אמא עייפה דיה

נתחיל בווידוי: אף פעם לא ממש חלמתי להיות אימא. רציתי זוגיות ואיזשהו קונספט כללי של משפחה וחמימות ביתית. אבל ילד של ממש? תינוק קטן ורך? ספציפית על זה פחות חשבתי. אפילו להפך, נרתעתי במידה מסוימת מאותם יצורים קטנטנים. הכנות שלהם אני חושבת, קצת הפחידה אותי. וגם העובדה שהם בלתי צפויים, בוכים, צועקים, יורקים. כנראה הרגשתי שאין בי באמת את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם זה. לא נולדתי להכיל התקף זעם בגלל צבע של משחת שיניים שלא תואם את הציפיות של ילדה בת שנתיים. וגם הכנות המקסימה של ילדים... מה מקסים בזה? אחיינית שבוכה בנוכחותי בכל פעם מחדש כאילו אני ג'ק המרטש זה מקסים? לא, זה לא מקסים. מה שמקסים בעיניי זה אנשים עם טקט. כאלה שגם אם הם לא סובלים אותי מצליחים להתאפק ולא לבכות בצווחות עם מלא נזלת רק כי הסתכלתי לכיוונם.

ובכל זאת, לפני כ-4 שנים נולדה בתי הבכורה, ואחרי כשנה וחצי, כשהבכורה עוד הייתה פשוטה יחסית לתפעול וחמודה, נולדה בתי השנייה. החיים לא הכינו אותי, אישה עם פתיל קצר וסבלנות יש-קץ, להתמודדות עם שתי ילדות קטנות בגודל אך גדולות בבכי. לשתיהן יש מלא דעות ורצונות, והן נוטות להביע אותם על בסיס יומיומי. בכל יום הן מתעוררות בבוקר למסע חדש של עקשנות ודיקטטורה. ואני, אדם מבוגר שרק רוצה קפה, מוצאת את עצמי ב-7 בבוקר מפסלת נסיכת דיסני במשחת שיניים, מקפלת גבינה צהובה לצורת ברבור ומלבישה ילדה בת שנתיים וחצי בחצאית נצנצים אדומה, מכנסי קטיפה צמודים, חולצה קצרה עם פרחים, בגד ים שלם, חולצה ארוכה עם לבבות זוהרים ומעיל צמוד שמתאים לבני שנה כי אלה הפריטים שהיא בחרה ללבוש, וכשאני אומרת "בחרה" אני מתכוונת שהיא הוציאה אותם בלי רשות, צעקה עליי ואני בכיתי. כמו כן עליי להרגיע את הגדולה כשיש גשם חזק, גשם בינוני, רעש של שואב אבק, רעש של סודה-סטרים, כלבים נובחים, נמרים שואגים, עגבניות שהגיעו אליה בטעות לצלחת ורעש חזק של אימא צורחת.

כמובן ששתיהן ילדות טובות ומקסימות. הן פשוט מבצעות את התפקיד ההיסטורי שניתן להן על-ידי גורם עליון ומרושע במיוחד מעצם היותן בנות ארבע ושנתיים וחצי. הגדולה התמנתה לתפקיד ראש מחלקת פחדים מוזרים הנושאת גם בתיק העקשנות הבוכייה, ואחותה קיבלה על עצמה את התפקיד הנחשק: מנהלת מחלקת טנטרום והאחראית על הבקשות המופרכות במשרד להטרפת המוח.

ובמסגרת תיאור התפקידים, נתמקד רגע בבתי הקטנה ובחיבתה היתרה לצבע הלא ספציפי בכלל: ורוד כהה. הגדולה מלמלה פעם שהיא הכי אוהבת את הצבע הוורוד, ולא סתם ורוד שמאפשר לאימא עייפה מרחב תמרון, רק ורוד כהה. היא כמובן מיד שכחה מזה והמשיכה לאהוב גם סגול עמוק, תכלת שמיים ואפרסק בהיר. אבל הקטנה שמעה. וכשהקטנה שומעת היא מפנימה, שלא לומר מפתחת אובססיה, שלא לומר אלוהים קח אותי מפה כי אני יוצאת מדעתי.

בקיצור, מאז הקטנה רוצה הכול בוורוד כהה. היא הולכת לגן בבגדי קיץ בשיא החורף, כולל בגד ים שמגן מקרינת השמש, רק כי מודפס עליו פרח בוורוד כהה. הן רבות ביניהן בכל הזדמנות על ברווז האמבטיה הוורוד (כהה), על הגרביים הוורודים (כהה), על מברשת השיניים הוורודה (כהה) ומי מהן תשב על אימא שמרוב עצבים גם היא כבר בוורוד (כהה). ומה אומר לעצמו כל הורה מותש בשלב הזה? נכון מאוד, שזה בטח תכף יעבור. זו רק תקופה ואוטוטו היא חולפת. שקר וכזב. הילדה אובססיבית לוורוד כהה כבר לפחות חצי שנה. נקווה רק שעד שהיא תתגייס תהיה גם כומתה בצבע ורוד כהה. אחרת בהצלחה למפקד הבסיס עם הטנטרום.

מעניין מה הצבע האהוב עליה

אבל אתם יודעים איך זה... בסופו של דבר בערב, כשהן כבר כמעט ישנות, אני נכנסת כדי לכסות אותן ולתת נשיקה אחרונה. אני מכסה באהבה את בתי הגדולה והמעט חששנית שמחזיקה דרך קבע ארבעה פנסים במיטה וכ-30 בובות, וגם את הקטנה הלא זורמת שלבושה מכף רגל ועד ראש בוורוד כהה ומחבקת ברווז אמבטיה. אני מסתכלת על שתיהן, שכובות בתוך ערימת חפצים ועוד מעט מפליגות אל עבר חלומות ורדרדים ומתוקים, וחושבת לעצמי: אלוהים, אני חייבת כוס יין. ועכשיו.