לפני כשבוע וחצי הודיעו בגן של הקטנה שלי בת ה-3.5 שמתרוצצות בגן כמה כינים אנתרופוסופיות נטולות פנים אך מלאות ביצים, ושכדאי לכל ההורים לעשות טיפול קפדני לילדים. ההודעה התמימה גררה עימה רק 26,906 הודעות של הורים מודאגים בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן. ואולם, מאחר שלא ראיתי שום כינים על ראשה של בתי, ומאחר שהיא גם לא התגרדה באופן מיוחד, החלטתי רק לקנות את החומרים הייעודיים ולהניח לעניין בינתיים. אומנם יש לי גם בת 5 בבית אבל מעולם טפו טפו טפו מלח-מים-נפט-בצל לא היו לאף אחת מהן כינים, אז כל הנושא הזה של לפלות טפילים קדומים מהפרווה של הבנות שלי פסח עליי.
ואולם, באחד הימים השבוע החלטתי בכל זאת לעשות לקטנה טיפול, ככה סתם בשביל הכיף, רק למניעה. ההחלטה התקבלה אחרי שאחת הגננות סיפרה לי שהיא עצמה סובלת בימים אלה מכינים, וגם לאחר שהתחלתי לקבל מהגן מדי יום את המצעים של הקטנה בתוך שקית ניילון אטומה שעליה חותמת אדומה בצורת גולגולת. ובכלל, מאחר שהאווירה בגן נהפכה אט אט לאווירה השוררת במחלקת קורונה, החלטתי להצטרף למאמץ הקבוצת-וואטסאפי ולוודא שגם בתי נקייה מכינמת. הושבתי אותה על השטיח, פיזרתי את שערה המתולתל וריססתי את החומר השמנוני על ראשה. מאחר שהחומר שומני בטירוף, ולכן סביר להניח הורס כל חלקת ספה טובה שבאה איתו במגע, ביקשתי ממנה לשבת במקום ולא לזוז עד שאני אגיד לה שאפשר ללכת לשטוף את השיער. היא כמובן הסכימה ברצון אבל אז התרוממה בעזרת כוח סילון והחלה להתרוצץ בכל הסלון, וזאת בעודה מחככת את הראש שלה בכל דבר שנקרה בדרכה, תוך התעלמות מוחלטת מהצעקות שלי שנקראו לעברה. וכך, בתום רבע שעה של צווחות בסגנון: "שבי!" "אל תזוזי!" "עצרי!" "עצרי והזדהי!" "עצרי או שאני יורה קללות ואיומים!", פנינו אל עבר חדר האמבטיה. חפפתי את ראשה הדביק שנותר דביק כאילו מעולם לא חפפתי אותו וזהו, סיימנו.
בעודי אורזת את מחולל הכתמים השומני חזרה בקופסה שלו, הבחנתי שכתוב על גבי האריזה שמומלץ בתום הטיפול לסרק את הראש במסרק סמיך. במקרה היה לי מסרק סמיך אז סירקתי.
והו אלוהים, המראה שנגלה לעיניי היה מחריד. יצאו לה מהשיער חול, קצת אבק, שיערות שנשרו, חתיכת לחם קטנה, אבוקדו מעוך, מגרפה צהובה וכינים. כינים! מתות אומנם אבל כינים. כלומר, נדמה היה לי שהן מתות, לא בדקתי דופק.
מה זה הקטע הזה. אני בהגדה? למה יש בכלל יצור כזה על הראש של הבת שלי? לא לא לא, זה ממש לא בשבילי. ובכלל, כל הדברים המגעילים שגידול ילדים כרוך בהם הם ממש לא בשבילי. אולי לא מקובל לומר זאת, כי אימהות לא אמורות להיגעל משום דבר שקשור בילדים שלהן, אבל צר לי, אני נגעלת.
למשל אני נגעלת כשבתי הקטנה מלפפת שערות סביב המוצץ שלה. למה היא עושה את זה? איש לא יודע, אולי היא ינקה מגורילה. בכל אופן, כשהיא מוציאה את המוצץ מהפה, נגיד בסוף היום בגן, אני נחרדת לגלות שיש עליו שלל שערות מלופפות שביניהן מסתתרים (לא מספיק טוב) כ-20 לכלוכים בלתי מזוהים, שישה פירורי בורגול וכנף של יתוש. לפעמים אחרי שהיא מוציאה אותו מהפה היא גם מבקשת שלוק מבקבוק המים שלי, לא לפני שהיא מסלקת משפתיה כמה שערות וינטג' שנותרו שם שהן ספק שלה ספק של הגננת ספק של השרקן מפינת החי של הכפר הירוק. לרוב אני מנסה להתחמק מהבקשה שלה בכל מיני תירוצים, בעודי מרגישה כמו האימא הכי גרועה בעולם שנגעלת ממשהו שבתכלס היא אולי לא אמורה להיגעל ממנו, נגיד הבת שלה. אני מתחילה להגיד לה שטויות כמו: "לא כדאי לך, המים האלה לא טובים." או "חמודה שלי, זה הבקבוק של אימא. את יכולה לשתות מהבקבוק שלך." או "עזבי אותך ממים, קחי קמפרי." אבל היא לרוב מסרבת. ואז אני נאלצת להבטיח לה הבטחות חסרות שחר כמו "תתאפקי עוד קצת ובבית אני אתן לך מים מיוחדים מבאר קסומה של חד-קרן." אבל לפעמים גם זה לא עוזר ואז אין לי ברירה, נגיד בקיץ כשיש בחוץ 47 מעלות והילדה כולה אדומה ומיובשת ובוכה בשארית כוחותיה: "אימא... מים... בבקשה... שפתיי יבשו וגרוני ניחר... אנא ממך אימא טובה, הערי קצת מים אל פי..." במצבים כאלה, רק לפעמים, וכמובן שבחוסר חשק מופגן, אני נותנת לה לשתות מהבקבוק שלי. ואז מיד משמידה אותו.
קורה גם שאנחנו הולכות שלושתנו מהאוטו הביתה, ובתי הגדולה מבקשת ממני בטון מתוק ומתפנק לתת לה יד. שזה דבר נהדר וגם חמוד. רק חבל שדקה וחצי לפני הבקשה המתוקה מתוקה הזאת היא החדירה את האצבע המורה המתוקה מתוקה שלה לנחיר שמאל. לאחר ההחדרה היא סובבה, כיוונה, התמקדה, מצאה את מבוקשה, והוציאה משם פרפה נזלת על מצע קונסומה חמאת בוטנים מהכריך של הבוקר, בליווי קראמבל לכלוכים, טוויל טישו משומש וקראסט של נזלת מיובשת. ואני כמובן נאלצת לתת לה את היד שלי, שלא תידרס וכל זה, ואז מיד משמידה אותה.
אגב, אפילו את השאריות של האוכל שלהן מארוחת הערב אני לרוב לא מעוניינת לאכול. כבר קרה שנתקלתי בחתיכת חביתה שנראתה לי נאה ואכילה למראה. ואולם, כשהיא כבר הייתה מילימטר מהפה שלי, גיליתי שטמונה בחלקה התחתון פיסת מלפפון חצי לעוסה שלוקקה כאילו הייתה גלידה, וזאת במסגרת תרגול דמיון מודרך שהבנות עשו זו לזו בארוחת הערב בניסיון להעמיד פנים שהארוחה כולה מורכבת רק מקינוחים.
אני יודעת שאולי לא כל כך נהוג לעסוק בנושא הזה, ואולי גם לא כל כך נהוג לחוש כמוני. אפשר לומר שהמסר שלרוב עובר לנשים הוא שאימא, מרוב אהבתה המוחלטת לילדיה, ממש לא נגעלת או נרתעת משום דבר שקשור אליהם. לא קקי מרוח, לא נזלת ירוקה ולא מצעים ספוגים בשתן. אם הילד מקיא אז הוא פשוט מסכן. וזה נכון, הוא באמת מסכן. אבל מה עם האימא שצריכה לנקות את הקיא ולהשתדל בעצמה לא להקיא מהריח של הקיא, ממש כמו בסצנה המפורסמת מהסרט "אני והחבר'ה"?
אז אני דווקא חושבת שזה טבעי.
אני אוהבת את בנותיי, ולרוב אני גם ממש לא נגעלת מהן. אבל כן, יש דברים שיכולים להרתיע אותי. כי בסופו של דבר הן גם בני אדם, וממש לא בא לי לאכול דברים שכבר נאכלו על-ידי בני אדם אחרים, לא משנה בכלל מיהם אותם בני אדם. ונזלת היא נזלת היא נזלת. חוק שימור החומר קובע שמסה במערכת חומרים מסוימת לא יכולה להופיע או להיעלם, היא רק יכולה לשנות צורה. כך שגם נזלת ששינתה צורה, בכל מצבי הצבירה שלה ועל כל גווניה, ולא משנה גם של מי היא, היא בסופו של דבר נזלת.
וזהו.
נסיים כרגיל בתקווה גדולה שבמהרה נוכל כולנו לחזור לשגרה הברוכה, ובתפילה שתיעלם כבר מחיינו המגפה הארורה. של הכינים.
Comments