בדד - בלי בנות, בלי כביסה, בלי מגבון

אתמול קרה לי נס. נותרתי בבית לבדי לכל סוף השבוע! עד היום בצוהריים. אל תשאלו איך זה קרה, תשאלו למה זה קרה. ולמה? כי היקום כנראה בכל זאת מחבב אותי. בכל אופן, כך יצא. משישי בבוקר ועד שבת בצוהריים הייתי לבד בבית. לבד לבד. לבדי לבדי. לבד, גלמודה, בודדה, מאושרת, עליזה, מרוצה. בלי הבנות, בלי בן הזוג. רק אני, הכלבים, החתולים, החשופיות, השקט והנטפליקס. ברגע שהבנתי שכך עומד להיראות סוף השבוע שלי, מיד התחלתי להתרגש כאילו מדובר בנופש בקריביים. כנראה אני פשוט אדם שאוהב להיות לבדו, ובשנה האחרונה עם הקורונה והסגרים והבלאגן אני יכולה לספור על זנב אחד את כמות הפעמים שביליתי רק עם עצמי למשך 24 שעות. ומאחר שאין לי זנב כמות הפעמים היא אפס. אפס פעמים.

מאז שנולדו הבנות, נסעתי פעמיים לבד ליערות הכרמל ללילה, ופעם אחת גם טסתי לכמה ימים רק עם עצמי לאמסטרדם. והטיסה ההיא... וואו. זה היה פשוט כמו אוויר לנשימה, חמצן לריאה ויותר מדי קניות למזוודה.

אז בקיצור, התרגשתי לקראת סוף השבוע הזה ברמות של כלה. אבל לא סתם כלה, כלה שבורחת מהחלון ביום חתונתה, תופסת בזריזות מונית למלון, פושטת את השמלה ולובשת טרנינג, ואז צופה בשלל תוכניות ריאליטי מטופשות. כזאת כלה.

אז מה היו התוכניות שלי לקראת סוף השבוע החגיגי? ובכן, לקראת סוף השבוע המרגש בחיי בשנה האחרונה, תכננתי לעצמי שלל פעילויות תיאורטיות. לכתוב, לצייר, למרוח לק, לעשות טיפול פנים, לקרוא ספר, לקרוא עיתון, להעשיר את עולמי, להרחיב את אופקיי, לחשוב מחשבות, להרהר. ומה היו הפעילויות המעשיות לעומת זאת? טלוויזיה.

כן. פחות או יותר משישי בצוהריים ועד שבת בצוהריים צפיתי בטלוויזיה. בסביבות השעה 16:00 אחר הצוהריים ביום שישי כבר קצת היה לי לא נעים מעצמי, שאני רק תקועה מול הטלוויזיה, אז כיביתי אותה והלכתי לעשות אמבטיה מפנקת לאור נרות. שזה כיף והכול אבל משעמם. ולכן, אחרי הירגעות נחמדה בת כ-10 דקות, שבמהלכה מדי פעם נפל עליי צעצוע אמבטיה מעלה עובש של הבנות, קמתי והתנגבתי. לאחר מכן עצמתי עיניים חזק והבעתי משאלה, שיש ב-VOD עוד איזה פרק של "מאסטר שף" שאיכשהו פספסתי, ואז עשיתי "פווו" על הנרות. שאזכה לשלווה בשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה (של בדידות). מזל טוב.

בתום הטקס לבשתי שוב פיג'מה, וחזרתי למקומי הטבעי מול הטלוויזיה, כמובן עם כוס יין לבן מספר 7.

אבל אחרי כמה שעות ככה לבדי כבר היה לי פחות כיף כי התגעגעתי לבנות. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח! ממש.

כלומר, בהחלט היה לי מוזר להיות בבית בלעדיהן. וגם היה משהו קצת משונה כזה בבית הריק והשקט פתאום. אבל בואו לא נגזים עם המילה "געגוע". אחרי כמה שעות עדיין לא התגעגעתי. לעומת זאת דווקא הבנתי כמה דברים מאוד משמעותיים בנוגע לשגרת החיים שלי. קלטתי פתאום שמהבוקר כף ידי לא נגעה במגבון. הדבר הזה, השגרתי, שכבר הפך להיות חלק מגופי – אגודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, סופט קר קמומיל. בקיצור, לא נגעתי בדבר הזה כל היום. כמו כן שמתי לב לכך שלראשונה מזה 5 שנים אני למעשה לא מרימה כמעט כלום מהרצפה. רק את הכלבה לטיול. אני לא מרימה חתיכות של תירס שהבנות הותירו אחריהן כל הדרך מהמטבח עד חדר האמבטיה, ממש כמו עמי ותמי בגרסה השמחה שאין בה מכשפה (חוץ ממני כשאני כועסת). אני לא מרימה פתיתים שנמעכו תחת רגליהן המטונפות של הבנות והפכו לחלק בלתי נפרד מהפרקט. אני לא אוספת מרחבי הבית פלסטלינה יבשה מלופפת שערות, חרוזים שהלכו לאיבוד בין כריות או בגדים מלוכלכים שנזרקו בכל מיני מקומות. כלום. כמו כן במהלך סוף השבוע גם לא גחנתי. הבנתי את זה בשישי בערב. פתאום קלטתי שכבר כמה שעות לא גחנתי או רכנתי, לא לעבר הרצפה עם מגבון, לא לעבר השטיח בחדר של הבנות כדי ללקט לכלוכים, לא לתוך האמבטיה כדי לאסוף צעצועים ונזלת. כמו כן גם לא שהיתי בעמידה שפופה. ובכלל, לא הייתי שפופה. פשוט לא הייתה לי שום סיבה לעשות את כל הדברים האלה. ל-24 שעות חזרתי לשהות רק במנחים אנושיים טבעיים יותר כמו ישיבה, עמידה או שכיבה, בדגש על ישיבה ושכיבה. עוד דבר ששמתי לב אליו הוא גם שאין כלים בכיור. פשוט שמתי את כוסות היין שלי ישר במדיח. או ששתיתי מהבקבוק.

גם לא אמרתי הרבה מילים שאני רגילה להגיד תדיר. למשל: "די", "נו", "נו כבר", "נו די", "די כבר", "כבר נו", "מה זה צריך להביע", "מה זה צריך להיות", "תעזבי אותה", "תעזבי אותי", "בואי נעזוב", "כי מחשיך עוד מעט", "תפסיקי להרביץ", "תפסיקי להכות", "תפסיקו עם זה". וגם לא הייתי צריכה לשבור שיניים באנגלית, למשל כשאני מסננת לעבר בן הזוג בעצבים: "Please take her away from me because she is BILTI"

ואם כבר הוא הוזכר, אז גם מבחינת בן הזוג. בואו נודה על האמת, גם בחזית הזאת קצת שקט לא מזיק לפעמים. סוף סוף לכמה שעות לא הייתי צריכה לבקש ממנו, להאיץ בו, לצפות ממנו, להתאכזב ממנו, להיעלב ממנו, לכעוס עליו, להשלים איתו, להבין שהגזמתי, לחשוב שנמאס, להבין שנשבר לי, לחשוב שנגמר, להבין שטעיתי, להבין שהוא טעה, להבין שהוא מכעיס, לחשוב שהוא מעליב, לקלוט שהכול בסדר, לדעת שהכול ממש לא בסדר – וכל זה ב-5 דקות.

אז היה לי סוף סוף קצת שקט. שקט בראש ושקט בבית. והיחיד שהיה איתי ולא אכזב או הרגיז היה שף חיים כהן. וכל מה שהייתי צריכה לחשוב עליו זה כמה כבר אפשר לאכול גלילות חציל.

אז הנה אני כותבת עכשיו, בשבת בשעה 15:30 אחר הצוהריים, ויודעת שבכל רגע נתון בנותיי אהובותיי צריכות להיכנס בדלת הבית ולרוץ אליי לחיבוק, תוך שהן מותירות אחריהן חתיכות מזון מארוחת הצוהריים, כמה חרוזים סוררים וקצת בוץ. ואני באמת באמת מתגעגעת אליהן. ואני באמת רוצה כבר לחבק אותן ולנשק אותן. אבל לאילו דברים אני לא מתגעגעת? ובכן, אני ממש לא מתגעגעת לריבים שלהן. ואני לא מתגעגעת לניסיונות הנואשים שלי לחנך אותן, או לבקשות החוזרות שלי מהן לסדר כבר את החדר או לאכול יפה או לא לנפץ כלי פורצלן. אני לא מתגעגעת למגבונים ולחתיכות התירס על הרצפה ולפתיתים המעוכים ולפירורי העוגיות בכל מקום. אני גם לא מתגעגעת לשלב הזה בערב שבו אני צריכה לפקוד עליהן שילכו כבר לישון, ושיפסיקו לעשות בלאגן, ובכלל, שיקשיבו למה שאני מבקשת מהן לפני שזה עובר לצרחות והנה, אופסי, זה כבר עבר לצרחות. כמו כן אין בי גם שום געגוע לטנטרומים, להתקפי הבכי על כלום, למאבקי הכוח ביניהן ומולנו, לכביסות, לחול, לרעש, לריבים על הטלוויזיה, ל... רגע, מה בעצם רציתי לכתוב? אה, שאני נורא מתגעגעת אליהן.

*עדכון 1: השידה נמכרה.

סתם.

רק רציתי לעדכן שהבנות אכן חזרו הביתה קצת אחרי שסיימתי לכתוב, ומיד התחילו לבלגן את הסלון, להכריז שהן עושות ממנו ג'ימבורי, לדרוך על כל הכריות, לקפוץ על הספות ולפזר במטבח פירורי חביתה. כך שהיה איחוד מרגש ביני לבין חבילת המגבונים. הידד.

**עדכון 2: השעה שש ומשהו בערב ונעלתי את עצמי בחדר העבודה.

פשוט הגדולה צועקת ובוכה כבר 20 דקות כי השיער שלה רטוב, ואילו הקטנה שמה את התחתונים שלה על הראש ומסרבת להבין שהבדיחה הזאת כבר פאסה מאז הניינטיז. נראה כי יהיה ערב ארוך. האם אי פעם היה פה שקט? האם אי פעם הייתה פה שלווה? האם אי פעם הייתי פה לבד? סוף שבוע אהוב שלי, ההיית או חלמתי חלום?