יום אחד בלבד אחרי שהבנות שלי חזרו סוף סוף לגן בתום בידוד הקורונה, אחת הגננות בגן של הגדולה הודיעה שעלה לה החום ושהיא עומדת לעבור ביום שלמחרת בדיקת קורונה. ראיתי את ההודעה בשעות הערב והגבתי ביני לבין עצמי כפי שמצופה מכל אדם שפוי – בבאסה. למען האמת פחות נלחצתי מהקורונה עצמה אלא יותר מהעובדה שאחרי יומיים בלבד נצטרך שוב לחזור לבידוד. שוב לקנות הררי פסטה, שוב לקשט גלילים של נייר טואלט בצבעי גואש, שוב להילחץ מכל אפצ'י. למי יש כוח. די מהר עברתי מתחושת באסה כללית למחשבות בסגנון "איזה ביש מזל!", "זה לא פייר!", "איזה סיוט!", וכמובן המחשבה שמוחי לא יהיה שלם בלעדיה: "למה זה מגיע לי?"
בן זוגי לעומת זאת בכלל לא הבין את פשרה של הבאסה שלי והגיב להודעה באדישות מוחלטת. אחרי שיחה איתו, וכשאני כותבת "שיחה" אני מתכוונת לוויכוח/ ריב בצעקות שקטות כי הילדות ישנות, הבנתי פחות או יותר איך המוח שלו עובד. כלומר, הבנתי ברמה השכלית, לא ברמה הרגשית. נדמה היה לי מההסברים שלו שלפני שהוא לוחץ על "כפתור הבאסה" (כאן זה ציטוט שלו, אני בכלל לא ידעתי שיש כפתור כזה כי אצלי הוא כנראה לחוץ תמידית כמו ידית להורדת מים בשירותים ציבוריים). אז בקיצור, לפני שהוא מחליט להתבאס הוא קודם כול פותח טבלת אקסל. לאחר מכן הוא מכניס לטבלת האקסל שלו את כל הנתונים ואז פוצח בחישובים מסובכים שכוללים משוואות עם נעלמים, פרבולות ונוסחאות. הוא מחשב את הסיכוי שמה שיש לגננת זה באמת קורונה כפול הסיכוי שזה בכלל ישפיע על החיים שלנו בחזקת כמה שזה לא נורא גם אם יש לה קורונה חלקי העובדה שידענו מראש שזה עלול לקרות. התוצאה יצאה לו 46. ולמרבה המזל, לפי חוקי הפונקציה הטריגונומטרית, אם התוצאה היא פחות מ-50 אז לא כדאי להתבאס. מ.ש.ל.
ובסוף באמת הבדיקה יצאה שלילית. אין לה קורונה.
בסגנון החשיבה המרגיז הזה נתקלתי כבר בכל מיני צמתים מרכזיים בזוגיות שלנו. למשל כשהייתי צריכה לעבור בדיקות מי שפיר בהריונות. אני הייתי חרדה ולחוצה לקראת הבדיקה, מתוחה ומפוחדת בבדיקה עצמה וחסרת מנוחה ודרוכה לקראת קבלת התוצאות. הוא לעומת זאת נשאר רגוע לכל אורך התהליך. בהתחלה, כשאמרו לנו שצריך לעשות בדיקה כי יצאה תוצאה פחות טובה בבדיקת הסקר, הוא נותר שווה נפש ואדיש. בהמשך, כשחיכיתי בהיסטריה לתוצאות, הוא חשב שהכול סבבה ולא הבין למה אני במצב רגיש. וגם כשהחדירו לי לבטן מחט בעובי של מסרגה בבדיקה עצמה הוא רק לגם קוקטייל מימוזה וזמזם לעצמו שיר עליז. טוב אולי קצת הגזמתי עם המימוזה אבל באמת, הוא לא נלחץ או פחד אפילו לרגע. ואז גם הייתה לו את ההוכחה המרגיזה מכול למצבו התודעתי הבלתי נסבל – את רואה שבסוף הכול היה בסדר? פשוט לפי החישובים שלו הוא הגיע למסקנה שרוב הסיכויים שהכול בסדר, אז למה בכלל לבזבז רגש שלילי על משהו. ואני תוהה, מה זאת החסכנות הזאת ברגשות שליליים? למה להיצמד בכזאת אובססיביות למחשבה שהכול בסדר? לא ברור.
אני להגנתי תמיד מזכירה לו שלפעמים קורים דברים רעים. אנשים לפעמים חולים, יש בדיקות שלא מצליחות, יש תוצאות לא טובות, הייתה שואה. אבל הוא לא משתכנע, מבחינתו הכול סבבה אלא אם כן ממש יבואו עד אליו ויגידו לו אישית שהכול לא סבבה. וגם אז יצטרכו להגיש לו הוכחות חותכות, ראיות מרשיעות, נתונים שתומכים בטענה ושרטוט אדריכלי.
ובכל מה שקשור לבנות הפער הזה זוקף את ראשו המוטרד לעיתים קרובות.
למשל הייתה תקופה שהגדולה שלי הייתה שותה המון מים. אני וגוגל מיד אבחנו סופית כי מדובר בסוכרת ילדים. לעומת זאת האבחנה של בן זוגי הייתה שלא מדובר בסוכרת ילדים אלא דווקא בהיסטריית מבוגרים. שלחתי לו שלל כתבות מדעיות מאתרים כמו "וואלה בריאות", "אינפומד", "ווי נט מחלות", "אנשים ללא תואר רפואי מאבחנים סוכרת", וכמובן הודעות של גולשים אקראיים בפורום תפוז שקובעים שאם תינוקות שותים הרבה מים אז מדובר בסוכרת והטיפול הוא מריחת שן שום על הבטן ושני שלוקים מערק זחלוואי. בסוף זה עבר לה ולא הייתה לה סוכרת ויצאתי טועה. שוב. ואני תמיד מתלבטת מה בא לי יותר, לטעות שוב או שיקרה משהו רע אבל לפחות אני סוף סוף אצא הצודקת. דילמה.
אגב, פערי החשיבה האלה בנוגע לילדות לא פוסחים גם על בעלי החיים שלנו. לא פערי החשיבה, וגם לא הנטייה שלי להציל ולגדל אל מול הנטייה שלו להתעלם ולזלזל. אם הכלבה קצת מנומנמת אז מבחינתי אולי יש לה היפוך קיבה, אם הכלב מקיא אז הוא כנראה מיובש (ולא, נגיד, אכל קקי ברחוב), ואם בטעות הגיע אלינו לחצר חתול קצת רזה הוא בוודאי זקוק לי שארדוף אחריו בטרנינג עם "לה-קט" בקערה ומדחום. בחורף האחרון אפילו מצאתי חרדון בגינה שלנו שהיה נראה לי במצוקה. התקרבתי אליו ובמקום לברוח הוא לא זז. עשיתי לה "בו!" והוא לא נבהל. אז מיד התקשרתי לבן זוגי שאמר לי משהו שלא הצלחתי להבין כי הוא נורא צחק והדבר הבא ששמעתי היה ניתוק של השיחה. הבנתי שהוא כנראה חישב שהסיכוי שהוא יתעסק עכשיו בחרדון קשה יום שווה לסך כל הפעמים שבהן התקשרתי אליו בגלל בעל חיים במצוקה כפול אפס, שזה כמובן תמיד שווה אפס. אז מיד התלבשתי, ארזתי את החרדון שלי בקופסת נעליים עם קצת עלים בשביל הדקורציה ונסעתי לאביהוא שרווד שמציל חיות בר. האבחנה של אביהוא: חרדון קפוא מקור ובחורה משוגעת ששמה עלים בקופסה בשביל חרדון. לאחר שיחה קצרה והבטחה לעדכן אותי בכל התפתחות השארתי שם את החרדון באינקובטור (נשבעת!) וחזרתי הביתה כדי לסרוג לו סוודר קטן. אחרי כיומיים החרדון הועבר למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים של הספארי ברמת גן אבל גם שם לא הצליחו להציל את חייו והוא נפטר בשיבה בינונית. אני לא אפתח כאן פצע כואב בזוגיות אבל רק אגיד שבן זוגי לא ניהל פה איזו שבעה מסודרת. לא היו בורקסים וגם לא אלבומי תמונות.
אז כן, אני מבינה שאולי לא תמיד קל לחיות עם אדם כמוני שרוב הזמן חושש מדברים, מתחבר לסבל של כל העולם, מרחם על כל חיה (חוץ מג'וקים, שימותו) וחרד לעיתים קרובות ממחלות, מלחמות ושלל אסונות. אבל הנה, לפעמים אני גם צודקת. עובדה, החרדון מת.
ואם היו לכם ספקות בנושא אז חשוב לציין שגם לגבי עצמי אני ככה. אין כמעט אף ביוץ או תהליך עיכול שגרתי שבמהלכו אני לא חושבת שמקור הכאב הוא כנראה אפנדציט. פעמיים גם הגעתי למיון בגלל זה. לבן זוגי הספיקה פעם אחת איתי במיון כדי להבין את הקטע, ובפעם השנייה שזה קרה כבר ביליתי את הלילה לבדי ישנה על 3 כיסאות ברזל בפיג'מה בעודי מחוברת לאינפוזיה של אופטלגין נוזלי ורחמים עצמיים. האבחנה בפעם ההיא הייתה דווקא וירוס, או במילים אחרות "גברת, תתפני מפה בבקשה ותלכי לארגן את הבנות שלך לגן ודי כבר עם התירוצים". בכל פעם שאני חושבת שיש לי משהו חמור בן זוגי בטוח שאין לי כלום. ולפעמים אשכרה בא לי שיהיה לי כבר משהו רק בשביל לנצח בוויכוח. אני כבר מדמיינת איך על ערש דווי אני אגיד לו בקול חלוש "הייתה לי תחושה שהפעם זה אמיתי... אולי אם היית מאמין לי אז היינו מגיעים מוקדם יותר לבית החול... לא חשוב. את הנעשה אין להשיב..." בשלב הזה הוא רק יביט בי בשקט מהול באשמה ועיניו יימלאו דמעות של אשמה והבנה שהוא טעה ושהוא אשם. הוא יבין שכל טבלאות האקסל שלו לא הוכיחו את עצמן ואפילו גרמו לו להיות עיוור לאמת והאמת היא שאני צודקת ושצדקתי לאורך כל הדרך ושהוא היה טועה וגם אשם. בצוואתי אני אכתוב תודה על הכול ולא נורא שהוא טעה ושהוא גם אשם, העיקר שהוא סוף סוף הבין שתמיד יש סיבה לחשוש ושאין זמן לא טוב להיכנס בו להתקף חרדה. עוד אכתוב בצוואתי שאני מורישה את כל רכושי לבעלים של אתר "אינפומד", ולבסוף אבקש שעל מצבתי יכתבו "אמרתי לך".
רק אציין לסיום שההבנה היחסית סבירה שלי בכל הנוגע לדרך החשיבה הגברית לא מסייעת לי בזמן אמת להתגבר על הפערים ולהצטרף לטבלת האקסל. וגם אם הייתי מצטרפת סביר להניח שהייתי מקבלת תוצאה כמו 66 שאומרת שיש סיבה לחשוש ולהיות חרדה. מ.ש.ל
Comments