היום יום הולדת, ספרתי כמעט את כל הקמטים

רקע: יומיים לפני יום ההולדת שלי החלטתי להתחיל לכתוב פוסט יום הולדת חגיגי. כלומר, התכוונתי שהוא יהיה חגיגי אבל המציאות טפחה על פניי והר הכביסה תפח בין ידיי והבנות שלי החזירו אותי לקרקע המציאות, שלא לומר טמנו אותי כבר בקרקע של קריית שאול.

אז אין פוסט חגיגי. יש פוסט. קבלו אותו.

יום שני

בעוד יומיים, ביום רביעי, יש לי יום הולדת וכל בני הבית מתרגשים. אוי כתבתי "מתרגשים"? התכוונתי אדישים. הדבר היחידי שקרה בינתיים שקשור איכשהו ליום ההולדת שלי הוא שאתמול הגדולה בנתה כמה מטוסים מלגו ונתנה לי אחד לכבוד יום הולדתי. היא הסבירה לכולם שאני קיבלתי את המטוס הבינוני כי אני בינונית. ובדיוק בשביל מחוות מרגשות כאלה הכול שווה את זה.

אגב, לפני יומיים היא גם הצליחה ביממה אחת בלבד לקרוא לי בטעות בשם של הגננת שלה, לאחר מכן בשם של חברה טובה שלה מהגן, ואז לפני השינה ללחוש לי "אבא, אתה יכול לבוא לשבת איתי קצת? אה, אימא". משהו בי כנראה לא מספיק זכיר לה. נו, מי זה האדם הזה שמתהלך פה וצועק כל הזמן ומנקה דברים במגבונים? איך קוראים לו?

אז חוץ ממסעדה בערב של יום רביעי בינתיים אין לי תוכניות ליום ההולדת שלי מלבד לעבוד כרגיל, לאסוף את הבנות מהגן כרגיל ולהתמרמר על זה שהזדקנתי בעוד שנה כרגיל. אני מתלבטת אם ללבוש בבוקר את הפיג'מה החגיגית עם כתמי הקפה או להישאר בפיג'מה הרגילה עם השערות של הכלבה. אולי אני אפילו אטבול בקפה של הבוקר במקום עוגיית חמאה עוגיית שוקולד-צ'יפס. לא יודעת, נראה עד כמה יתחשק לי להגזים בחגיגות. פעם הייתי מקפידה ביום ההולדת על לו"ז מפואר שכלל מסאז' מפנק, סושי וקניות. זה היה ממש מנהג. אבל עכשיו בתקופת הקורונה פחות בא לי מסאז' ארומתרפי בניחוח אלכוג'ל, סושי בטעם נגיף או קניות של בגדים שאני אצליח ללבוש בין הגל החמישי לגל השישי ביוני 2024. אז בינתיים לקראת היום המרגש האווירה בבית לא חגיגית ולא מיוחדת וגם הוגדרתי כבינונית שאיש לא זוכר מיהי. אמשיך לעדכן.

יום שלישי

בבוקר הגדולה סיפרה לי שהיא אמרה לילדים בגן שיש לאימא שלה יום הולדת ביום רביעי. "ומה הם אמרו?" שאלתי בעניין. הם אמרו "יופי", היא הוסיפה ביבושת. אז גם הבוקר כל הבית כמרקחה לקראת יום הולדתי. אוי כתבתי "מרקחה"? התכוונתי מזבלה. הרצפה מטונפת, התריסים מאובקים, ונראה שלכבוד יום הולדתי אעשה לעצמי מסיבת הפתעה מכמות העובש שמאחורי המיטה. כמו כן בלילה, כשתגיע השעה 12 ואהפוך רשמית לבת 39, אהיה כולי נרגשת בגלל חלום על ימים שבהם הייתי נרגשת מיום ההולדת שלי. סביר להניח שאירדם גג בעשר. אני חושבת שהפעם האחרונה שבה ממש עשיתי עניין מיום ההולדת שלי הייתה ביום הולדת 30. נסעתי אז עם חברותיי המהממות למתחם כזה של צימרים בירושלים עם בריכה. והיה פשוט אדיר! חופש, אלכוהול, כיף, צחוקים.

ואז הגיעו הילדים.

החופש פינה את מקומו למחויבות, הצחוקים פינו את מקומם לבכי בגלל גזים, האלכוהול הגביר נוכחות והכיף פינה את מקומו לפחות כיף. ואני כותבת "פחות כיף" רק כי לא נעים לי לכתוב "לא כיף".

חופש. אוכל. כיף. ירושלים. בלי. ילדים. כיף.

אחר הצוהריים אספתי את הבנות מהגן ושאלתי אותן אם הן זוכרות מה יש לאימא מחר. הגדולה ענתה בהתלהבות "יום הולדת!" שאלתי אותה אם היא יודעת בת כמה אני אהיה. היא אמרה שהיא לא יודעת. הצעתי לה לנחש. היא ניחשה 88. אמרתי לה שתנחש מספר קצת נמוך יותר. היא הציעה 83. דקה לפני שנעלבתי נזכרתי שהיא רק בת ארבע וחצי. אז לא נעלבתי ורק הותרתי אותה בצד הדרך לתפוס טרמפים הביתה.

אז אומנם אני רק בת 39 ולא בת 88 אבל עדיין, מה מגניב בגיל 39? סתם גיל. כמעט 40 אבל לא. ובכלל, למה לי לחגוג את העובדה שאני מזדקנת? רופא העור שלי כבר יחגוג במקומי ביום שבו אשבר סופית ואלך להזריק בוטוקס. אני מתלבטת בעניין הזה רבות. מצד אחד אני חוששת להיות בלי הבעה. מצד שני ההבעה השכיחה שלי היא כעס. הרי קמטי צחוק בקושי יש לי, יש לי בעיקר קמט בין הגבות של עצבים. באמת מפתיעות אותי (ובינתיים אני עדיין יכולה להיראות מופתעת) כל אותן נשים שמזריקות בוטוקס לקמטי הצחוק שמצידי העיניים. אשכרה אין לי כאלה! ואם היו לי בחיים לא הייתי ממלאת אותם בבוטוקס.

אז אם נסכם, ביומיים האחרונים הוגדרתי כאישה בינונית שלא זוכרים מיהי והיא גם בת יותר מ-80. אמשיך לדווח.

יום רביעי

בוקר יום הולדת! איזו התרגשות. שמחה גדולה. אני כרגיל בפיג'מה מול המחשב עובדת ושותה קפה. רק מה, עייפה מהרגיל כי אתמול היה לנו ערב שאין מילה אחרת לתאר אותו חוץ מ-"זוועתי". רותם, הקטנה, פשוט צרחה וייללה כל הערב. האם היא קיבלה מכה? לא. האם היא חולה? לא ולא. האם היא נעלבה? בהחלט לא. האם לא הרשינו לה משהו? חלילה. לא ולא. אז מה קרה לה אתם שואלים? היא טעמה גבינת ברי.

כן.

היא התעקשה לטעום גבינת עובש ואז ירקה אותה ואז נכנסה להיסטריית בכי במשך שעות. היא סירבה לבלוע רוק, סירבה לשתות או לאכול משהו אחר, סירבה לדבר, ואפילו סירבה לקחת מוצץ, סותם הפיות מספר 1 סינס האדם הקדמון. הצענו לה דברי מתיקה, הצענו לה שלל בילויים, חיבקנו, נישקנו, הרמנו וטלטלנו. אבל כלום, שום דבר לא הרגיע אותה. וכל מי שחושב שאני מגזימה מוזמן לפנות לאימא שלי שהייתה נוכחת באירוע אך בשנייה שהזדמן לה ארזה את חפציה ונמלטה מהזירה הרירית.

בסביבות השעה 21:00, כשבן זוגי כבר מאחר באופן חמור לחברים שלו, מצאתי את עצמי משחזרת מולו את סצנת הלבן המפורסמת מ"הלהקה". רק שבמקום לבן זו הייתה גבינת ברי. "היא מטורפת! היא מטורפת!", נבחתי עליו בעודי רצה אליו מהמסדרון, "בשביל מה היא עושה את הדברים האלה?!" צעקתי, "בשביל האגו המנופח שלה?! מספיק עם זה! אז מה אם היא אכלה גבינת ברי?!", צווחתי בעודי מורחת על עצמי עובש, "ברי!", שאגתי בכל הכוח, עומדת מולו כמו אלי גורנשטיין בשיער מקורזל וגרון ניחר, "אז היא אכלה גבינת ברי! ברי!"

מדהים איך היום שלך בתור הורה יכול לקבל פתאום תפנית חדה בלו"ז בגלל סיבות כל כך מופרכות. זה פשוט להכניס חיים של אדם נורמטיבי למסלול של טרלול וסחרור בהתאם לגחמות משונות של יצורים בלתי צפויים. בבוקר עוד חשבתי לי בקלילות נעימה שיהיה לי נחמד בערב להזמין לי משהו טעים לאכול ולראות לי עם עצמי בשקט איזו תוכנית כיפית בטלוויזיה. אבל במקום כל זה מצאתי את עצמי שוכבת במיטה של הקטנה מכוסה בגוש של ריר בניחוח עובש שפעם היה בתי בת השלוש.

אז בתחושות קצת כבדות של עייפות ומותשות כללית, קמתי הבוקר ליום חדש שהוא יום ההולדת ה-39 שלי.

ואז הכלבה אכלה חתיכת פריכית שנפלה בטעות על הרצפה והקיאה אותה בכמה מוקדים במטבח ונאלצתי לשטוף את הרצפה בריצפז פרקט ואת הכלבה בריצפז פקינז.

מזל טוב לי! אני בת 39! איזה כיף!

נניח.