אמא, הו אמא, חבקיני חז... בעצם תקראי לאבא

השבוע באחד הבקרים הבנות ישבו עם עצמן בשולחן הקטן שלהן, אכלו קורנפלקס, הפילו קורנפלקס על הרצפה, שתו אקטימל, שפכו אקטימל על הרצפה, וניהלו ביניהן שיחה שנשמעה בערך כך:

הקטנה: אבא מעצבן אותי!

הגדולה: אימא מעצבנת!

הקטנה: אני אוהבת את אימא!

הגדולה: אני אוהבת את אבא!

הקטנה: לא! אבא מעצבן! את לא אוהבת את אימא?

הגדולה: לפעמים. בעצם נכון, אבא מעצבן!

הקטנה: אני אוהבת את אימא. אני לא אוהבת את אבא!

הגדולה: אבא מעצבן!

כמה שמחתי.

איזו שיחה נהדרת.

אשכרה מישהי מהן מעדיפה אותי ב-100% וגם השנייה סוף סוף נוטה לכך. איזו הצלחה מסחררת. הן מעדיפות אותי! אותי! ההורה הקשוח של הבית. לא שזו תחרות, אבל זו תחרות.

"כנראה בכל זאת עשיתי איתן משהו נכון..." התחלתי לעוף על עצמי ביני לבין עצמי, "אולי בכל זאת אני דמות משמעותית שהן מרגישות עמוק בפנים שאפשר להישען עליה", אמרתי לעצמי בגאווה מהולה בבולשיט כי סביר להניח שהגורם לשיחה היה התחתונים החדשים של "מפרץ ההרפתקאות" שקניתי להן יומיים לפני כן. כך או כך, דמות משמעותית או שוחד, מעמדי בבית השתפר פלאים בחודשים האחרונים ולא יכולתי שלא להגיע מיד לשולחן שלהן, לחגוג את ניצחוני בריקודים, ולברר סופית מי מהן שונאת את אבא וכמה.

בתום שיחה נחמדה על כוס קפה וקורנפלקס שבה קשקשנו לנו וריכלנו על אבא וכמה הוא מעפן לאחרונה ומה הקטע שלו ו-שיואו! את לא מאמינה מה הוא עשה אתמול! ו-חחח, איזה דביל הוא, הקטנה הודיעה חד-משמעית שהיא במחנה שלי. לעומת זאת הגדולה בכל זאת הרגישה שהיא צריכה לעשות עוד אודישן אחד אחרון לפני שהיא מחליטה סופית. הלוא מדובר במעבר חד אחרי כ-4.5 שנות חיים המשול לשינוי מהותי בעמדה הפוליטית שלה. ולכן, היא בחרה להפנות שאלת שובר שוויון לשני המתמודדים. היא שאלה אותי ואת בן זוגי, שבינתיים הגיע למטבח, "רגע, מי מכם כועס יותר?" פחדתי משלב הפוליגרף אז החלטתי לומר את האמת. "אני", הודיתי בבושה, מקווה שהיא תבין יום אחד שהכול היה לטובתה ותסלח לי סופית כשהיא תהיה אימא בעצמה. כמובן שלפני שהיא תהיה אימא בעצמה היא תדרוש ממני, וגם תקבל, צ'ק מפנק בעל 5 ספרות ו-50 גוונים של רגשות אשם בעבור הפסיכולוגית העתידית שלה. אני כבר מדמיינת איך במהלך משהו כמו 10 שנות טיפול מעמיק היא תתאר למטפלת את שלל חטאיי, וגם תסביר לה איך העובדה שלא הרשיתי לה לצפות מספיק בטלוויזיה פגעה בה ויצרה בה חסכים חמורים. ולכן כיום, כשהיא כבר בת 30, היא עדיין לא מוצאת את עצמה, גרה בבית של ההורים, שותה וודקה-אקטימל ומעריצה את סקיי וראבל. אבל אחרי כל זה היא אולי תצליח להבין שגם אני רק בן אדם ושצריך לקבל אותי כמו שאני למרות המגבלות, החסרונות, הדפיקויות, הטעויות, השגיאות, המעידות, השריטות, הצעקות והצווחות. וזה התסריט האופטימי.

אבל נחזור רגע למטבח לרגע ההכרזה על המנצח הגדול בגמר החגיגי של השעשועון 1 נגד 100 מדריכי הורים. הגדולה חשבה רגע על התשובה שלי, שאני זו שכועסת יותר, ואז הכריזה שהיא דווקא מעדיפה את אבא. לצערי הגמר הסתיים בתיקו. אבל עצם זה שהיא בכלל התלבטה בינינו מילא את ליבי בגאווה, את קיבתה בעוגה ואת חדרה במתנות.

מדהים איך הדברים האלה דינאמיים. כלומר, לא ההעדפה שלה, כי מאז ומעולם היא העדיפה את אבא שלה. היא הייתה יונקת, אומרת תודה רבה בעד הארוחה וחוזרת לבלות בחיק אביה כאילו הוא זה שסחב אותה בבטן כמעט עשרה חודשים ולא, נגיד, טס ללונדון בדיוק כשהיא התחילה להצמיח ריסים. אני מתכוונת שמה שדינאמי זה היחס שלי לכל העניין הזה של אבא או אימא. פעם הייתי לוקחת את העובדה שהיא מעדיפה את אבא שלה על פניי קשה באמת. לא הצלחתי להבין איך ייתכן שתינוקת בת כמה חודשים מעדיפה את אבא ולא את אימא. אותו "חיבור מיוחד" שיש רק עם האימא, "הריח המוכר" של אימא – לא אצלנו. כשהיא הייתה מתעוררת הרבה בלילה קראתי איפשהו שכדאי לשים במיטה שלה בגד שלי כי הריח המוכר אמור להרגיע ולנחם. ובכן, במקרה שלה כנראה היינו צריכים לשים במיטה גרב של אבא אחרי אימון קרוספיט כי אף חולצה שלי לא עשתה את העבודה.

היו גם שלבים שבהם היא הייתה מתעוררת בלילה בבכי (חלום רע/ חלום רע שנולדה לה אחות/ חלום רע שנולדה לה אחות והעבירו אותה לחדר שלה), ואם אני הייתי ניגשת אליה ולא אבא שלה היא הייתה מתחילה לצרוח כאילו אני איזו מפלצת. מה שהיה גורם לי באופן מיידי להפוך למפלצת. כי בחייאת, אני אימא שלך! מה את בוכה למען השם? והכי גרוע זה שמדובר היה בבכי אותנטי ממש. לא איזו מניפולציה כזאת של "קצת בא לי את אבא אבל בעיקר מתחשק לי להטריף את אימא אז אני אביים פה סצנה שדורכת לאימא על כמה פצעים, יבלות, שריטות ואפטות כי זה מגניב". לא ולא. בכי בכי.

פעם אחת מרוב עצבים ועלבון אפילו יצאתי מהבית בסערה. היא התחילה לבכות מתוך שינה בסביבות השעה 22:00 בלילה וכשניגשתי אליה הבכי שלה רק התגבר. קראתי לבן זוגי שילך אליה, יצאתי מהחדר שלה, פתחתי את דלת הכניסה בדרמטיות ויצאתי נחושה אל הרחוב הקר חמושה רק בצרור מפתחות, רחמים עצמיים, טלפון נייד, אומללות, כפכפים, ועצבים. צעדתי במרץ ברחוב בפיג'מה צמרירית והבעה רצחנית. אבל במקום לתכנן מסע הרג נקמני כמו איזה פרדי קרוגר בגרסה ההורמונאלית רק ייבבתי לי בשקט ובעטתי בקלמנטינה רקובה לאורך המדרכה, עד שהגעתי לגן השעשועים שליד הבית שלנו. התיישבתי על אחת הנדנדות והתחלתי לחשוב עם עצמי מה גורם לה לבכות כל כך כשאני באה אליה בלילה במקום אבא שלה. ייתכן שאני אשכרה מפחידה אותה? מה כל כך מפחיד בי? תהיתי בעודי יושבת באמצע הלילה על נדנדה חורקת במראה מטיל אימה עם שיער נפוח ומקורזל, עיניים אדומות והבעה חלולה. המשכתי לשבת לי כך לבדי גלמודה ואומללה דקות ארוכות עד שפתאום בן זוגי התקשר אליי בדאגה ושאל איפה אני בחום שהיה מהול בחמלה שהייתה מהולה ברוך שהיה מהול בחיבה שהייתה מהולה בשקרים כי איש בכלל לא חיפש אותי באותו הערב ויכולתי גם להירדם בתוך מגלשה ולחזור רק בבוקר.

בכל אופן, בסוף כמו מסכנה חזרתי הביתה בכפכפים מלוכלכים מקלמנטינה, וזה רק כדי לגלות שעשיתי סצנה דרמטית שאיש כלל לא היה מודע לקיומה. הבנתי שקהל היעד של המופע שלי הורכב מפעוטה בת שנתיים שסתם חלמה חלום רע וחזרה מיד לישון, תינוקת ישנה בת חצי שנה ובן זוג שישב בסלון ובהה באייפון. כשנכנסתי הביתה הוא תהה באדישות מבלי להרים את העיניים מהמסך איפה הייתי. מסתבר שהוא חשב שאני מתקלחת. את התיאוריה הזאת כמובן סתרו כמה עובדות בסיסיות כמו היעדר סאונד של מים זורמים, העובדה שחלפה כמעט שעה וגם המחסור הזניח בנוכחות שלי בבית. בשלב הזה הבנתי שאין לי ברירה אלא להודות בפני עצמי שכנראה אין בינינו כימיה ושצריך פשוט לחתוך. לא אני ובן הזוג, אני והילדה. כנראה לא תמיד אפשר לעבוד על הקשר, ואולי היא ואני לא נועדנו להיות יחד. אבל בן זוגי אמר לי שהיא תינוקת ומה אני נעלבת מתינוקת כמו תינוקת. אז אמרתי לו שהוא צודק לגמרי והלכתי לבכות לבד בחדר שלי ולחבק בובת ארנב.

פשוט מבחינתי דחייה היא דחייה. וזה תמיד קשה לי. אין אדם שלא פיטרו אותו או לא קיבלו אותו לעבודה או נפרדו ממנו או סתם לא רצו אותו. אין. אבל הדבר האחרון שחשבתי שיקרה זה שאני ארגיש תחושות כאלה מהתינוקת שלי. איך זה הגיוני בכלל? אני אימא שלה! וגם במקרה הזה אי אפשר לברוח. מבני זוג אפשר להיפרד, מקומות עבודה אפשר לעזוב. אבל מה אני אמורה לעשות כשזה מגיע מהבת שלי? אז רוב הזמן אני משתדלת להיות בוגרת ולהבין שזה לא באמת אישי ושהיא זקוקה לי למרות שאין שום רמז שמעיד על כך. לפעמים אני מתעלמת, לפעמים אני מכילה, לפעמים אני סתם מתנחמת בזרועותיה של הקטנה שלי שמקבלת אותי כמו שאני ואשכרה רוצה לחלוק איתי את חייה, להעיר רק אותי ב-5 בבוקר ולדרוש רק ממני לנגב לה אחרי קקי. מדי פעם אני גם פונה לחיקה הפרוותי של הכלבה, למרות שבתכלס גם היא מעדיפה את בן הזוג שלי (אבל למזלי עדיין לא יודעת לדבר).

אבל האמת היא שכן חל שיפור משמעותי בעניין הזה בחודשים האחרונים.

בתקופה האחרונה קורה לא מעט שגם הגדולה שלי מעדיפה דווקא אותי, או לפחות מרגישה סבבה עם העובדה שגם אני מטפלת בה או סתם חיה פה בבית.

אולי החיים דינאמיים, אולי הקשר שלנו מתחזק ונבנה עם הזמן, אולי כיום משהו בי רגוע יותר.

או שאולי אני פשוט האדם הזה שנותן לה ממתקים וקונה לה תחתונים של "מפרץ ההרפתקאות".