השבוע, כמו בכל השבועות האחרונים, שמעתי המון משפטים. הם נאמרו מהר ולאט, עם היגיון תחבירי או בלי, ורובם נפתחו במילות שאלה. הבנות עכשיו בגילאים המתוקים מתוקים האלה שהן שואלות שאלות מתוקות מתוקות בלי הפוגה מתוקה מתוקה לטובת אימא. והתוצאה היא המון ידע להן והמון מיגרנה לי.
מהצד זה נשמע הגיוני סך הכול. ילדה קטנה בת 4 וכמה חודשים רוצה לדעת הכול על העולם אז היא שואלת את אימא שלה שאלות ואימא שלה משיבה לה בניחותא.
אבל לא מהצד מדובר בדיאלוגים מעגליים בלתי פוסקים שנגמרים לעיתים קרובות בנביחות חד-משמעיות או באמירות קצרות בטון ספק נחרץ ספק שורף את המאזין באש הגיהינום.
והרי דוגמה.
הסיטואציה: אם ובתה יושבות חבוקות על הספה וצופות בטלוויזיה. מדובר בקלטת ילדים עם שירי חג באנימציה שנס לחה ונס מאיירה מהפאדיחה עוד בתחילת הניינטיז. רואים על המרקע ילדים רוקדים באופן רובוטי או נעים במרחב בריחוף לא הגיוני לצלילי יפה ירקוני בתקופה שבה היא רק ניסתה לשכוח חלקים מהקריירה שלה. כמו לדוגמה את הקלטת הזאת.
האווירה: מקבילית המוחות.
המתמודדים: ילדה חדורת מטרה ואם בחרדת חפירה.
הבת: מה הילד עושה?
האם: מסובב סביבון.
הבת: זה סביבון?
האם: כן. משחקים בו בחנוכה.
הבת: ממה מכינים סביבון?
האם: פלסטיק או עץ.
הבת: איך מכינים אותו?
האם: עבור.
הבת: הוא בצבע אדום?
האם: כן.
הבת: למה אדום?
האם: כי הוא אדום.
הבת: אבל למה אדום?
האם: מה למה אדום?! כי הוא אדום! זה אדום! אדום!
הבת: מה הילד עושה?
האם: רוקד.
הבת: למה הוא רוקד?
האם: כי הוא רוצה.
הבת: למה?
האם: אולי כי הוא שמח.
הבת: למה הוא שמח?
האם: עבור.
הבת הקטנה צצה מהחדר: מה זה חנוכה?
הגדולה: מה עושים בחנוכה?
הקטנה: מהם חגים?
הגדולה: מהם מועדים?
הקטנה: מהם סביבונים אדומים?
הגדולה: איפה אימא?
הקטנה: למה אימא?
וכולי וכולי עד שנשמע בום גדול וזה בעצם המוח שלי שקרס אל תוך עצמו ברעש אדיר.
וזה מדהים כל המלל הזה שמתרוצץ להן ב-DNA כי אני בכלל לא כזה אוהבת לדבר. אני דווקא מעריצה גדולה של שקט. הטלפון שלי תמיד על שקט וגם כשאני עובדת למשל אני חייבת שקט מוחלט, עד לרמה של הרכבת אוזניות שמבודדות רעש (ואותי. אם מישהו רואה אותי ככה) .
שקט, שקט, שקט מופתי, מיום הולדתי עד שנולדה בכורתי. כי פתאום יש לי שתי ילדות וחייבים לדבר. ורוב הזמן גם על נושאים אנתרופוסופיים רוחניים שמעניינים אותן בגלל הגן האנתרופוסופי שלהן. בחיי, אני מרגישה לפעמים כמו עובד אדמה בימי הביניים שדואג לתבואה, עורם מספוא לבהמות ומביט אל השמים בתקווה לגשמי ברכה. "אימא, העננים האפורים הללו מבשרים על גשם שקרב אלינו?", "אימא, לדעתך רוחות הצפון יביאו עימן אווירה של התחדשות בשדות?" הילדה לא מפסיקה להתעניין במזג האוויר כאילו מדובר בנועה קירל. אפילו דני רופ היה משתגע. זה גשם קל? זה גשם כבד? זה היורה? זה המלקוש? מלכושלאימא של כל השאלות האלה אני חייבת קצת שקט.
ואז כמובן מגיעים רגשות האשם. שלא עניתי להן מספיק בפירוט, שעניתי בחוסר סבלנות, שצרחתי "די כבר!" בשלב השאלות על 1000 שקלים.
אני מתחילה לדמיין איך בגללי הן יצאו אל העולם נטולות כל ידע בסיסי. הרי מעצם היותי אימא שלהן מוטלת עליי גם האחריות לטפח את הידע שלהן, ועכשיו בגללי הן לא ידעו כלום על העולם. אני כבר מדמיינת את בתי בערב הדלקת נרות עם חבריה הסטודנטים מנסה לסובב נר חנוכה ולהדליק סביבון.
טוב, אני מבטיחה לעצמי, מחר יום חדש ומחר אני אענה להן על כלללללל השאלות. האומנם?
Comments