצוקה.

לאחר מכן התחלתי להכין ארוחת ערב מחומרי גלם משובחים שהבאתי איתי מהבית בכל מיני שילובים מעניינים. פסטה מבושלת בלי כלום, תירס אבא מבושל ותירס גמדי משימורים, אצבעות גבינה, סלט ירקות עם פסטה בלי כלום ואצבעות גבינה, אצבעות מלפפונים לילדות, אצבעות קאווה לנו ולקינוח תירס. ממש ללקק את האצבעות.

אחרי שאכלנו יצאתי החוצה לאכול לאימא שלי את הראש על איש הצימר הנורא, כי בן הזוג העביר לי מסר מרומז ועדין שאין לו כוח לשמוע אותי יותר באמצעות אחיזת הנייד שלו בחוזקה ובהייה בו, כשעל ברכיו לפטופ פתוח ומול עיניו טלוויזיה פועלת. הבנתי שאם הוא עושה שימוש ב-3 מסכים במקביל כנראה כדאי שאתחיל לדבר עם יצור אנושי אחר. ולכן, יצאתי החוצה ושוחחתי עם אימא שלי, עד שלא הצלחתי יותר להתרכז בשיחה כי 8 חרגולים בגודל של חזירי בר חגו סביבי בקפיצות נמרצות. נכנסתי חזרה לבקתה, סוגרת מהר את הדלת כדי שחלילה הקור לא יברח, ועברתי לפיג'מה. הבנות כבר ישנו. בהינו שנינו קצת בטלוויזיה והלכנו לישון על מזרן קפיצי ונוראי שאכן היווה נקמה הולמת על כך שהבאנו פקינז נכה במשקל 4 ק"ג לצימר אף על פי שזה מותר.

הלילה עבר זוועה. מרוב שהמזרן היה קופצני בכל פעם שמישהו מאיתנו זז או הסתובב השני נורה לתקרה. כמו כן בשעה 3 לפנות בוקר הקטנה העירה אותי במילים המתוקות "אבא, יש לי פיפי". אבא שלה כמובן לא התעורר ולכן אני ליוויתי אותה לשירותים. לאחר מכן ב-4 לפנות בוקר לי היה פיפי. שקלתי לעבור דרכה וללחוש לה "רותם, יש לי פיפי", אבל בסוף החלטתי לנהוג בבגרות ולהסתדר לבד. ואז משעה 4 לפנות בוקר ועד השעה 6 בבוקר הכלבה התלקקה והתגרדה והשתעלה מהפרווה של עצמה ולגמה מים והתלקקה ואז התגרדה ואז נחנקה מהפרווה של עצמה ואז שתתה ואז התלקקה. ככה לסירוגין ולמרגיזין. השתדלתי לצרוח עליה "דיייייייייי!!!" בלי להעיר אף אחד אבל זה לא עזר. וכך מוחי עלה באש במשך שעתיים. ליק ליק ליק. לק לק לק. חרררר. חרררר. חרררר. שתיקה. כמעט הירדמות. ליק ליק ליק. לק לק לק. שתיקה. ליק ליק. שקט. לק לק לק. דממה. בליעת רוק. לק לק. ליק ליק. חרררר חרררר חרררר. לגימת מים. גלו גלו גלו. גלו גלו גלו. ליק ליק ליק. לק לק לק. וכולי.

בבוקר, אחרי ארוחת בוקר טובה (לחמניות, ממרחים, אצבעות גבינה, אצבעות מלפפון, אצבע אלוהים, אצבע חבלה, אצבע משולשת, קורנפלקס) התארגנו ונסענו לכינרת.

ושוב הכינרת לא אכזבה אותי והגישה לי על מגש אלומיניום חד-פעמי עם שאריות קטשופ מיובש את הבילוי המטונף שהיא כל כך מקפידה עליו. מה שכן, ייאמר לזכות החוף שבו ביקרנו שהמים עצמם היו דווקא נקיים ונעימים ויפים. פשוט ההגעה אליהם דרשה התחמקות מורכבת משברי זכוכית, בדלים, מכסים של קופסאות שימורים ושלל דברים נוספים ששולחים למיון פלוס תפרים. אבל האמת היא שהיה כיף. אני אוהבת את הכינרת. בעיקרון. כשנקי. ולא עמוס. ונעים. ואני לבד.

כשחזרנו מהכינרת עצרנו במכולת של היישוב ובעזרת כמה חומרי גלם נוספים הכנתי לנו ארוחת צוהריים משובחת. ובתפריט: פסטה בלי כלום מהבית, פסטה עם רוטב שהכנתי, ממרחים מאתמול, לחמניות משלשום, תירס מליל אמש, ירקות חדשים חתוכים, ירקות עצלים וקמולים, אצבעות גבינה.

אכלנו ואז הבנות נשלחו לשחק באיזה משחק מדבקות שקניתי להן במכולת. כשהקטנה איבדה עניין היא הלכה עם אבא שלה לבריכה. ניסיתי לעניין גם את הגדולה בהסתלקות משדה הראייה שלי אבל היא בחרה להישאר. היה דווקא נחמד. שיחקנו קצת, נחתי קצת, ואז פצחתי במבצע הכנת ארוחת הערב. היה לי רעיון להכין סלט תפוחי אדמה כי הבאתי מהבית תפוחי אדמה ומלפפונים חמוצים וקנינו במכולת ביצים. בצימר הייתה כירה חשמלית בודדת שמחממת בקושי, כאילו כמה אנשים יושבים בפנים ועושים "פו". בסוף חיממתי חתיכות של תפוחי אדמה במיקרוגל בכלי קטן מזכוכית שמצאתי בארון של הצימר. בכל פעם כמה חתיכות ואז קילוף, כוויה דרגה 3 ולקערה. התהליך גזל ממני זמן יקר, שמחת חיים, אפידרמיס תקין, דמעות קטנות, תפילות אחרונות ושפיות זמנית. בינתיים הביצים שהו על הכירה במים חמימים כשעתיים-שלוש, ובסוף, איך שהוא, לא ברור איך, הפכו לקשות. והנה לנו, מנה חדשה בתפריט. לבנות הכנתי בעשר אצבעות ובזריזות אצבעות חביתה עם תירס מאשתקד ואצבעות גבינה. אכלנו, שוחחנו ואז הבנות נכנסו פנימה לראות טלוויזיה.

נשארנו בחוץ קצת אני ובן הזוג כדי להרגיש שוב בני אנוש, תחושה שכמובן נגוזה לה אחרי כ-4 דקות בקול תרועה, "בום" ובכי מר. מסתבר שהקטנה לא הקשיבה לי כשאמרתי לה 34,855,667,580,673 פעמים להפסיק להשתולל ולקפוץ מהספה, והנה היא קפצה מהספה ונפלה על הרצפה ועכשיו כל הפה שלה דם. מיד התעשתי, ויתרתי על הכעס והרגעתי אותה. שזה שקר כי מי שהרגיע אותה היה בן הזוג בזמן שאני התרוצצתי בחדר כאריה בכלוב בעיצוב כפרי ממלמלת גידופים כלפיה וכלפי העולם באנגלית ואישיות רצוצות.

אחרי שהיא נרגעה היא התפנתה להרגיע גם אותי והצלחתי להיות אימא טובה בדיליי. אימהות מיטיבה באיחור אלגנטי, אימא מכילה בדיעבד. איך אני אוהבת בעצמי את התכונה הזאת, היכולת להרגיע אדם כאוב בזעם וצעקות.

בקיצור, שכבנו שתינו ונרגענו מול הטלוויזיה והדימום פסק והילדה בסדר.

מזל, אגב, שאחותה הגדולה דאגה לה כשזה קרה ולא נגיד התמרמרה שלא מתייחסים אליה ושאלה שאלות הרות גורל כמו מה נאכל מחר (שאלה מיותרת, אצבעות גבינה כמובן) ואיזה אקלים אופייני לאזור הכינרת, וכל זה בזמן שאחותה יורקת דם אמיתי ואימא שלה יורקת דם מטאפורי המלווה באש ובתמרות עשן.

ואז הבנות הלכו לישון, ואז אנחנו הלכנו לישון תפוסי גב וצוואר עוד מהלילה הקודם.

הפעם שלחתי את הכלבה להתלקק ללמפה ולקחתי חצי כדור להרגיע את עצמי. ישנתי על המיטה הקופצנית כמו תינוק בטרמפולינה.

בבוקר קמנו ובן הזוג הציע שנלך לבריכה. סירבתי בתוקף. "הביתה", אמרתי לו. בתגובה הוא הציע שניסע לכינרת. "הביתה", התעקשתי לו. אולי ניסע לאחותך? "אני חוזרת הביתה", קבעתי בנחרצות, "אני והפוזילי". ארזנו את שאריות הפסטה ואצבעות גבינה לדרך ונפרדנו מהצימר, לא לפני שדפקתי שם ניקיון של החיים כולל טאטוא וסידור מגבות. אם ננתח זאת באופן פסיכולוגי אני משערת שניקיתי מתוך איזו מחשבה אידיוטית שבעל הצימר יראה כמה נקי השארנו אחרינו ואז ירגיש רע עם עצמו שהוא התנהג אליי לא יפה, כאילו הוא זוכר בכלל מי אני, מה אני, מה הוא אמר לי, מה אני אמרתי לו, או שאי פעם הגעתי לצימר שלו.

והנה הגענו לסיומה של עוד חופשה מהנה. איזה יופי. תזכירו לי בשנה הבאה להישאר בבית, תודה.