אל ת-שובי שובי שובי לים

בשבת האחרונה הבנתי שאין לי יותר ברירה ואני חייבת לקחת את הבנות שלי לים. הן טענו שהן אוהבות את הים ולא הפסיקו לבקש הלוך ובקש, חפור ודורש שניסע. כמובן שאין שום קשר בין הטענה שלפיה הן אוהבות את הים, לבין מה שקורה בפועל כשאנחנו בים. הגדולה בוכה כשמורחים לה קרם הגנה כי הוא רטוב, הקטנה בוכה כשאומרים לה לא להיכנס לעמוקים כי זה אסור. הגדולה אוכלת אבטיח שלם ואז מתבכיינת שכואבת לה הבטן, הקטנה אוכלת בוץ ושברי צדפים ואז מתבכיינת שנשברה לה שן. הגדולה מייללת שקר לה, הקטנה מייללת שמר לה. ושתיהן יוצאות מהמים אחרי דקה בטענה שצורב להן, ואחרי כ-5 דקות נוספות מתחילות לרעוד מקור ולהכחיל, וכדי להתחמם דורשות קרטיב.

רבות גם דובר על כמויות החול שיש בבית כשבוע לאחר הבילוי בים. ואולם, לא מספיק דובר על הטנטרומים מהגיהינום שגם ממלאים את הבית כ-24 שעות מרגע החזרה מהים.

אני בים. באייטיז פחות הקפידו על חופש תנועה לילדים

אז ביום חמישי אחר הצוהריים, כשהבנתי סופית שאין מנוס מלהגיע לחוף הים בשבת, החלטתי להפיל איתי ברשת הדייגים המטונפת עוד כמה זוגות חברים מהגן של הגדולה. צרת רבים - חצי נחמה, סבל של רבים שגררתי איתי לים – חצי הנאה. חברה אחת ניסתה לרמוז בעדינות שאולי לא כדאי. היא אמרה לי שהם יבואו איתנו בכיף, אבל רק שאני אקח בחשבון שזה לא יהיה כיף. אבל אני התעלמתי מדבריה בביטחון של כסילה, המשכתי לארוז תיקים כמו בורה, לבחור מגבות כשוטה ולתכנן מה לשים בסנדוויצ'ים בטיפשות גמורה כי בתכלס יכולתי מלכתחילה לשים בהם רק חול.

בשבת בבוקר קמנו, התארגנו, ארזנו את רוב הדברים שיש לנו בבית ויצאנו לדרך מלאי מוטיבציה ומלאי בגאז'. הדבר הראשון שראינו כשהתחלנו להתקרב ליעד היה פקק אדיר של מכוניות בכביש הגישה לחוף. לאחר מכן ראינו קצת ים, לאחר מכן חניון עמוס, לאחר מכן שוב פעם קצת ים, לאחר מכן אלפי מתרחצים בחוף ממלאים כל חלקה טובה וכל חלקה פחות טובה ליד הפח, לאחר מכן מדוזה ענקית ואז שוב את הים מציץ בין אצה מצחינה אחת לאחרת. סידרנו כיסאות, קירבנו מיטות שיזוף, פתחנו שמשיות, הבאנו את הצידניות, עברנו לבגד ים, הבנו שחם, ראינו שאין באמת צל, הרגשנו שהכיסאות רטובים, הבחנו שהכול מלא חול, חשנו שלא נוח, קלטנו שלא כיף, ביקשנו עוד שמשיות, הזזנו עוד כמה כיסאות, ולבסוף התמקמנו, תוהים בלב וגם בקול רם מה היה לנו רע בבית במזגן.

אבל אז נזכרתי כמה פעם אהבתי את הים והחלטתי ליהנות ויהי מה. מזגתי לי קאווה צוננת, הסתכלתי על הים, ובשלב הזה מילאה אותי תחושת שלווה מרגיעה. בתום 25 שניות של תחושת שלווה מרגיעה קפצה עליי בתי הקטנה וביקשה כריך. מיד שטפתי לה את הידיים במים מינרליים כאילו יש לי מעיין נובע בחצר, ופניתי לפתוח את הצידנית. בינתיים היא טבלה את הידיים בחול. שטפתי לה שוב את הידיים בעוד הרבה מים יקרי ערך והתחלתי לפתוח את הקופסה שבה סידרתי את הכריכים. היא ניצלה את הזמן לבניית ארמון נטיפים מבוץ. שטפתי לה שוב את הידיים בשאר המים שהיו לי וביקשתי ממנה בכל לשון של איומים שיותר לא תיגע בחול. היא אמרה שאין בעיה וסגור העניין והתחילה למלא את הדלי שלה בחול בעזרת הפה, השיער והידיים. הוצאתי את הכריך מהשקית והגשתי לה אותו, מתעלמת מהעובדה שהידיים שלה מכוסות בוץ ולמעשה היא לועסת כרגע חביתת קונכיות. היא אכלה את הכריך ברעשים של פצפוצי חול וחזרה לשחק.

בן זוגי שמר על הגדולה, אני שקעתי בשיחה עם חברה שכבר הגיעה, והקטנה, כך התגלה בשלב מאוחר יותר, פנתה לדרך עצמאית והחליטה לעזוב את הקן. וכך חזרנו להיות זוג צעיר ורענן עם ילד אחד לכמה דקות מבלי להיות מודעים לכך. "איפה רותם?" בן זוגי לפתע שאל אותי, עניתי לו שאין לי מושג. הסתכלנו לים, הסתכלנו לחוף, הסתכלנו לכל הצדדים ואין רותם, נעלמה הילדה. התחלנו לשחק ב"איפה פינוקי?" הגרסה ההיסטרית וחיפשנו אותה מתחת לכיסא, מעל המחצלת, בתוך הצידנית ומאחורי השמשייה. אבל כלום, נגוזה. בתום 45 שניות של משחק מבהיל שבהן כמעט נלקחתי לאיכילוב עם אי סדירות בקצב הלב נמצאה הילדה. ולא בסל. היא אומנם שהתה במרחק מטר וחצי מאיתנו אבל בחיקה של משפחה אחרת. היא ישבה לה שם שקועה לחלוטין במשחק בחול עם דליים של ילדים אחרים, כפות של ילדים אחרים, ילדים אחרים והורים אחרים. הודיתי למשפחה האחרת על הבייביסיטר הכפוי, שיגרתי אל בן זוגי מבט מאשים והבטחתי לעצמי לנסות לשמור עליה קצת יותר טוב, תוך כדי שאני מוזגת לעצמי כוס קאווה שנייה ושותה אותה בהסבה לשמאל כי רק בשמאל היה קצת צל. בהמשך שאר החברים הגיעו והיה לנו ממש כיף. כלומר, כ-30 דקות נטו של כיף מתוך בילוי של כ-3 שעות.

אם נסכם זאת מתמטית כך זה ייראה:

ברוטו בילוי = 3 שעות.

נטו כיף = חצי שעה.

טרה לא כיף = שעתיים וחצי שנשמעו בערך כך: די, אל תבכי. גם לך יש כף. מה קרה? למה את בוכה? הוא לקח לך את הדלי? אז למה את בוכה? הנה, יש פה עוד דלי. ילדים! לא לשבת בשמש! מאמי, את בשמש! לכי לצל. מרחת לה קרם הגנה? צריך למרוח להן קרם הגנה. איפה יש קרם הגנה? לא הבאת קרם הגנה? הנה, קחי קרם הגנה. איפה הכובע שלה? חייבים כובע. מתוקה, בבקשה לחבוש את הכובע. לא למלא את הכובע בחול! לא למלא את הכובע באבטיח! חבר'ה, תרחיקו את הילדים מהמדוזה! לא לגעת במדוזה! לא, אנחנו לא אוכלים את המדוזה. אוי, שורף לך מהמדוזה? תמרח לה קרם הגנה. מתוקה די כבר, אנחנו לא אוכלים חול. מי רוצה תירס? מי רוצה אבטיח? מי רוצה מדוזה? מי רוצה כריך? מי רוצה כריך אבטיח? מי רוצה קרם הגנה בפיתה? אה, שוב אתם רוצים למים? תגיד, היא אכלה תירס? אכלת אבטיח? כולם שותים מים? לא לשים את התירס במים! לא לשים את האבטיח בחול! ילדים, בבקשה לשתות מים. מאמי, די כבר לאכול חול. יש לך פיפי? לכי תעשי בים. לא לעשות עליי פיפי! לא לעשות פה לידנו פיפי! לא לעשות פיפי בצידנית! טוב מספיק, הולכים הביתה. היה כיף! נו, מה עכשיו ארטיק. טוב, נקנה ארטיק. אבל למה את בוכה? הנה, קחי ארטיק. אה, רצית כמו שלו? טוב אני אתן לך גלידה בבית. טוב בסדר, אני אקנה לך כף כזאת כמו שלה. רגע, של מי הכף הזאת בכלל? מה זאת אומרת "לקחתי את זה סתם מהחוף"? זה של מישהו! טוב, בסדר. לא נורא שגנבת. לא נורא ששיקרת. לא נורא שחמדת. זהו, הולכים. סופית הולכים. חד-משמעית הולכים. לא צריך לבכות מתוקה שלי, אנחנו ניסע שוב לים. כן, אני מבטיחה. מה זאת אומרת מתי? כבר בשבוע הבא של שנת אלפיים והצחקת אותי. נו קדימה, לאוטו! היכנסי כבר לאוטו. היכנסי כבר לאוטו! היכנסי כבר לאוטו וניסע. עומדת בשמש, בוכה. היכנסי כבר לאוטו וניסע. דמעות וטיפות, את והזיעה שלי, איזה יופי. הנה, טוב שנכנסת, אל תבכי. רגע בנות, לא להירדם באוטו! נו תפסיקי כבר לאכול חול! יופי, הגענו הביתה. אבל למה את בוכה? צאי כבר מהאוטו. נו היכנסי כבר לבית ונישן. בואי, נו כבר, נכנסים הביתה. לא לרוץ למיטה שלנו! את מלאה בחול! לא! לכי ישר לאמבטיה! לא לרוץ למיטה! אבל למה את עושה פה פיפי? אנחנו לא עושים פיפי על הרצפה! קדימה, לאמבטיה. די מאמי, מספיק לבכות, את פשוט עייפה. סליחה, נכון. את צודקת ואני טעיתי, את ממש לא עייפה. אין שום קשר בינך לבין עייפות. תפסיקי כבר לצעוק! נו מה יהיה עם הפיפי? בבקשה תפסיקי לעשות פיפי על הכלבה! קדימה, לכו לראות טלוויזיה. כן, מה שאתן רוצות. כן, כמה שאתן רוצות. כן, אפשר גם לנצח לראות טלוויזיה. זהו, עכשיו שקט. בבקשה לא לדבר איתי עד הערב.

אוכלת אבטיח

אפשר כריך?

אם כך, אפשר לסכם ולומר שבשבת בבוקר פתחתי את עונת הרחצה, ובשבת ב-14:00 סגרתי את עונת הרחצה. משעה 11:35 ועד השעה 11:52 גם נהניתי מעונת הרחצה.

מה שכן בסוף היום, ממש לפני השינה, הבנות אמרו לי שהיה להן ממש כיף בים. וזה מה שחשוב.

להן.