בראש השנה, בראש השנה, קיבלתי עירוי – ואז הרדמה

ובכן, אתחיל בכך שהכול בסדר.

אני כבר לא מתלוצצת עם בני משפחתי וזה טוב כי זה אומר שחזרתי לעצמי ואני שוב אותו אדם רוטן וממורמר שהייתי שלא מתלוצץ. אבל בערב שלפני ראש השנה מצבי היה שונה לחלוטין. דמעתי מרוב געגועים לבנותיי וחשבתי רק עליהן לחוצה ועגומה בעודי שוכבת במיטת חוליי בתל השומר.

לא אכנס יותר מדי לפרטים, אבל רק אומר שרופא הנשים שלח אותי למיון כדי לעבור איזה הליך גניקולוגי פשוט וקצר בהרדמה. ולא, לא מדובר בשום דבר שקשור להיריון או להפלה כי אין מצב וחחח ולא יקרה בחיים ותודה רבה אבל לא תודה ומספיקות לי שתיים ואין סיכוי ולא רוצה וחלילה לי וממש ממש לא. אבל בכל זאת היו צריכים לעשות לי שם איזה משהו לא דחוף ולא מסוכן. וכך יצא שאמרתי לבנות ביי ביי ביום ראשון אחר הצוהריים, ולא ראיתי אותן עד יום שני לפנות ערב.

מה שמצחיק זה שבדיוק כתבתי כאן בפוסט האחרון שהשנה התחילה אצלי הפעם יותר טוב מהשנה הקודמת, כי בראש השנה בשנה הקודמת היו סגרים ולכלבה שלי היו שלשולים. אז מסתבר שטעיתי ופתחתי פה לשטן ו-וריד לעירוי, והנה במקום סגר בבית נכפה עליי אשפוז בתל השומר.

אבל בואו נחזור להתחלה.

ביום ראשון אחר הצוהריים נסעתי לרופא הנשים שלי בגלל איזה עניין והוא בדק אותי ואז אמר שכדאי שאסע למיון וכדאי גם שאעשה זאת עכשיו, לא כי זה נורא דחוף אלא פשוט בגלל החגים הבאים עלינו ועל בתי חולינו לטובה כדאי לי להיפטר מההליך הרפואי הזה לפני כניסת החג למיון וצאת הרופאים הבכירים ממנו. הוא גם הסביר לי כל מיני הסברים על ההליך הרפואי עצמו ועל הבירוקרטיות הנלוות. קטעתי את דבריו ואמרתי לו שאני מצטערת אבל לא הקשבתי לו. הוא שאל מאיזה שלב אני כבר לא מקשיבה. אמרתי לו שמהמילה "מיון". הוא חזר על דבריו. ככל הנראה. כי גם הפעם לא הקשבתי. הודיתי בפניו שאני אומנם מודעת לעובדה שהוא מדבר איתי ושהוא אומר לי כל מיני דברים חשובים, אבל לצערי מרוב חרדה אוזניי במזרח ומוחי במערב ואין לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. הוא שאל שוב ממתי הפעם אני כבר לא מקשיבה. אמרתי לו שנדמה לי שהוא אמר את המילים "אשפוז" ו-"הרדמה" אבל מוחי כבר מורדם אך לא מונשם ושוב איבדתי אותו כבר בהתחלה, עוד במילה "מיון". הוא הסביר שוב, לא הקשבתי. דיבר פעם נוספת, לא האזנתי. הבהיר ופירש, לא הטיתי אוזן. כשהוא אמר "אשפוז" אני שמעתי "מוות", כשהוא אמר "מיון" אני שמעתי "טרגדיה", וכשהוא אמר "הרדמה" התנגן בראשי השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה". היו לי בעיקר צפצופים באוזניים, ככל הנראה הפרעת קשב וטנטון.

בתום ההסבר ה-26 הוא פינה אותי מחדרו. ארזתי את התיק שלי יחד עם מכתב ההפניה ונסעתי למיון של תל השומר שנמצא כ-8 דקות נסיעה היסטרית מהקליניקה שלו. כשהגעתי למיון הנשים הודעתי לאימא שלי ולבן הזוג שחלה תפנית בעלילה ואני בבית חולים, אבל שיש לי גם קשיי סוללה ולכן עד שמישהו מהם לא מגיע לפה כשעימו מטען נא לא לפנות אליי יותר. כי עם כל הכבוד לפחד שלי מהמוות שלי, אני פוחדת יותר מהמוות של האייפון.

ואז החל הליך שגרתי. לקחו ממני דם (והייתי מרגיזה וילדותית כי יש לי פחד ממחטים), עשו לי 2 בדיקות קורונה (והייתי מעצבנת וקרצייה כי אף פעם לא עשיתי לפני כן וזה לא נעים), וגם מדדו לי חום ולחץ דם (ושיתפתי פעולה יפה כי כמה אפשר להיות בלתי נסבלת). ואז בדק אותי רופא נחמד שלא התרגש ממצבי ורצה בכלל לתת לי טיפול אחר ולשלוח אותי הביתה. אבל הרופא שלי התעקש שבגלל החגים כדאי להיפטר מזה עוד היום אז זרמנו לאשפוז ולניתוח. שנה הלכה, שנה באה, אני רגליי על מיטת גניקולוג ארימה. בתכלס בעיקר צחקנו אני והרופא במיון על זה שאני מבואסת לא בגלל הניתוח הצפוי אלא כי באותו ערב הייתי אמורה בכלל להיות בבארבי בהופעה צעירה ובועטת של אלון אולארצ'יק חוגג 70 ומארח את יוני רכטר, מזי כהן, עובדת זרה ונציג של שחל. בקיצור, הוחלט על אשפוז והליך כירורגי פשוט בלילה וזהו.

בזמן שחיכיתי במיון עד שיתפנה בעבורי חדר במחלקה, במקום להציע לי להמתין על הבר או בלאונג' לקחו ממני עוד קצת דם כדי לדעת מה סוג הדם שלי. לא עזרו כל תחנוניי ("אבל אני יודעת איזה סוג דם יש לי! תאמינו לי! אני יודעת! ואני אפילו מוכנה לגלות לכם!"). בשלב ההוא האחות גם הכניסה לי עירוי וביקשתי ממנה שתסתיר לי אותו בעזרת תחבושת כי אני מרגישה את העירוי ושונאת מחטים ושונאת עירוי ולא רוצה ולא בא לי ואני רוצה הביתה ודי כבר.

ואז קיבלתי חדר. ומה אני אגיד לכם? בינוני. כבר היה עדיף הצימר בכינרת. אפילו טלוויזיה לא הייתה בחדר. מצד שני היחס מהצוות היה חם, נעים ואיכותי פי מיליון מהיחס שקיבלתי מהמארח בצימר. אף אחד לא נזף בי וגם היה מזגן חופשי. התמקמתי לי בחדרי במיטה מתחת לשמיכה. אבל אז, הו אז, אז החלו הייסורים האמיתיים. התחלתי להתלונן באופן בלתי פוסק על הדבר שהטריד אותי באותו שלב יותר מכול - הרעב. וככל שנקפו השעות מצבי רק הידרדר והתלונות שלי הלכו וגברו. "אני רעבה", ייללתי לאחות. "אני לא שבעה", בכיתי לרופא. "אני רוצה כבר לאכול", התלוננתי לבן הזוג שבינתיים הגיע עם תיק ובו בגדים בשבילי שבחרנו בשארית כוחותיי ובשארית כוחותיה של הסוללה שלי על-ידי מיליון תמונות, תקריבים, הסברים מדויקים, מיקומים ספציפיים, שליחת מיקום GPS איפה נמצא הטרנינג הצהוב בארון, שימוש בוויז כדי למצוא תחתונים להחלפה ופגישת ייעוץ עם סטייליסטית כדי שהוא ימצא בעבורי חולצת טי שירט מתאימה לשינה.

בקיצור, לא הפסקתי לשאול את כולם מתי הניתוח כדי שאני אוכל כבר לסיים עם זה ולאכול. ייאמר להגנתי שבגלל שלא ידעתי שהיום הזה עומד להסתיים באשפוז ובניתוח, הצום שלי מנוזלים אומנם לא היה ארוך כל כך בשלב ההוא, אבל יצא שהצום מאוכל כבר עמד על בערך 8 שעות.

שעות עברו. והנה זמן עבר, זמן חלף הלך לו, וקרקורי הבטן שלי נתנו, נתנו קולם. כשהתחלתי לחוש שהסבל שלי צועד על קיבתו, קמתי לעמדת האחיות ושאלתי שוב מתי כבר הניתוח שלי כי אני הולכת וגוועת. מדימום?? שאלה האחות בבהלה. לא! מרעב! עניתי. בתגובה לתלונותיי האחות הציעה לי לקבל נוזלים דרך הווריד. שאלתי אם אפשר לקבל רול סלמון אבוקדו אינסייד אאוט דרך הווריד. היא התעלמה והלכה לטפל במישהי שמצבה היה חמור יותר מקרייבינג לניגירי טמאגו. חזרתי למיטה ונרדמתי. בן הזוג נרדם על הספה שלצידי. ב-1:30 בלילה הגיעה אחות ואמרה לי להתכונן לניתוח. שאלתי אותה באיזה אופן (לחתוך סלט? לערוך את השולחן? לעשות הזמנה מוולט?) היא אמרה לי לעשות פיפי. עשיתי פיפי וחזרתי לישון. ואז העירו אותי ולקחו אותי לניתוח. מרוב עייפות כבר לא היו בי כוחות אפילו להיות בחרדה. אף פעם לא עברתי ניתוח או הליך רפואי שכלל הרדמה ולכן פחדתי נורא. אבל בחיי, מעבר לפחד הייתי כבר כל כך עייפה שפשוט נמנמתי והייתי לחוצה לסירוגין. עוצמת עיניים ואז פוקחת בבעתה, חולמת וחוששת, ישנה ובוכה. התחלתי לחשוב על הבנות ועל זה שבכלל לא אמרתי להן שלום ומה יקרה אם אני לא אתעורר מההרדמה ומה יהיה עליהן ומי יצעק עליהן במקומי וכולי (ואני כבר אגלה שהדבר הראשון שהן אמרו לי כשראיתי אותן למוחרת אצל סבתא לפני ארוחת החג היו המילים המתוקות: "אימא, זוזי, את מסתירה לנו את כוח פי ג'יי").

אבל נעזוב רגע את העתיד ונחזור להווה, ובהווה בשלב ההוא חשבתי על הבנות ופחדתי.

בן הזוג והאחות הסיעו אותי נסיעת אקסטרים כולל היתקלות בדלתות מהחדר שלי לאזור חדרי הניתוח. בן הזוג נפרד ממני בכל מיני ברכות אבל אני שמעתי רק "בתיאבון", ואז הכניסו אותי לחדר הניתוח עצמו. שלל אנשים שאלו אותי 798 פעמים איך קוראים לי ומה מספר תעודת הזהות שלי (בפעמים האחרונות כבר התחשק לי להגיד "ביונסה" ולהמציא תעודת זהות פיקטיבית). ואז החלו לתת לי את חומר ההרדמה שלא כל כך עשה לי טוב ומילותיי האחרונות היו "אני בחרדה". ואז התעוררתי מההרדמה ומילותיי הראשונות היו "אני רעבה". בחדר ההתאוששות אכלתי לאחות את הראש הלוך ואכול עד שבסוף היא התייאשה ממני ונתנה לי קרטיב ענבים.

לא שבעתי.

ב-4 ומשהו לפנות בוקר שלחתי את בן הזוג חזרה הביתה לבנות, שבינתיים כמובן היו עם אימא שלי שנקראה לדגל באמצע ההכנות לחג ובחיי מה הייתי עושה בלעדיה. וכך לפנות בוקר בן הזוג הגיע הביתה והלך לישון (אל דאגה, אחרי כ-3 שעות התקשרתי אליו והערתי אותו כי למה שתהיה לו איזושהי איכות חיים). הוא טיפל בכלבים ובבנות ושחרר את אימא שלי שחשבה לתומה שהיא סיימה עם כל הסיפור הזה כי היא גם מארחת בחג אבל בן הזוג בעצם נסע אחריה כל הדרך לרחובות יחד עם הבנות, השאיר אותן אצלה וברח.

בכל הזמן הזה אני בעיקר נמנמתי והתלוננתי שאני רעבה. השעה הייתה כבר 8 בבוקר ולא הספיק לי הכריך שהכנתי לעצמי ב-6. כן. כן. בערך בשעה 6 בבוקר במקום לישון כמו אדם נורמאלי אחרי ניתוח כבר לא הצלחתי להתאפק יותר והחלטתי לעשות מעשה. קמתי מהמיטה קצת מסוחררת ושאלתי את האחות אם אני יכולה לאכול משהו. האחות כיוונה אותי למטבחון ושם מצאתי בטנא ירוק קצת לחם לבן, ריבה אדומה ונמלה במלח. הנחתי גוש של ריבה מימי קדם על הלחם, מרחתי אותה קצת על הפרוסה יחד עם הנמלה חסרת המזל וחזרתי למיטה על סף עילפון. במיטה אכלתי חלקית את המעדן המפוקפק.

לא שבעתי.

חזרתי לנמנם. כשהתעוררתי סופית התחלתי ליהנות. עדכנתי את חברותיי וחלק ממכריי בכל מה שעבר עליי. קראתי ספר, הייתי בטלפון. היה לי סוף סוף מטען. אני הייתי בחיים והסוללה שלי הייתה בחיים. אושר טהור. ובאמת, מה צריך אדם יותר מלהיות בחיים ואייפון? נכון מאוד, הוא צריך אוכל. כי מה לעשות, עדיין הייתי רעבה. בעודי שקועה באייפון הטעון וחושבת על מיני מזונות הגיע לפתע רופא חביב לבדוק אותי. הוא שאל אם כואב לי משהו. לא, אבל אני רעבה, עניתי. לחצים בבטן? הוא שאל. לא, רק כאבי פאנטום בקיבה שלי שפעם הייתה מלאה. יש דימום? הוא התעניין. יש רעב, עניתי. חולשה? בגלל הרעב. עייפות? מרעב. נפיחות? כן! מרוב רעב! לקחו לך דם? הוא שאל לבסוף. בהחלט, עניתי, וגם לקחו ממני הזמנה לארוחת בוקר ישראלית אבל היא טרם הגיעה אז אם תוכל בבקשה לגשת למטבח ולברר שנייה מה קורה עם ההזמנה שלי זה יהיה מעולה. אחרי שהרופא השתכנע שאפשר לשחרר אותי הביתה, או לג'ירף, מה שיבוא קודם, הגיעה אחות עם ארוחת בוקר מאכזבת ומכתב שחרור משמח. טבלתי ביצה קשה במלח ואכלתי אותה, כמובן אחרי שניסיתי לטעום מהדייסה שהייתה בטעם מרור והגבהתי ממני והלאה כרפס עייף חתוך גס וסלט טונה בטעם של זרוע.

לא שבעתי.

שמתי פעמיי אל עבר הקפיטריה וקניתי לי חטיף אנרגיה ואייס קפה. ואז בן הזוג סוף סוף הגיע ונסענו הביתה.

בבית נחתי קצת ובן הזוג נח הרבה עד ששוב הערתי אותו. לאחר מכן התארגנו ונסענו לאימא שלי. רציתי כבר לפגוש את הבנות. בחיי, התגעגעתי אליהן כל כך! כשהגענו לאימא שלי מיד הלכתי לסלון לחבק אותן. הן אמרו לי שאני מסתירה להן את הטלוויזיה ושהן רואות כוח פי ג'יי וזה ממש מפריע.

בערב החג עצמו היה נחמד וטעים. סוף סוף אכלתי כמו שצריך. ואז נרדמתי באיזה חדר עד שהעירו אותי ואמרו לי שנוסעים הביתה. ואז גם בבית מיד הלכתי לישון. וזהו, היום קמתי קצת חלשה אבל מה חדש בזה.

כמו כן היום בבוקר, אחרי שצחצחתי שיניים, החלטתי להישקל. סתם, סקרן אותי לדעת בכמה ירדתי בעקבות הצום הממושך והקשה. ובכן, עליתי 2 ק"ג. התחלתי להתרעם שזה לא הגיוני ושמדובר ברשלנות רפואית. לא הבנתי איך זה הגיוני. אבל עכשיו בתום כתיבת הפוסט הזה אני מבינה וזה הגיוני.

אז לסיכום, תעלומת המשקל נפתרה, הבעיה הרפואית נפתרה, והנה, אני אפילו גם שבעה. וזה, מסתבר, הדבר החשוב ביותר.

שנה טובה!