בתוך הסגר האינטימי שלי

אז עכשיו אנחנו תקועים בבית כמו כולם ולא יוצאים ממנו כמעט בכלל. קצת טיולים עם הכלבה, קצת טיולים עם הכלב, קצת יציאות חגיגיות לאזור הפחים כדי לזרוק את הזבל. וזהו. אין גן, אין עבודה, אין תרופה... קשה קשה קשה? לא בטוח.

לפעמים אני מרגישה שפשוט כולם הצטרפו אליי לסגנון החיים שמאפיין אותי כבר עשור. עבודה מהבית? אני ככה כבר שנים. החלטה בכל בוקר לקום, להתלבש ולהתארגן, שהופכת בסופו של דבר ליום שלם בפיג'מה? גם. כבר שנים. רצון לבטל כל תוכנית אפשרית כדי לשבת בבית בפיג'מה ולצפות בריאליטי? כן, מה חדש. זו שגרת חיי כבר אלפי שנות פיג'מה.

אבל בכל זאת יש כמה הבדלים בין השגרה שלי למצב הנוכחי:

1. גם בן זוגי בבית. 2. הבנות שלי בבית. 3. יש אווירת חוסר ודאות בבית. 4. יש בלאגן מחריד בבית.

אז איך בינתיים משפיע עלינו הבידוד? הבה נעשה סיכום ביניים:

ראשית, מיד כשהחל משבר הקורונה החזרנו את הבית שלנו בזמן היישר לשנת 1950 לתקופת הצנע.

אנחנו חותכים את הסוף של הלחם לפרוסות, לא זורקים שאריות, חושבים אם לבשל את העוף למרות שמדובר בסתם יום חול, אוכלים ירקות ופירות לפי מה שעומד להירקב ושומרים את החמאה מהשוק השחור ליום ההולדת של הקטנה. הבננה כמובן לא רקובה כי זה דבש, האקטימל לא פג תוקף כי זו סתם קונספירציה כדי להגדיל מכירות ופריכית לא פריכה זה גם מעדן וגם סתימה חלופית לשן אם צריך.

שנית, אנחנו מגלים דברים חדשים זה על זו.

למשל גיליתי כמה אנחנו אוכלים. מה זה?? כמויות אדירות של מזון יום יום. אני מרגישה כמו אחראית פס חם במסעדה עמוסה. בכל 10 שניות יוצא לי בון חדש גדוש בהערות ואני צריכה מיד להכין ולהוציא:

-קורנפלקס עם חלב. *בקערה של החד קרן

-אורז עם קטשופ. *שהקטשופ לא ייגע באורז

-סלט ירקות *בלי מלפפון, בלי עגבנייה, בלי ירקות.

ובכלל, אנחנו כבר תקופה לא מזמינים אוכל מבחוץ מחשש שהנגיף יתפוס אלינו טרמפ הביתה על איזה משטח או שליח אז החשק שלי לסושי לא עוזר לי לצלוח את התקופה. לפחות בהריונות ידעתי שבסוף אני אקבל תינוקות. אבל מה אני מקבלת עכשיו? כלום ושום דבר. רול אבוקדו-קורונה אינסייד אאוט נשמע לי כרגע כמו מעדן.

דבר נוסף שמדהים אותי, העובדה שבסוף כל יום עדיין קשה לבנות לשחרר אותנו ואת היום והן רוצות שנשב איתן עוד דקה, ועוד סיפור, ועוד פיפי, ועוד מים.

כאילו, מה לא ברור?? ככה נהיה עכשיו חודש. חודש! לפחות! כל יום ביחד, כל היום ביחד, אף אחד לא הולך לעבודה, אף אחד לא חוזר מהעבודה, לאימא אין חוג ציור, לאבא אין מפגש עם חברים, לאימא אין חיים, לאבא אין עתיד, לאימא אין תקווה, לאבא אין חלום. אז, כאילו, לא הבנתי... מה הבעיה לשחרר את היום? הוא באמת היה לכן כזה כיפי? הגדולה באמת ובתמים אמרה לי אתמול שהיא לא רוצה ללכת לישון כי היא לא רוצה שהיום ייגמר. אבל... כאילו... מה היה מיוחד ביום הזה? שוב שיחקת במשחקים שכבר יש לנו, שוב ראית בטלוויזיה פרקים שכבר ראית, רבת עם אחותך על אותם הדברים, אכלת את אותו האוכל כמו אתמול כי חבל לזרוק, דיברנו בערב, בארוחת ערב שכללה בדיוק את אותו התפריט כמו אתמול, על אותו הדבר בדיוק כמו שדיברנו אתמול. "אז מתוקונת, מה עשית היום בג...? אה, לא היית בגן". "אז תגיד, מה חדש בעבו...? אה, לא היית בעבודה. היית ממש כאן. איתי. נוכח ומתווכח". טוב, אז נדבר קצת על משבר הקורונה בחצי אנגלית חצי עברית כדי לא להכניס את הילדות לטראומה מצלקת (אתה יודע שבאיטליה 475 אנשים Died היום? את קולטת שאם זה יימשך ככה בארץ אלפים Will Die אצלנו עם המון Suffering?) ואז נשתוק כולנו כמו בדייט מביך.

אז מתוקה שלי, אם יש יום שאפשר לשחרר זה את היום הזה.

בטח תגידו "לא... ברור שהיא נהנית. כי היא ילדה וילדים רק רוצים להיות עם ההורים שלהם בבית". אבל העניין הוא שהיא לא. הילדה רוצה לגן, מדברת על הגן ומתגעגעת לגן.

גם אני מתגעגעת לגן. אבל לא להורים של הגן שלא מפסיקים. לרגע. אחד. קטן. להתכתב. בקבוצות. הווטס אפ. של. הגן. הצעות לפעילויות, הצעות למתכונים, תמונות של הילדים, בדיחות, סיפורים, הלצות, שיתופים, מתכונים למשחקים, משחקים של מתכונים. הילדים כבר שכחו שהם אי פעם הלכו לגן ודווקא ההורים מתקשים בתהליך הקליטה למצב החדש ובוכים בפרידה מהמצב הישן. ומדובר גם כזכור לכולם בגן אנתרופוסופי. אז במקום שכולם יקנו לילדים פלסטלינה כמו אנשים נורמאליים אני מקבלת מתכונים לבצק משחק "עשה זאת בעצמך" עם מלח לימון, סודה לשתייה ואשלגן חנקתי והוראות מהגננת איך תופרים גמד בלי פנים מאריזות ריקות של קינואה אורגנית. אני מאוד מקווה שאני גם לא אצטרך להמחיז בעצמי פרקים שלמים של "מפרץ ההרפתקאות" כשאני מגלמת את הכלבה סקיי ובן זוגי את הכלבלב ראבל.

שלישית, יש מגוון דברים שפשוט הפסקתי לעשות בכל הנוגע לבנות.

הלוואי שיכולתי לכתוב כאן "כביסות" ו-"קיפול כביסות". אבל לא, זה נמשך כרגיל. לעומת זאת חלה הזנחה מוחלטת בתחום הציפורניים. הבנות מסתובבות עם ציפורניים ארוכות שמוכנות ללק ג'ל. איכשהו לגזור להן ציפורניים נראה לי מיותר בתקופה הזאת. יש גם ענייני משמעת רבים שפשוט ויתרתי על העיסוק בהם. למשל תחום הלבוש. הן לובשות כל מה שהן רוצות. כך שיוצא שהן מסתובבות בבית רוב היום בשמלות מלמלה ומייצרות כאן אווירה של סצנת הנשף מ"נשים קטנות". חוץ מזה הן גם נרדמות ב-23 בלילה, קמות ב-9 בבוקר ונדמה לי שאחת מהן כבר פתחה חשבון אינסטגרם משלה ובימים אלה לומדת לבגרויות. לא יודעת, הן עושות מה שהן רוצות ואני לא עוקבת.

אבל לא נעים לי להודות שיש גם כמה דברים נחמדים בתקופה הזאת. כלומר, לא מבחינת הרס העולם וקץ האנושות. קצת יותר ברמת המיקרו. אני מודה שזה נחמד לשבת יחד ולאכול ארוחות משותפות. וזה לא בלתי נעים לחלוטין להרגיש איזושהי תחושה של אחדות משפחתית. נחמד גם לפעמים שכולם בבית. אבל מה שהכי כיף מבחינתי זה שעכשיו אני באמת יכולה להישאר כל היום בפיג'מה כי אפילו לאסוף מהגן אני כבר לא צריכה.