top of page

 אמא עייפה דיה

Home: Welcome
Home: Blog2
Home: Subscribe
Home: Contact
חיפוש
תמונת הסופר/תChen Levkovitz

אך נזכור את כולם – את ורודי הידית מהלטקס

אז החלטנו לנצל את חופשת חג הפסח לגמילות חסדים ולגמילה ממוצצים. הקטנה כבר תכף בת 4, והוחלט שהגיע הזמן להיפרד מהמוצץ, גם אם התהליך יהיה מלווה בהזעות, נימולים וכאבי שרירים.

טרם הגמילה הכנתי את בתי הלוך והכן לתהליך, וגם שאלתי אותה מה היא מעדיפה: לתלות את המוצצים שלה על עץ המוצצים, או לשלוח את המוצצים שלה לתינוקות קטנים שעדיין זקוקים להם כדי לעזור, לסייע לאחר ולהעניק לזולת. היא אמרה "על הזין שלי התינוקות" ובחרה בעץ המוצצים. ולכן, ביום ראשון אחר הצוהריים נסענו כולנו לעץ הקרוב לביתנו עם 3 מוצצים, כשלכל אחד מהם קשור חוט צמר צבעוני, ואחד מהם עדיין בפה שלה. תהיתי אם היא מתכוונת להישאר על העץ יחד עם המוצץ, וגם חשבתי לעצמי שיהיה מצחיק אם נמצא עץ מוצצים שממנו משתלשלים להם מוצצים שאליהם מחוברים ילדים שמסרבים להיפרד. אבל כשהגענו ניצב שם רק עץ בודד בלי אף אחד לידו, חוץ מילד אחד שהתייפח חרישית מאחורי שיח.

הקטנה מאוד התרשמה מהעץ, ויחד עם אבא שלה תלתה עליו את המוצצים שלה, קצת נמוך מדי לטעמי, כך שזה היה נראה פחות כמו פרידה מהמוצץ ויותר כמו עמדת שימוש. אבל הנחתי לעניין. מאוד התרגשתי מהמעמד וכמובן גם צילמתי, אך ביני לבין עצמי בעיקר תהיתי אם מקובל גם לקטוף מוצצים מהעץ, כי ידעתי שייתכן שזה מה שאיאלץ לעשות ב-3 בבוקר כשהיא תתחיל להתחנן למוצץ בקול שבור, להתפרע ברחבי הבית ולנסות לתלוש את הטלוויזיה מהקיר כדי למכור אותה בשילב תמורת סט טומי טיפי.

אחרי כמה דקות של עיסוק בקטנה ובטקס הפרידה, הגדולה פתאום הבינה שאומנם אחותה הקטנה צריכה עכשיו להתמודד עם היעדר מוצץ, אבל היא סובלת כעת מהיעדר פוקוס וזה הרבה יותר חמור. ולכן היא הלכה הצידה, התחילה לבכות בעוצמה וסירבה להתפנות מהמקום. תהיתי איך אוכל להתמודד עם ההתנהגות המפריעה שלה ונזכרתי בכל הטיפים המעולים של אדלר. התלבטתי אם כדאי באותה נקודת זמן לנקוט בגישת ההורה במרכז או בגישת הילד במרכז, ולבסוף החלטתי על גישת הגלידה במרכז ושאלתי מי רוצה גלידה. הטנטרום היה כלא היה (וכך גם הסמכות ההורית שלי), ונסענו לאכול גלידה. כמובן שכמו עמי ותמי פיזרתי לאורך הדרך פירורי מצה כדי לזכור את הדרך המדויקת לעץ אם התוכנית תשתבש.

בערב השכבנו את הקטנה לישון ולקח לה לא מעט זמן להירדם. בהתחלה היא אמרה שהיא מתגעגעת למוצץ וניסתה להכניס לפה זנב של בובת דינוזאור קשיחה. קיוויתי מאוד שהדינוזאור לא יהפוך למוצץ החדש שלה כי אין לי מושג איפה יש עץ דינוזאורים. נשארתי איתה עוד ועוד במיטה, אך כשראיתי שהיא עדיין חסרת שקט ואני עדיין חסרת יין החלטתי לגזור על עצמי שחרור מוקדם ושרדונה. איחלתי לבנות לילה טוב, חילקתי נשיקות ויצאתי מהחדר. בשלב ההוא עברתי למעקב אחר מעשיה של הקטנה בעזרת מצלמה. פשוט רציתי לוודא שהיא לא מזמינה לעצמה מוצץ ישירות מהספק או מנסה להסניף אגודל. היא לא בכתה או משהו אבל גם לא הצליחה להירדם. נכנסתי שוב לחדר. היא ביקשה שאשאר איתה כל הלילה במיטה. אמרתי לה שאין בעיה וסגור העניין והצלחתי לשרוד שם עוד 26 דקות, מתעוותת כולי במיטת מעבר צרה יחד עם 38 בובות, 5 שמיכות, דינוזאור קשיח וילדה אחת בקריז גמילה שבא לידי ביטוי בתנועות בלתי רצוניות ומכאיבות, צחקוקים בלתי רצוניים וטיפשיים וניסיונות בלתי פוסקים להגיע לנייד שלי, כנראה כדי להזמין לעצמה מנה. אבא שלה, שבדיוק התכוון להכין לעצמו קפה, נקרא לדגל ונכנס לחדר נטול מוטיבציה ונטול קפאין. תוך שנייה שמעתי פרצי צחוק אדירים ולאחר מכן בכי מר. הבנתי שהקריז רק מחמיר.

בן הזוג יצא מהחדר שלהן, וכ-5 דקות לאחר מכן שמעתי משם בכי חלוש ונכנסתי בעצמי. מסתבר שנפלה מהקיר שמעל המיטה של הקטנה תמונה, והיא כמובן נבהלה. בתכלס יש מצב שהיא תלשה אותה מהקיר כדי לנסות למכור אותה בתחנה המרכזית הישנה, אין לי מושג. מה שכן, מאחר שמדובר בפוסטר זול של כלב בחליפה אני מניחה שזה היה מספיק לה מקסימום למוצץ יד שנייה ממנוזל. לאחר שהיא נרגעה קצת היא שמה עליי ראש ונרדמה ממש מהר, משאירה רק את אחותה ערה ומרעישה, כנראה בניסיון נואש לקבל קצת תשומת לב הורית אוהבת וחמה. רשפתי לעברה בלחישה זועמת: "ששש!!! די כבר!!! לכי לישון!!!!" וכך גם היא נרדמה לה מכורבלת מטאפורית במילותיי המתוקות ובטון דיבורי המרגיע והחם.

לפני שהלכנו לישון בעצמנו התלבטנו ארוכות אם לקחת את הקטנה לפיפי כמו שאנחנו עושים בכל ערב מאז הגמילה הקודמת שלה מחיתולים. מסכנה הילדה, חיה מגמילה לגמילה. פחדנו שהיא תתעורר חלקית ותדרוש מוצץ ואז נהיה בבעיה, אבל גם חששנו שאם לא ניקח אותה יברח לה פיפי ואז היא תתעורר לא חלקית בכלל ונהיה בבעיה חמורה יותר. ממש בחירתה של סופי, רק במקום שואה שעוונית. בסוף לקחתי אותה לפיפי והיא אכן התעוררה חלקית והתחילה למלמל בטון של זוהר ארגוב בכלא "מוצצציייי... מוצצייייי... אני צריכה מוצצייייי..."

למזלי הרב היא לא התעוררה לגמרי ובעזרת נוכחותי הצליחה לחזור לישון תוך רבע שעה בערך. יצאתי מהחדר בזחילת גחון שקטה וחרדתית, ממש כמו פעם כשהן היו תינוקות וסוף סוף נרדמו אחרי שעות של ניסיונות, והלכנו לישון. ואז, למרבה השמחה, לילה שקט לחלוטין עבר על כוחותינו. ולא רק זה, היא אפילו התעוררה מאוחר! הצלחה מסחררת. ייתכן שכבר שנים המוצץ בעצם מפריע לה לישון. איך יכולנו לדעת.


כמה ימים לפני יריית הפתיחה של תהליך הגמילה, ובתמורה להסכמתה לקחת בו חלק, דרשה ממני בתי הקטנה סוכרייה על מקל בטעם תות-וניל ובובת חד-קרן ענקית. כשהגדולה שמעה שמחלקים פה בובות חד-קרן ענקיות היא הזכירה לי שבגמילה שלה היא קיבלה רק סוכרייה על מקל ועבודה במתנ"ס במסגרת פרויקט לשילוב מחודש בקהילה. אז מפה לשם, ומשם לפיראט האדום, ביום שני בבוקר נסעתי לפיראט כדי לקנות לשתיהן בובות של חדי קרן. בבוקר הן קיבלו שתיהן סוכריות על מקל שנאכלו תוך כדי שאני מכרכרת סביבן ושומרת שהן לא ייחנקו או ילכלכו את השטיח או ייהנו ממשהו בחיים האלה, ובצוהריים, אחרי שהקטנה סגרה 24 שעות בלי מוצץ, היא קיבלה ממני מדליה, תעודת הצטיינות ובובת חד-קרן מתוקה במחיר מופקע. היא שמחה מאוד וכך גם אחותה שקיבלה בובת חד-קרן מעט צנועה יותר במחיר שהוא רק מוגזם.

תהיתי איך ייראה הערב השני בלי מוצץ. האם היא תירדם בקלות? האם יהיה לה קשה? האם היא תרצה שמישהו יישאר איתה במיטה? האם היא תשתולל? האם היא תבכה? הנחתי לכל השאלות הללו להישאר פתוחות ונסעתי לחוג הציור שלי, משאירה את הבנות עם אבא שלהן בעודי שואפת לחזור מהחוג למצב שבו יש לי בבית שתי ילדות ישנות וכיור ריק מכלים. ואכן חזרתי למצב שבו יש בבית שתי ילדות ישנות, אך בן זוג ער שרוצה לשתף. הוא סיפר לי שהקטנה נרדמה יחסית בקלות, למרות שלא שאלתי, ושהן רק קצת השתוללו לפני השינה, למרות שלא התעניינתי, ושהיא הייתה אלופה ומתוקה, למרות שלא דרשתי לדעת.

והנה גם הלילה השני עבר חלף לו שקט ורציף.


אז היום כבר יום שלישי והילדה, טפו טפו נוק בצל, בסדר גמור. נראה שאין לה כבר נימולים, וגם מבחינת מצב הרוח היא נראית לי די מאוזנת. אני חושבת שאחרי 72 שעות הגוף כבר מתנקה לגמרי מהחומר, אז בקרוב אפשר יהיה לומר בפה מלא (ולא במוצץ) שהיא נקייה סופית, ושגם אני נקייה מעוד משהו שיש בו תלות ושאסור לשכוח אותו כשנוסעים למקומות ושצריך לשטוף אותו ולקנות ממנו עוד ועוד ולהתעסק בו. כמו כן כדי לעזור לה בגמילה שיננתי היטב את תוכנית 12 הצעדים, וכולי תקווה שהיא תגיע במהרה לשלב 12 שבו תהיה לה התעוררות רוחנית (אבל לא התעוררות פיזית לפני 7 בבוקר). מי ייתן ובקרוב היא גם תוכל להרצות בפני פעוטות אחרים ולספר להם בגאווה איך היא מצאה בעצמה את הכוחות (איך? היא שאבה אותם מהוריה), ונגמלה, מבינה שהאמת נמצאת אך ורק בתוכה ולא בחומרים משני תודעה כמו פטמת סיליקון. ובאמת אי אפשר שלא להיות גאים בה על ההתמודדות הבוגרת והאמיצה עם הגמילה.

וכן, ברור לי שאני עוד אתגעגע לתקופה שבה היו לי ילדות קטנות שמשתמשות במוצץ. האמת היא שאני מתגעגעת כבר מעכשיו. כי הזמן באמת חולף לו בלי ששמים לב, והילדות באמת גדלות מהר מדי. אז מזל שהשארתי לעצמי שביל פירורי מצה לעץ המוצצים. כי בסוף הרי אני זו שאשב שם דומעת מול העץ, ואזכר בגעגוע ביום ההוא עם שלושת המוצצים שקשורים להם חוטי צמר צבעוניים. אני אזכר בהתרגשות של הקטנה, ובבכי המר של הגדולה, בגלידה הטעימה שאכלנו יחד, ובתמונה שנפלה מהקיר וגרמה לפחד, בבובות חד הקרן הענקיות, ובזלילה הנלהבת של הסוכריות, בהתרפקות של הקטנה על ברכיי, ובהירדמות שלה בסופו של דבר עליי, ביציאה שלי מהחדר בזחילה, ואפילו בשלל בדיחות הקרש הדביליות שלי על תהליך הגמילה.


571 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page