הטבלה לא משקרת

והנה אסופת קטעים שכתבתי בשבוע של חולי, תוגה וקושי:

יום שני

איזה יום קסום! השמיים כחולים, הציפורים מצייצות, הפרחים פורחים והקטנה איתי בבית.

איך אני אוהבת את הבקרים האלה שבהם אני פוקחת עיניים בציפייה נרגשת ליום חדש, מרגישה מצח חמים שהגיע אליי למיטה, וסוגרת עיניים בתקווה לנס פח הנובימול. באמת. אני מתה על הרגעים האלה שבהם מכה בי מרפק של הקטנה ומכה בי ההבנה שהנה ברגע זה ממש יום העבודה שלי קומט, נגרס והושלך לפח האשפה, ובמקומו ניצב לו בפתח יום חדש ומרגש של גורי חילוץ ונזלת.

בתכלס כבר כמה ימים הקטנה מתעקשת שלא בא לה ללכת לגן, והנה היום היא קמה קצת חמה. צירוף מקרים? לא בטוח. התיאוריה שלי גורסת שהילדה כיוונה לעצמה שעון מעורר ל-6 בבוקר, ובשקט בשקט התחילה ללקק גירים צבעוניים כדי להעלות לעצמה את החום. או שהיא שתתה בסתר במטבח תה רותח. כי איך ייתכן שכבר אחרי פרק אחד של מפרץ ההרפתקאות עונה 3 ("אימא, לא את הפרק הזה. אימא, לא, גם לא את הפרק הזה. בעצם לא מהעונה הזאת. בעצם כן מהעונה הזאת. בעצם אני רוצה פרק מעונה 5. בעצם שימי לי מטוסי על"), הילדה כבר בלי חום, והדבר היחידי שהיא חמה עליו זה לטרטר את נשמתי עד צאת החמה ועד בוא אביה מהעבודה.

אז זהו, נסתם הגולל על היום שלי כי נסתם לה נחיר.

כרגע אין חום ואין מחלה, ומה שנותר לי פה זו רק ילדה מנוזלת בפיג'מה ורודה שלא מאפשרת לי להסתגר בשקט בחדר העבודה.

אז יאללה, נסיים פה כי היא בדיוק עושה לי סימנים מהסלון שהיא זקוקה לשירות ואם היא לא מקבלת שירות בזמן היא מתרגזת וזה לא נעים לאף אחד.

בריאות הגוף, הנפש והווי-או-די יאנג לכולם.

בתמונה: רגע השיא של היום שבו יכולתי לנוח סוף סוף כי היא הייתה הרופאה ואני החולה ששוכבת על הספה. כמובן שזה עלה לי בניקוב עור התוף עקב בדיקת אוזן חודרנית מדי, ובגירוי רפלקס ההקאה בעקבות נעיצת מדחום צעצוע בוושט. אבל לא נורא, זה היה שווה את המנוחה.

יום שלישי

ובכן, גם היום הקטנה נשארה איתי בבית. ואין לה כלום חוץ מנזלת, בחיי.

איך זה קרה, אתם בטח שואלים את עצמכם. ועוד לי, שיאנית העולם בקליעת ילדות למסגרות מקו העונשין (היה לי מהן מספיק עונשין בקורונה). אז הכול התחיל כשב-7 בבוקר הקטנה הגיעה אליי למיטה. מאחר שהיא כנראה ידעה שהפעם היא בכלל לא חמה, היא הבינה שעליה להיות יצירתית יותר. ולכן היא המחיזה מולי סצנה דרמטית בכיכובה. בסצנה, מתוך הצגת הפרינג': "אולי יש לי מצוקה אמיתית ואם לא תאמיני לי ותגלי בסוף שבאמת הייתה לי מצוקה אמיתית את תרגישי עם עצמך מחורבן לנצח", גיבורת המחזה מתבכיינת שכואבת לה הבטן באומללות אין קץ. וכך, בעודה פורטת על מיתרי רגשות האשם של הוריה ועל נימי החרדה של אימה שעוד סוחבת איתה משקעים מאז ניתוח הבקע הטבורי, היא הצליחה לשכנע את שנינו שמוטב יהיה אם היא תישאר בבית יום נוסף יחד עם חברתה הטובה סקיי המעופפת ואימה הפראיירית חן המחופפת. ובאמת די מהר הבנתי שיש כאן מתיחה בסגנון יגאל שילון והיא על חשבוני, על חשבון עבודתי ועל חשבון שפיותי. פשוט בשנייה שאבא שלה חזר הביתה אחרי שהוא שם בגן את אחותה הגדולה, והיא הבינה כנראה שזהו, איש כבר לא ייקח גם אותה לגן, נפרשה על פניה הבעה מרוצה, והיא התמלאה עליצות מוגזמת והחלה לטרטר את הוריה עד זוב אקטימל. למזלי בשעה 10:00 בבוקר היה לי תור לרופא שיניים ברחובות, אז יכולתי להימלט לכמה שעות מהצפייה המעגלית באותו פרק של מפרץ ההרפתקאות ומדרישותיה המופרכות של השחקנית והשחקנית רותם האדירה. כשחזרתי מהרופא, מבואסת ורעת לבב, בן הזוג העביר לי בשתיקה תשושה את השלט של הוט כמו במרוץ שליחים של עצלנים, וברח מהבית.

והילדה מה? תקינה. שום כאב בטן ושום כלום. אכלה רגיל, שירותים רגיל, אין חום, אין שיעול, אין עייפות. כלום. רק נזלת, אישיות מתעללת, ואינטונציה מייללת. אז זהו, מחר לגן! ויהי מה! לגן. מחר. וזהו. ודי.

יום חמישי. או המשך השבוע. או המשך החיים, מי יודע כבר. ולמי אכפת. איבדתי ספירה ורצון לחיות.

בעקבות הבקרים הקשים שעוברים על כוחותיי, החלטתי לשים את הציניות בצד וגם את העצלנות, ולהיכנע פעם אחת (ולא לתמיד) לשיטותיה של סופר נני. אז היום הכנתי לבנות שלי טבלת משימות לבוקר שעליה מדביקים מדבקות צבעוניות. אתם בטח מכירים את השיטה הזאת. מדובר בטבלה שכתובות בה כל המשימות שיש לעשות בבוקר, וגם שמות המפלצ... הילדות. כל ילדה שמסיימת מטלה כלשהי יכולה לגשת לקופסת המדבקות, לבחור לעצמה מדבקה ולהדביק אותה במקום המתאים. והדבר הזה אמור לגרום לבנות שלי לבצע פעולות פשוטות כמו קימה מהמיטה ואכילה של משהו שהוא לא הראש שלי בפרק זמן סביר, ומבלי שמישהי מאיתנו תאבד שליטה או תבכה (לרוב זאת אני). אז ביקרתי היום בחנות האומנות וקניתי בריסטולים ומדבקות וגזרתי והכנתי וכתבתי, ועכשיו מחכה לבנות שלי על הקיר טבלה מסודרת, ועל השידה שליד אותו קיר קופסה יפה ובה מדבקות זוהרות. וזהו, ממחר גם חיי יהיו זוהרים ומסודרים, ויותר לא יהיו פה טנטרומים לפנות בוקר והתקפי זעם לפנות קפה.

למרות שאני חייבת להודות שיש בי איזשהו חשש עמום כזה שהבנות כבר ימצאו דרך לריב בגלל המדבקות או לעכב את תהליך הבחירה של המדבקות או לבכות כי האחות השנייה בחרה מדבקה יפה יותר או לבכות כי אי אפשר להדביק עוד דברים על הקיר חוץ מטבלאות או כי אסור לצייר על הקיר בטושים או כי אסור לאכול את הטבלה או ללעוס בריסטול או כי אי אפשר לכתוב עוד דברים בטבלה כמו מי מצליחה לחלץ נזלת בעזרת קמיצה או להפריח באוויר בועת רוק צבעונית. אבל די להרגיז את מרפי. הכול ילך חלק ומעולה ומצוין טפו טפו טפו מלח מים קורנפלקס בצל. מצורפת כאן תמונה של הטבלה שהכנתי לבנות, אם מישהו רוצה לקבל השראה חינוכית אמיתית שנידונה לכישלון לאחר יומיים של התלהבות ראשונית, וטבלה נוספת שהכנתי לעצמי בשביל הצחוקים, אם מישהו רוצה לחלוק קיטורים ומציאות כואבת. ושיהיה לכולנו בהצלחה!