בחופשתי חזרתי לבית הספר התיכון

קצת אחרי החיסון השני שלי, כשסיימתי לחוות את כל תופעות הלוואי המדומיינות שקיימות בעולם (עייפות קשה, תשישות חמורה, לאות קריטית, רעידות במרפקים, צמרמורות בברכיים, טעם מתכתי בפה, ריח גופרתי באף, חזיונות שעולה לי החום, הזיות שכואב לי הראש, שוק אנפילקטי, הלם אפילפטי, אלרגיה מסכנת חיים, עצבנות מסכנת נוכחים), והבנתי שבעצם רק קצת כואבת לי הכתף, החלטתי שמגיעה לי חופשה. הזמנתי לעצמי חדר ללילה במלון יערות הכרמל, וגם טיפול מפנק בספא של המלון. ככה סתם כדי לנוח, לקרוא ספר, לישון טוב ולהיות רק אני עם עצמי לבדי בבדידותי, בלי אנשים ובלי מכרים ובלי אף אחד. רק אני ואנוכי, רק אני עם עצמי, רק אני לי ואין מי לי.

החופשה תוכננה ליום שבת.

כיומיים לפני כן, במפגש עם החברות שלי שהתקיים ביום חמישי בבוקר, שתיים מהן ניסו לתאם ביניהן איזו תוכנית ליום שבת. זרקתי ככה בקלילות לחלל האוויר שבשבת אני נוסעת ללילה רק עם עצמי ביערות הכרמל. אמרתי להן את זה בשעה 11:02.

בשעה 11:06 ההזמנה שלהן בבוקינג כבר הייתה סגורה. הן הזמינו לעצמן את החדר שצמוד אליי, עם הערה בהזמנה שבבקשה נא לדאוג שהחדר שלהן יהיה החדר שצמוד אליי, ומיד פצחנו בסשן של צרחות התרגשות. באותו ערב אפילו פתחתי קבוצת ווטסאפ לצורך החופשה עם תמונה של עומר אדם נופש בדובאי, ומיד חזרנו סופית לאווירת הטיול השנתי בתיכון. אחת הודיעה שהיא מביאה ערימת מגזינים של "לאשה", אחת ארזה איתה מסכות טיפוח לפנים ולרגליים לכולנו מהסופר פארם, ושלושתנו הבאנו מלא יין והסתרנו אותו מהמחנכת.

מאחר שרציתי חופשה ארוכה עד כמה שאפשר, במעמד סגירת החופשה שילמתי למלון עוד סכום נכבד תמורת כניסה מוקדמת בשבת. ולכן כבר בבוקר נסעתי לבדי צפונה. הבנות המתוקות שלי נפרדו ממני באהבה והפצירו בי שאנוח ואיהנה כמה שיותר, כי מגיע לי. יערה בת החמש וקצת אמרה שאני עובדת כל כך קשה כל יום כל היום, ולכן אין ספק שאני זקוקה לנופש מפנק כדי למלא מצברים, ורותם בת הכמעט ארבע ביקשה ממני בכל לשון של בקשה לא לחשוב עליהן יותר מדי, לא לדאוג להן ולא לקנות להן מתנות, וגם הבטיחה לי שהן יסתדרו מעולה בלעדיי.

פחחח! ממש!

שתיהן צרחו עליי כל הבוקר לא לנסוע, בכו כמו משוגעות, צעקו עליי שלא מגיע לי, הודיעו לי שאין לי זכות, שאלו בצווחות מי יכבס להן, תהו ביבבות מי יבשל להן, נתלו לי על הבגדים עד לכדי טקס קריעה בלוויה וסטרו לעצמן בעודן מקוננות על לכתי. הן גם הסבירו לי חד-משמעית שאני לא ראויה לחופשה ושזה ממש לא בסדר שאני נוסעת ל-24 שעות. כשהבנתי שאין שום סיכוי שנגיע להבנה או שהן יאפשרו לי ללכת בלי רגשות אשם בכיסים, בן הזוג קילף ממני את הקטנה, בזמן שהגדולה עדיין התייפחה לא חרישית בחדרה, ונסעתי כבדת לב וכבדת מזוודה אל עבר הר הכרמל.

בזמן הנסיעה דמיינתי את שתי בנותיי כמו מרקו הקטן כשהוא נפרד מאימא שלו. תהיתי אם בתוך כמה שעות, בזמן שכבר אשב במרפסת של חדרי הקט מול הנוף הקסום של ההר, אראה פתאום בין עצי האורן את שתיהן צועדות לעברי עם כלבת הפקינז על כתפה של אחת מהן כמו קופיפו. ואז, כשהן יראו אותי פתאום, הן ירוצו אליי בצרחות "אימאאאא! אימאאאאא! הו אימאאאאא אהובה שלנו!" ואני אענה להן בעצבים: "מה?! מה נסגר איתכן?! אימא לא יכולה לנסוע ללילה אחד מסכן עם חברות שלה?!" ובכל זאת הן יספרו לי בדמעות של התרגשות איך בלי שאבא שם לב הן ארזו לעצמן בשקיק בד שוקולד של מפרץ ההרפתקאות, שפכו אקטימל למימייה, ויצאו למסע חוצה יבשות וימים, או יותר נכון חוצה איילון ופקקים, רק כדי למצוא אותי במרחק שעה נסיעה מהן קוראת את המוסף של "ידיעות אחרונות" במרפסת.

בכל אופן, אחרי שהצלחתי להדחיק קצת את המצב שבו השארתי בבית את בנותיי האהובות, התחלתי ליהנות מהחופשה שלי כבר בנסיעה. עצרתי בתחנת דלק וקניתי לי קפה קר ונשנושים, ונסעתי בכיף עם מוזיקה טובה באוזניי ומזגן על קירור בשיערי. האישה של ווייז החליטה לקחת אותי בדרך עוקפת פקקים כלשהי, והכניסה אותי היישר לתוך פקק תנועה בהרחבה של מושב ביתן אהרון. וכך מצאנו את עצמנו לא מעט אנשים תקועים יחד בפקק ברחוב שלדג. בסופו של דבר הגעתי למלון, קיבלתי חדר, פתחתי את הדלת למרפסת, הרחתי צחנה של דגים סרוחים, סגרתי את הדלת, נעלתי את הדלת, התרחקתי מהדלת והתחלתי ליהנות מהמנוחה, מתעלמת מהריח הנורא. אבל אז שמתי לב שגם חם לי. פניתי לעזרתו של המזגן אבל הוא התעקש להוציא אך ורק אוויר חם. העברתי לקירור, אוויר חם. העברתי לאוורור, אוויר חם. הורדתי מעלות, אוויר חם. התקשרתי לקבלה ואמרתי למי שענתה לי שאולי אני מפספסת משהו, כי הרי יש לי חוש טכני של פרת משה רבנו, אבל המזגן רק מחמם. היא אמרה לי שחורף. הסברתי לה שחם. היא ציינה שקריר. הבהרתי לה שבחדר חמים. היא אמרה שהיא תברר את העניין, ואז חזרה אליי ושוב טענה שחורף, ומאחר שכעת חורף המזגנים אצלם יכולים רק לחמם. מה שכן, היא הייתה ממש נחמדה והציעה שהיא תביא אליי לחדר מאוורר. ואז היא גם הציעה לי לפתוח את הדלת למרפסת כדי שייכנס לחדרי אוויר נעים וקריר. הסברתי לה שהייתי עושה את זה בכיף, אבל שבחוץ אין לי אוויר הרים צלול כיין, אלא יותר אוויר הרים מצחין כקרפיון. היא רצתה לקבל קצת יותר פירוט, אז הסברתי לה באריכות שיש בחוץ ריח כמו בשוק הדגים בבוליביה. היא אמרה לי שהיא מיד שולחת אדם לבדוק את העניין. תוך כמה דקות פרצו לחדרי גשש מומחה ואיתו רועה גרמני מאולף מיחידת עוקץ והתחילו לרחרח. המסקנה: דגים סרוחים.

האיש מיד אמר שצריך לפתוח את רצפת הדק שבמרפסת כדי להבין אם נפטרה שם להקת דגי בורי או אולי סבא דולפין. למרות שמאוד הייתי סקרנית לגלות מה מסתתר מתחת לדק מספר 308, בכל זאת הסכמתי לזנוח את החקירה ופשוט לעבור לחדר אחר, כפי שהם מיד הציעו לי. ואז הם העבירו אותי לחדר הצמוד. הצמוד! כשיצאתי למרפסת של החדר הצמוד נגלה לי עולם שונה לחלוטין שנמצא במרחק 3 ס"מ מהדק הקודם עם הדגים הסרוחים. למרות הדביליות של המצב החלטתי לזרום, מה שהצלופח שמתחת לדק כבר לא יכול לעשות, והעברנו אני ומנהלת המשמרת את כל מה שכבר פרקתי בחדר מספר 308, שריחו כריח גופת לברק רקובה, לחדר מספר 307, שריחו כריח לבנדר-יסמין.

בחדר נחתי קצת, קראתי קצת, שתיתי קצת יין ובהיתי בטלוויזיה.

ואז, בסביבות השעה 15:30, נשמעה דפיקה בדלת. החברות הגיעו! והסתבר שהחדר שלהן יהיה מוכן רק בשש בערב. ישבנו, דיברנו, שתינו, ריכלנו. בשעה 16:00 אחת מהן ירדה לעשות מסאז'. המסאז' שלי ושל החברה השנייה נקבע לשעה 17:00. קצת לפני חמש ירדנו גם אנחנו לקומת הטיפולים, ושם מצאנו את חברתנו מסתובבת כהומלס בחלוק של ספא עם כל מיטלטליה בשקית ניילון קרועה שהיא קיבלה מהמסאז'יסט, וזאת בהיעדר חדר זמין בעבורה. הצענו לה שבינתיים תשים ראש על ערימת חליטות תה, והלכנו להמתין למסאז'ים שלנו.

בתום כמה דקות של המתנה יצאה להקת מעסים, וכל אחד מהם קרא בשם של המטופל שלו. וכך הם צעדו כולם לעבר המסדרון, זוגות זוגות כמו בתיבת נוח, ורק אני נותרתי לבדי יחד עם עוד מטפלת אחת אבודה שהסתובבה בין הכיסאות הריקים וקראה בנחישות: "שיר! שיר!"

חברתי, שהתעכבה קצת כי היא לא רצתה להשאיר אותי לבד, מוטיב חוזר בחופשה הזאת, שאלה אותה אם ייתכן שבכל זאת היא מחפשת את חן. המטפלת אמרה "כן! חן!"

חן ושיר, תהיתי ביני לבין עצמי, שמות כל כך דומים, כולם תמיד מתבלבלים.

בכל מקרה, לאחר שהיא הראתה לי בדף שאכן כתוב לה שאני היא זו שצריכה להיות איתה עכשיו, הסכמתי לקום וללכת גם אני למסדרון בזוג. הגברת הנחמדה הובילה אותי לחדר הטיפולים, אמרה לי להתפשט חוץ מתחתונים ומסכת קורונה (כן, כי בחדר קטן וסגור ובמגע כזה מלא הגיוני שמסכת קורונה תגן עליי מהדבקה), ויצאה מהחדר. כשהיא חזרה הסברתי לה באריכות רבה שאני אוהבת מסאז' עדין מאוד, אחרת זה מאוד כואב לי. עדין עדין, אמרתי לה. עדין עדין, היא אמרה לי חזרה. ממש עדין, ביקשתי שוב. ממש ממש עדין, היא ענתה. עדין? שאלתי. עדין, היא פסקה, ומיד התחילה לשבור לי את העצמות אחת אחת. אחרי שהיא סיימה עם הגב שלי, שהפך בינתיים לסינייה בשרית, היא ביקשה ממני להסתובב ואז שברה לי את המפרקת. לאחר מכן היא לקחה פטיש וניפצה לי את הפיקה של הברך, ואז עברה לכפות הרגליים. היא משכה בנחישות אצבע אצבע בכף רגל ימין עד שנשמע "קליק" והתחיל להשפריץ דם, ואז עברה לכף רגל שמאל. בסיום העיסוי היא השליכה את הזרתות שלי לפח, הציעה לי כוס מי מלפפונים ויצאה מהחדר, מאפשרת לי להתלבש ולחייג למד"א. חזרתי לחדר שלי בצליעה, רק כדי לגלות שהחברות שלי כבר פינו את החדר שלי ועברו לשלהן, מותירות אותי לבדי להתבוסס בדמי, דווקא כשצריך אותן. נכנסתי לאמבטיה ושטפתי מעצמי את כל השמנים ופירורי האיברים והלכתי לבקר את חברותיי, שדווקא נהנו מאוד מהמסאז'ים שלהן.

מאחר שחדר האוכל סגור לרגל קורונה, הזמנו לעצמנו ארוחת ערב מהרום סרוויס. ובזמן שחיכינו לאוכל אכלנו. נשנשנו גריסיני, חטיפים, פומלות, עוגיות קרמוגית. וגם שתינו יין. ואז הגיע האוכל ואכלנו גם אותו. ואז חזרנו לנשנש גריסיני, חטיפים, פומלות וקרמוגית. ושתינו עוד יין. ואז שמנו מסכות טיפוח על הפנים, צילמנו כמה תמונות מחרידות של עצמנו עם מסכות טיפוח על הפנים, צחקנו מכמה שהתמונות שלנו מחרידות, צחקקנו, קשקשנו, צחקקנו עוד קצת, התנהגנו באופן מביך בגלל צחוק בלתי נשלט מול אנשי המלון, פקידות קבלה והשירות לאורח. לאחר מכן שתינו עוד קצת יין, ועוד קצת דיברנו, ועוד קצת צחקקנו, ולבסוף פרשתי לחדרי והלכתי לישון מפוצצת מרוב אוכל, בדיוק כמו בטיול השנתי, כולל התקווה שבבוקר יבוטל הסיור בנחל צין, או במקרה הזה כל תוכנית שלא כוללת ישיבה סטטית ובהייה.

בבוקר התארגנתי לי בכיף בחדרי, והגעתי לחדר של חברותיי ממש כמה דקות אחרי שהגיעה ארוחת הבוקר שלנו. והיא הגיעה עם בלון, כי מסתבר שאתמול אמרנו לאיש מהשירות לאורח שיש לנו יום הולדת. היה טעים ומגוון וכיף ונחמד. וזהו, ישבנו בשמש, דיברנו, קראנו, גרבנו מסכות טיפוח לרגליים, ולבסוף פינינו את החדרים שלנו. נפרדתי מחברותיי, שעוד רצו קצת להסתובב במלון, ונסעתי לי הביתה. אבל מאחר שהאבא של הבנות שלי הבטיח לבנות שלי שאני אחזור עם מתנות, כל הדרך הביתה בפקקים רק תהיתי מה אני אקנה להן ואיפה. חיפשתי לאורך כל כביש 2 חנות צעצועים או מזכרות, אבל כנראה סגרו את הסניף של ג'יימס ריצ'רדסון בג'אסר א-זרקא. אז בסוף נסעתי לאיזו חנות "הכול מתפורר תוך דקה בדולר" ליד הבית וקניתי להן בובות של "הלו קיטי", שנראות יותר כמו הזיוף "הלו מיצי" מהקוואסן בתאילנד.

הבנות חיבקו אותי בבית כאילו חזרתי משליחות של שנתיים בניו יורק, ומיד חזרתי למקומי הטבעי בחדר הכביסה.

וזהו, עד לפעם הבאה, שכולי תקווה שתתרחש ממש בקרוב.