בוקר טוב עולם, יש תחתונית באגם

ביום ראשון נסענו לנפוש בכינרת. וזהו, היה כיף. זה כל מה שיש לי להגיד.

חחחח

פחחח

גחחח

יש לי הרבה מה להגיד! מה שכן, אני מקווה שהפוסט הזה לא יהפוך מפוסט על אימא עייפה בנופש בכינרת לפוסט צרכנות זועם. אבל יאללה, נזרום, וזה בניגוד למה שהחדרנית במלון עשתה כשביקשו ממנה לנקות את החדר שלנו לפני שהגענו. היא, ללא ספק, לא זרמה.

עוד דבר שחשוב לי לציין, לפני שאני פוצחת בסשן קיטורים, זה שבגדול היה נחמד. נסענו כדי שהבנות יוכלו סוף סוף לשחות בכינרת והן אכן שחו בכינרת. כך שהמטרה הראשית הושגה. וגם אנחנו הצלחנו מדי פעם ליהנות ובגדול לראות את הטוב. את הטוב ואת הנמלים שעל הצלחת. ולא, אומנם אני יועצת לשון במקצועי אבל "לראות את הנמלים שעל הצלחת" זה לא ביטוי שגור בשפה העברית. אבל די עם הספוילרים, תכף נתחיל מההתחלה. רק דבר אחרון לפני שמתחילים, הנה תמונה של רגע נחמד בחופשה. כשהמצב בהמשך הפוסט יתחיל להידרדר ונתחיל כולנו להרגיש שמדובר פשוט בסיוט, נוכל לגלול לרגע מעלה מעלה ולחזור לתמונה הזאת כדי להתנחם. כדי להיזכר שהיו גם רגעים אחרים בחופשה הזאת. רגעים נעימים יותר, רגעים טובים יותר. אז הנה, בבקשה:

ועכשיו נתחיל.

יום ראשון:

קמנו בבוקר מוקדם ליום של הכנות, אריזות וארגונים. מה שאומר שהבנות נשלחו אוטומטית לצפייה נטולת גבולות בטלוויזיה. ארזתי, הכנתי סנדוויצ'ים לדרך, ובן זוגי נסע לפזר את הכלבים למסגרות (את האהובה לסבתא, את הפחות אהוב לפנסיון). בתום שלל ארגונים ואריזות וצעקות וריבים ובלאגן ואריזות ואיומים לבטל את הכול ואריזות נכנסנו כולנו לאוטו ויצאנו לדרך. הידד. הבנות התעקשו לשמוע את "טאקו" ואת "יא ליל", וזה בסך הכול נחמד לשמוע את שני השירים האלה במשך 3 שעות של פקקים על כביש 6. אבל בקטנה, הנסיעה לגמרי הייתה שווה את זה כי כשהגענו קיבלנו חדר מפנק במלון. אופסי, כתבתי "מפנק"? התכוונתי "מזוהם". התחלתי לחשוד כבר כשראיתי אבק וכמה לכלוכים על ספל קפה שעמד הפוך כשלידו כפית דביקה ושמנונית. החשד הלך והתגבר בשלב שבו מצאתי פירורים בלתי מזוהים על הכורסה המוכתמת, והבנתי סופית שמדובר במקרה רצח של הרצון שלי לחיות כשמצאתי עדשה משומשת מיובשת חלקית על הכוננית שצמודה למיטה. בניסיון לשמור על חזות מרוצה מול הבנות החלטתי שלא לחייג אפס לקבלה אלא לנקות כמו אפס בעצמי. לקחתי מגבון, לקחתי אלכוג'ל והתחלתי את החופשה המפנקת בהתחזות לחדרנית. בתום סשן הניקיונות החלטנו עייפים אך עייפים לנצל בכל זאת את היום הראשון לחופשה וירדנו לרחוץ קצת בכינרת. אבל אוי, איפה הכינרת? ראינו אנשים, ראינו בדלים. ראינו לחמנייה עזובה, ראינו מצופים. ראינו שקית ניילון צפה במים, ראינו מתנפחים. אבל כינרת אין, פשוט אין. אז התחלנו לבכות וגם להתאונן. לא, ברצינות עכשיו, כמויות הלכלוך והאנשים שהיו בתוך המתחם הקטנטן של החוף הפרטי היו פשוט מטורפות. אנשים השיקו מרפק אל מצוף, ירך אל מתנפח. לא שני מטר ולא נעליים עזובות בתוך המים. ממש רקמה אנושית אחת שוחה.

בהלם מהול בבחילה החלטתי להמשיך להעמיד פני עולצת אל מול בנותיי ולהיכנס לכינרת בנחישות דרוכה. הצלחתי לפלס לעצמי דרך בין הלחמנייה הנטושה לשקית הניילון הקרועה והנה, אני במים. חוטפת דיזנטריה. הקפצנו את הבנות באוויר (כי שם נקי יותר), צחקנו (בפה סגור) ושחינו (ברדיוס של 10 ס"מ), וכל זה בעודנו בורחים מתחתונית משומשת ומהמוני אנשים שהשתכשכו צמודים אלינו כאילו אין בעולם קורונה או מודעות כלשהי למרחב אישי.

אחרי כשעתיים עלינו לחדר. התקלחנו (הצטערתי שלא הבאתי איתי ליפה. או נייר זכוכית), התלבשנו יפה וירדנו לחדר האוכל. הבנות התחילו לריב מי מהן תשב לידי. וזה כמובן אחרי שהן רבו מי תישן באיזו מיטה, מי תהיה באיזה חלק של מזרן הים שהבאנו מהבית (כי מצויר עליו פרח ורוד ושתיהן רוצות לשבת על הפרח הוורוד) ומי תלחץ על הכפתור המטונף במעלית. החלטנו שזה עוד תחום שיהיו בו תורות. וזה כל כך מתיש, כי יש לנו פשוט תורות על הכול. הכול! כל דבר. מי יוצאת ראשונה מהאמבטיה, מי יושבת באיזה צד באוטו, מי יושבת עליי כששרים "לילה לילה", מי משתטחת ראשונה על הרצפה, מי רצה ראשונה, מי קמה אחרונה, מי נושמת בחוזקה, מי בוכה ביבבה, מי צוחקת לעצמה, מי מתעוררת בישיבה. עזבתי אותן רבות יחד עם אבא שלהן והלכתי להביא להן אוכל. לקחתי צלחת, עמדתי לשים בה אורז, ראיתי שיש עליה 32 נמלים וזהו, מאז אני בצום.

ארוחת הערב נגמרה ועלינו לחדר לישון. הבנות היו גמורות ולמרבה השמחה נרדמו בשנייה. ואז אני רציתי ללכת לישון במקום הזה שקוראים לו "בית מלון". מלון = ללון. הוא לן, היא לנה. רמה לנה, דנה לנה. אנו נלון, הם ילונו, הן תלונה. אני אלון. אבל לא, אני לא אלון, כי מתחת לחלון שלנו חבורת אורחים החליטה לעשות מסיבה סוערת שכללה מוזיקה וצעקות עד השעות הקטנות של הלילה. בשלב הזה כבר נשברתי והתקשרתי לקבלה כדי להתלונן. הם מיד התנצלו, טיפלו בבעיה ושאלו איך אפשר לפצות אותי. אה, התבלבלתי. זה קרה לתיירת מצרפת בבית מלון בלרנקה. כי בקבלה של המלון שלנו אמרו לי "בסדר גברת, נטפל בזה" וחיכיתי שעות אבל לא קרה כלום והרעש רק נמשך ונמשך. בקיצור, לא הצלחתי להירדם עד 2 בלילה.

אז אם נסכם. אחרי 3 שעות של פקקים נוראיים זכיתי לשחות בכינרת עם תחתונית, לאכול נמלים וליהנות מרעש מפנק מתחת לחלון שלי.

יום שני:

כולם קמו ערניים (חוץ ממני) ליום נוסף של כיף. התארגנו וירדנו לארוחת הבוקר. לא לפני שהקטנה עשתה פיפי ואז שאלה אותי למה יש כתמים שחורים על נייר הטואלט. הודיתי לה על תשומת ליבה והשלכתי את גליל הנייר לפח יחד עם אלפי השקלים ששילמנו תמורת הזכות לשהות במדמנה הזאת.

בחדר האוכל הקטנה הבינה שהפעם לא תורה לשבת לידי והחליטה להידבק בקורונה באמצעות השתטחות על הרצפה המזוהמת בחדר האוכל. הצעתי נחמה, ליטפתי, חיבקתי, איימתי, שכנעתי, הסברתי ונישקתי. בסופו של דבר צעקתי עליה בכל הכוח בהכי לחישה רושפת זעם שיכולתי. אבל כלום לא עזר. הרמתי אותה מהרצפה בעודה בועטת ברגליה וצורחת מול כ-200 אנשים בולסים וכ-2000 נמלים חרוצות והשלכתי אותה (מטפורית. פחות או יותר) על אביה שבדיוק ליקט לעצמו מיני מאכלים. בסוף הצלחנו להושיב אותה ולצלוח את ארוחת הבוקר. לפחות צלחנו משהו, אם לא את הכינרת.

עלינו לחדר כדי להתארגן וירדנו בכוחות מחודשים לכינרת. הצלחנו לתפוס מקום סביר מתחת לשמש היוקדת והתחלתי למרוח את הבנות בקרם הגנה. בשנייה שסיימתי שתיהן שפשפו את העיניים, הכניסו לעצמן קרם הגנה לאישונים והתחילו לבכות. וכך במשך כל היום הגדולה לא הפסיקה למצמץ ואילו הקטנה הסתובבה שתומת עין כפיראט שזוף. שחינו, הצטלמנו, אכלנו ארטיק מטפטף, קפצנו, דמענו, נמרחנו שוב, וכששמתי לב שהקטנה כבר לא מצליחה בכלל לפקוח את העין שלה מטעמי עייפות, יזע ודמעות עלינו לחדר כדי לנוח. בחדר פתחנו להן את ערוץ לולי, ידידו הטוב ביותר של האדם הנופש עם ילדיו, ונחנו. כשהקטנה התעוררה עם שתי עיניים תקינות פחות או יותר החלטנו לבדוק גם את הבריכה. ובכן, מצאנו בריכה. התיישבתי בצל והזמנתי מהמלצר פינה קולדה. והמלצר אכן הביא פינה קולדה אבל לא לי. כי מדובר היה במלצר יווני בבית מלון ברודוס שהביא את הקוקטייל לתיירת בריטית. אני לעומת זאת התיישבתי ליד דבורה ושתיתי מים פושרים שנשארו לי בתיק מהבוקר. הבנות קפצו ושחו ושתו את המים של הבריכה וירקו את המים של הבריכה ועשו פיפי בבריכה ושתו את המים והפיפי שבבריכה וכך חוזר חלילה במשך כשעה וחצי.

ואז שוב עלינו לחדר ושוב מקלחת ושוב ריב סוער מי תשב לידי בארוחת הערב. בארוחת הערב ניסיתי לאתר את כל אותם מאכלים שיד אדם (או נמלה) כמה שפחות נגעה בהם. אז יצא שאכלתי קרקר שעליו מלפפון חמוץ ושקדי מרק. הקינוחים היו כמובן פרווה אז בחרתי לי פאי לימון בטעם של דבק פלסטי שעליו קצפת בטעם סבון מקציף לריפודים. וזהו, נדודי שינה ולישון. הפעם, אגב, היה לי קשה להירדם גם בגלל המסיבה שבחוץ וגם כי השכנים שלנו מלמעלה כנראה החליטו לערוך שיפוץ בחדר שלהם. מהשעה 22:00 בלילה פחות או יותר ועד השעה 3:00 לפנות בוקר הם גררו רהיטים הלוך וגרור בכל החדר. ואין לי שמץ של מושג מה בדיוק הם גררו שם כי אצלנו בחדר הייתה רק כורסה אחת ירקרקה ומוכתמת שלדעתי מרוב טינופת היא כבר שנים בלתי ניתנת להזזה. בכל אופן כשהם סיימו, בשעה טובה ומוצלחת, שקעתי סוף סוף בשינה מתוקה כמו עוגת מרגרינה פירורים.

יום שלישי:

היום האחרון הגיע. האח! בהתחלה חשבנו שננסה לנצל אותו עד תום, כולל הישארות במתחם הבריכה או רחצה אחרונה ולא חביבה בכינרת. אבל מטעמי עייפות ורעב לאוכל חם ונקי החלטנו שבמקום לשטוף את גופן של הבנות בכינרת או בבריכה נשטוף קצת את עיניהן בערוץ לולי. הבנות הוצמדו למסך, ואנחנו התיישבנו שנינו במרפסת עם כוס יין, אני על כיסא נקי ובן זוגי על שולחן קטן, חולק כ-15 ס"מ של רהיט עץ מט לנפול עם מאפרה. פשוט על הכיסא השני היה מרוח קקי של יונה. וכך ישבנו בעודנו צופים ביונה ויון בונים לעצמם קן מזרדים ומבדלים ממש מעל החדר שלנו. המרפסת כולה אגב הייתה מלאה בקקי של יונים, וזה עלול היה להפריע לנו אילו רק היינו מנסים ליהנות ממנה. אבל במהלך היום היה חום אימים ובלילות רעש שכנים.

לקראת השעה 11:00 ארזנו את כל החפצים שלנו ואמרנו יפה שלום לנמלים, ליונים, לעדשות המלוכלכות, לתחתוניות המשומשות, לדבורים בבריכה, לשכנים הרועשים ולפקידי הקבלה חסרי התועלת. הבנות נגעו עוד קצת בכל מיני קורונות בלובי, נכנסו לאוטו וזהו, יצאנו לדרך אל עבר הבית. הבית. הבית שלנו. המקום שבו נייר הטואלט לא מלא בכתמים שחורים, העדשות המשומשות נזרקות לפח והאוכל בדרך כלל נקי מנמלים.

ביי ביי כינרת. נתראה בקרו... בקפריסין.