בשנה הבאה נקפוץ מהמרפסת ונספור נתוני הדבקות

שנה חדשה, סגר חדש.

ואיך הולך בינתיים? שלשולים. וכשאני כותבת "איך הולך? שלשולים" אני לא מתכוונת לביטוי כזה של כל מיני אנשים מתחכמים כמו "מה המצב? חצב" או "מה העניינים? בונים בניינים". אני מתכוונת לזה שהשנה החלה בקלקול קיבה של הכלבה שלי, ובימים האחרונים אני מקרצפת שטיחים, מכבסת מגבות, מלקטת הפרשות מרחבי הבית ומצחצחת פי טבעת של כלבת פקינז בת 13 בשמפו מיוחד, כאילו אני איזו אחות סיעודית שחוקה במוסד שיקומי.

חוץ מזה הפעם לקחתי את עצמי בידיים והסקתי מסקנות מהסגר הקודם. ולכן, לקראת הסגר הנוכחי במקום להצטייד בפסטה יבשה, קופסאות שימורים וארגז אלכוג'ל, קניתי רק יין ועוגות שוות מקונדיטוריה. עושה רושם שבסגר הבא אני אקנה רק וודקה פרימיום ואבקת כמהין.

אבל אתם יודעים מה אומרים... שנה שנפתחת בשלשול של פקינז תהיה שנה... סתם. אין ביטוי כזה. הכלבה משלשלת, אין גן, חום אימים בחוץ, קורים שלל דברים מבאסים מסביב, וצריך בתוך כל הבלגן הזה גם להמשיך לעבוד, לכבס ולבשל כל היום לכולם. כי את המגפה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לטגן, מוכרחים להמשיך לטגן.

ואולם, יש שיגידו שלמרות הכול החיים יפים. הם יגידו שהכי חשוב שהשמש זורחת בכל בוקר מחדש ושצריך לראות בכל דבר את הטוב. ובכלל, כך הם יאמרו, הסגר הנוסף הוא בעצם הזדמנות. כי כל דבר שקורה לנו בחיים בסופו של דבר קורה לטובה. עלינו להתבונן פנימה, לראות איך הדברים משפיעים עלינו, לצמוח ולהתפתח. עלינו להיות במודעות, בכאן ועכשיו. עוד הם יטענו שהקורונה באה ללמד אותנו משהו, וגם שלשול על שטיח זיגלר יקר בטירוף הוא מטאפורה למשהו גבוה יותר, נשגב מבינתנו. ואת כל האנשים שיגידו את כל הדברים האלה בבקשה תביאו אליי ואני כבר אטפל בהם. כי ברור שהכול שטויות במיץ תפוזים שנשפך לבת שלי על הפרקט ומאז הוא דביק. הקורונה היא דבר נוראי והסגר הוא זוועתי והחום הוא בלתי אפשרי וכל שנותר לנו זה רק לקטר. אבל יודעים מה? לא. לא הפעם. הפעם החלטתי שלמרות הכול עליי להתמודד בגבורה עם הסגר. ולא רק להתמודד בעצמי, עליי גם להעביר הלאה את חוכמתי ולהעניק לקוראיי הנאמנים כמה טיפים שימושיים. מדובר בטיפים שליקטתי בעיקר במהלך הסגר הקודם, וגם קצת עם תחילתו של הסגר הנוכחי. לנוחיותכם, חילקתי את הכול לסעיפים מסודרים. תודו לי אף פעם.

1. לא להגביל מסכים.

יש עכשיו סרט ב"נטפליקס" שמראה עד כמה המסכים והרשתות החברתיות אלה דברים נוראיים לאדם, ובמיוחד לילדים. מסתבר שחברות כמו "פייסבוק" ו-"גוגל" פשוט מכוונות אותנו לפעולות מסוימות, לקניית דברים, וכמובן גם משפיעות על הערך העצמי שלנו ועל דרך המחשבה שלנו. ואני אומרת, מגניב. הרי אין לי טיפת כוח בימים כאלה לחשוב בעצמי. אני לגמרי סומכת על בינה מלאכותית שתחליט בשבילי מה כדאי לי לקנות ומה כדאי לי לחשוב. כי בינה טבעית פשוט אין לי כרגע. אז תודה רבה לטכנולוגיה ולרשתות החברתיות. וכך גם לגבי הבנות, אם האנשים החכמים ב"יוטיוב" חושבים שכדאי להן לקנות צעצוע חדש של "מפרץ ההרפתקאות" או מכשיר לייזר ביתי להפחתת סימני פיגמנטציה אז אני לגמרי זורמת. בתכלס יפה מצידם שהם דואגים ככה לבנות שלי.

2. לא ליצור יצירות.

נכון, רבים יגידו לכם שהסגר הוא זמן מצוין לצייר יחד על גלילים של נייר טואלט. אבל אני אומרת שבסוף זה הרי ייגמר בנצנצים במגירה של הסירים והמחבתות, טושים על הקיר וחול צבעוני במדף של התחתונים שלכם. אז שייצרו בגן. בבית זה או טלוויזיה או ריבים.

שם היצירה: "אימא, תקני לי סקיי". פיסול קולאז' בבד ופלסטיק.

3. לא להקפיד על שגרה וסדר יום קבוע.

ממחקרים עולה כי ילדים זקוקים לשגרה מסודרת ולסדר יום מובנה וברור. לעומת זאת ממחקרי עולה כי בימים טרופים אלה, שבהם הסיכוי שלי להגיע למקלחת הוא קלוש, בעייתי להקפיד על סדר יום קבוע. הגיוני מבחינתי בימי הסגר למצוא ילדה שעדיין בפיג'מה בשעה 17:00 בערב או ילדה מתארגנת לטיול אופניים בשעה 4:00 לפנות בוקר. נכון, מצד אחד תמיד חשבתי שאני אהיה אימא כזאת שמקפידה על סדר יום ועל שגרה. ואולם, מן הצד האחר של המטוש, מעולם לא חשבתי שאני אהיה אימא שמגדלת ילדים בצילה של מגפה כלל עולמית. ולכן, שחררו. לא יקרה שום דבר אם הילדים שלכם יחזרו לגיל 4 חודשים ולא יבחינו בין יום ללילה. כשיגיע הזמן לחזור לשגרה אפשר יהיה גם לחזור לעצות של גיל 4 חודשים ופשוט לא ליצור איתם קשר עין החל מהשעה שמונה בערב. מקסימום תמצאו את עצמכם עם ילד בגן חובה במנשא בד בעודכם קופצים על כדור פיזיו ולוחשים לו "ששש, ששש, ששש". מה שחשוב כרגע זה רק לוותר לעצמכם ולא להתעקש על כלום.

4. לא לנסות להיות סבלניים.

נכון, ההמלצה הרשמית היא לגדל את הילדים בסבלנות ובאורך רוח. ברור כשמש שצוירה בצבעי פנדה על קיר בסלון שפחות מומלץ לצעוק על ילדים. אבל מצד שני היה סגר ארוך ואז חופש גדול ואז קליטה בגן ואז סגר נוסף. כך שמבחינתי כל דקה שבה אני לא צורחת על מישהו היא דקה של קסם משפחתי והורות מיטיבה. רוב הזמן יוצא שהקטנה צועקת על הגדולה ואז הגדולה צועקת על הקטנה ואז אני צועקת עליהן שיפסיקו כבר לצעוק ואז הגדולה צועקת עליי שהקטנה התחילה ואז אני צועקת על הקטנה שתפסיק כבר להציק לגדולה ואז הקטנה צועקת עליי שזה לא נכון ואז היא מתחילה להשתולל וכמעט דורכת על הכלבה אז אני צועקת עליה שתפסיק להשתולל ואז הכלבה מנסה לנשוך את הגדולה ואז אני צועקת על הכלבה שתפסיק לנשוך ואז היא נובחת ואז הכלב השני שלנו נובח ואז אני צועקת על שניהם שיפסיקו לנבוח ואז בן זוגי מגיע אלינו רגוע כולו ותוהה בחיוך זחוח למה כולם צועקים ובתמורה הוא מקבל את הטיפול בכולם לשארית הסגר כולל קללה עסיסית ואני זוכה לשבת פה עם קפה קר ולכתוב בלוג.

ולכן, אין שום טעם להיות סבלני.

5. לוותר על חינוך.

בגדול תמיד חשוב לחנך את הילדים שלנו. בכל זמן ובכל מצב צריך ללמד אותם להתחשב בזולת, לעזור במטלות הבית, לנהוג בנימוס, להקשיב לאבא ואימא ולא לשים חבילה שלמה של פלסטרים על ברך ימין כי זה בזבוז. אבל בימי הסגר אני מציעה לוותר על כל זה. במילים אחרות, אני גאה לבשר שכבר אחרי יומיים של סגר הגענו למצב שבו הבנות קמות ומיד רואות טלוויזיה, לאחר מכן הן אוכלות פנקייקים עם סוכריות צבעוניות (אמרתי "לא", אמרתי "לא", טנטרום, אמרתי "טוב"). לאחר מכן הן רואות עוד טלוויזיה, ואז רצינו להתעקש על טיול בחוץ אבל הן החליטו שחם מדי אז במקום פעילות מעשירה בחוץ יש פעילות דלה בבית שמורכבת בעיקר ממשיכות שיער. ואז שנת צוהריים שבה הן לא תמיד ישנות אלא רבות אבל הפעם בחושך. ואז אחר הצוהריים ריבים וטלוויזיה, שוב משהו מתוק, לא מצחצחות שיניים, לא לובשות פיג'מה, לא מסתרקות, לא הולכות לישון, בסוף נרדמות, מעירות אותנו בבוקר עם ברך לראש במיטה שלנו, והנה מתחיל יום חדש. בסגר הקודם לקח לנו לפחות 3 שבועות להגיע למצב הזה ועכשיו הספיקו לנו רק יומיים. ברכות! הישג מרשים!

6. לא לנסות לנשום.

לסיום, כולם יגידו לכם שכדאי לכם לנסות מדי יום לקחת כמה דקות לעצמכם ולנשום עמוק. אבל הם טועים. כי הייתה פעם בסגר הקודם שבה עצרתי לרגע את מרוץ היום ואת המרדף הבלתי פוסק אחר ביצוע מטלות הבית והחלטתי לנסות להירגע. רציתי לקחת לי איזה רגע עם עצמי, לקחת כמה נשימות עמוקות. נכנסתי לחדר השינה, עצמתי עיניים וספרתי עד 30. השתדלתי ממש לרוקן את המוח שלי מכל המחשבות הטורדניות. הבנות היו בסלון ואפשרתי לעצמי את המקום הזה של להיות רגע נוכחת בהוויה שלי, להיות בקשב לעצמי. אחרי 30 שניות פקחתי את העיניים וניגשתי מוארת לסלון. נוכחתי לדעת שבזמן הזה הבת הקטנה שלי הספיקה להוציא לי לובלו מהתיק, למעוך אותו לחלוטין ולמרוח את כולו על הקיר. כמו כן הגדולה הספיקה לדרוך על הכלבה, להינשך ולהתחיל לבכות. אם כך, עדיף להימנע מנשימות. אל תנשמו, תשמרו על הילדים שלכם.

וזהו. אז שיהיה לכולנו סגר מוצלח. עם מלא יציאות חגיגיות לסופר פארם, דייטים ברמי לוי והופעות ב-"זאפה שופרסל דיל". אה, ושנה טובה כמובן.