בוקר של כיף וטנטרום

מה ילדים צריכים? נכון מאוד, עוגת יום הולדת 8 שכבות בצורת חד-קרן מנצנץ עם זילופי קרם מרשמלו-זעפרן בכל צבעי הקשת, ימי גיבוש וטירונות חיל הורים טרוטים בבריכת כדורי נזלת חיידקית בג'ימבורי השכונתי, פסטה בלי כלום וכמובן שגרה.

אז הפעם נדבר על שגרה. וספציפית על שגרת הבוקר.

בכל בוקר אני מתעוררת מוקדם מהצפוי בלי שיר חדש בלב, אם זה בגלל ילדה שהגיעה למיטה שלי, אם זה בגלל ילדה מייבבת במיטה שלה, ואם זה בגלל השעון המעורר שגורם לי לייבב במיטה שלי. כך או כך בוקר חדש הגיע ועימו שלל מאבקים על דברים בסיסיים כמו לבוש, תזונה, הליכה, נשימה וקיום.

ונתחיל בלבוש.

לאחר שכנועים קלים, כבדים וכושלים שהן ילבשו את מה שקבענו בערב הקודם שהן ילבשו, אני הופכת אט אט מאדם בוגר, שקול וענייני למוכרת קולנית בחנות בגדים בקניון. אני מוצאת את עצמי משכנעת את הבנות ללבוש כל דבר, כל דבר - רק שיתקדמו כבר.

"וואי וואי מאמי המכנס טרנינג עם החור בישבן מהמם לך!", "השמלה קורל עם החתול, ג'ירפה ופיל יושבת עלייך בול כפרה!", "מה פתאום קטן עלייך מאמי?! זה יושב פצצה! רק בואי חמודה, תוציאי את המוצץ ותצחצחי שיניים". ולאחר שיש לי שתי ילדות לבושות נפתח בחדר שלהן סלון לעיצוב שיער בשם "חן. ביוטי ועצבים". הגדולה מבקשת קוקו גבוה במראה שובבי שיהיה לא חזק ולא כואב ולא הדוק ולא חלש ולא עקום ולא נופל. והקטנה רוצה תסרוקת נפוחה לאירוע שכוללת ארבע צמות עם גומיות ורודות, 3 סיכות סגולות עם תותים, פנינים לקישוט ופרפרים בפרונט.

ואז אכן מגיע שלב צחצוח השיניים הידוע בכינויו "כמה עוד אשפיל את עצמי לפני שאשתמש בכוח פיזי מתון". השלב התחיל לפני שנים רבות בכך שאני מצחצחת להן את השיניים, עבר לזה שהן רוצות לבד אז אני רק "עושה פיניש" אחרי שהן כביכול מצחצחות שיניים אך למעשה אוכלות את המשחה כאילו מדובר באפריטיף במסעדת 3 כוכבי מישלן, ובהמשך, אחרי שהן עלו על התרמית והתחילו להתעקש לעשות לעצמן גם את הפיניש, אני כבר רק "בודקת אם נשארו לכלוכים". אני תוהה מה יהיה השלב הבא אחרי שהן יבינו שגם בדיקת הלכלוכים היא למעשה דרך לצחצח להן את השיניים (בכל זאת, האחת בת ארבע והשנייה בת שנתיים וחצי). לאן אגיע? מבחן רוק לזיהוי דרגת החומציות בחלל הפה? תבחין נשיפה לאיתור הליקובקטר פילורי ושאריות במבה? בדיקת ינשוף לגיל הרך לזיהוי מולקולות של משחת שיניים בטעם ענבים? כי באמת, מה כבר ביקשתי לעצמי בחיים האלה? קצת שמחה, הנאות פשוטות ושתי בנות עם היגיינת פה סבירה.

והכיף נמשך. אחרי שצחצחנו ובכינו צריך גם לגרגר מים, לירוק אותם סביב סביב לשלל אזורים שהם אינם הכיור וכמובן לשטוף פנים. וכדי שכל זה יקרה אני בסך הכול צריכה לבקש יפה, לבקש לא יפה, לצעוק, לאבד שפיות ולשיר שירים (שירו איתי כולם: "מצח, סנטר, לחיים ואף, ושפה ועיניים וצדדים - שוטפים את הפנים". מילים: אני. לחן: עצבני).

בסופו של דבר נגמר השלב הקסום הזה ומגיע שלב האקטימל.

כמובן שכבר נעשה בשלב האקטימל שימוש עקיף לאורך הבוקר כולו: "אם לא תגרבי גרביים לא תקבלי אקטימל!", "אם לא תצחצחי שיניים לא יהיה אקטימל!" "אקטימל מקבלת רק מי שלבושה!" "אקטימל מקבלת רק מי שלא תלויה מהנברשת!"

והנה השעה כבר שעת איחור והן שותות את האקטימל שלהן (האחת בכוס הירוקה בלי המכסה "אני מוזגת לבד! למה מזגת לי?!" בכי, והשנייה בכוס האדומה עם המכסה "אני מוזגת לבד! אוי נשפך לי" בכי).

וזהו. בננה, אני רוצה את הבננה הגדולה, למה שלי קטנה, אני רוצה אחרת, אוי הבננה נפלה על הרצפה, אני רוצה ביסקוויט, למה הוא שבור, בכי, לא רוצה, אחד אחר. לא את המעיל הזה, בלי מעיל, לא רוצה מעיל, מה זה מעיל? למה זה מעיל? יש היום גשם? למה אין גשם? מה זה בעצם גשם? מה זה ג'? מה זה ש'? למה יש לנו שפה? מהי שפה בעצם? אימא את כועסת? למה את כועסת? מהו כעס? ולגן. יום מקסים לכולם!