היי, היי... כל העניין, הוא לומר "אני מקיאה!" בלב מדבר

שלום לכולם.

ביום שני חזרנו מאילת, ואפשר להגדיר את החופשה בסך הכול כהצלחה.

הבנות חזרו כשהן מכילות 95% פסטה בלי כלום ו-5% במבה כשרה לפסח בטעם אבק דרכים בתלתליהן, ואילו אני שבתי הביתה בעודי מכילה 95% כוהל בנפח ו-5% יובש אילתי בתלתליי.

הבנתי מה היה שונה בחופשה הזאת בהשוואה לשאר החופשות המזעזעות הקודמות, מה שגם הפך את החופשה הפעם לנסבלת פלוס. הפעילויות. אלה היו הפעילויות והאטרקציות. כלומר, מאחר שבדרך כלל רק אני מרוב עצלנות שורץ, הפעם באמת ובתמים רציתי להספיק לראות דברים.

אז מאחר שהיינו בפעילות, אני, בפעילות, לבנות היה פחות זמן לריב, פחות זמן להשתטח על הרצפה, פחות זמן לטנטרומים ימיים ופחות זמן לטקסי לגימת פיפי בבריכה. כמו כן מאחר שהיינו בדירה אז גם בכלל לא הייתה לנו בריכה, מה שככל הנראה חסך לנו עייפות יתר וקרם הגנה צורב באישונים.

התמקדנו בעיקר במצפה התת ימי ובריף הדולפינים, שני מקומות מגניבים סך הכול שאפשרו לי להתלהב לבדי מבעלי חיים, להמציא שמות מטומטמים לדגים, ולצלם כ-87,000 תמונות של כרישים שוחים, וזאת בעודי מעבדת עם עצמי וסוגרת מעגל עם טראומת חיי מהסרט "מלתעות". פשוט צפיתי בו בטעות בגיל 12 בערך, בחדר חשוך ולבדי, ומאז חיי לא היו חיים במשך כ-4 שנים.

מעבדת טראומות

אבל נתחיל מההתחלה.

בשבת בצוהריים הגענו לאילת אחרי נסיעה מפרכת שכללה שלל איומי הקאה של רותם, הקטנה, שזה הקטע שלה עכשיו, להגיד שכואבת לה הבטן ולאיים בהקאה. הצעתי לה קרטיב לימון תמורת שלום, אבל היא רק חיבקה קופסת פלסטיק ריקה וייבבה. אבל כמו הילד שצעק "כאב", "כאב", היא בסוף לא הקיאה והגענו לאילת בבטחה ובשטיחוני רכב נקיים. אפילו כלבת הפקינז הנכה והקשישה שרדה את הנסיעה במינימום התקפי חרדה. פשוט אחרי כשעה היא ככל הנראה הבינה שלא נוסעים לקבל חיסון, ולכן נרגעה והתמסרה לנוף המדברי.

הדירה ששכרנו הייתה ממש בסדר, מרווחת ונעימה. אני כמובן נגעלתי מהכול, אבל אני לא דוגמה לכלום. התמקמנו, פרקתי מזוודה וגם כתף כי ארזתי חצי בית, וזהו, חשבתי לסיים את היום.

נמרחתי לי במרפסת, שתיתי יין, אבל אז באופן מפתיע החלה לאפוף אותי תחושה מוזרה כזאת של רצון לנוע. החלטתי בכל זאת לנצל את היום, ואמרתי לכולם שהולכים לים. עברנו לבגדי ים וצעדנו מזיעים לחוף הקרוב ביותר לדירה. כשהגענו לחוף טבלתי במים כף רגל, כף הרגל קפאה כאילו הייתה שרביט בידיה של אלזה, ואז היא נשרה לי מן הגוף ואבדה לעד בים סוף.

צולעת התיישבתי חזרה בכיסא פלסטיק ועברתי לצילומי סלפי, וזאת בזמן שהבנות החלו לאסוף בחוף צדפים, אלמוגים, קונכיות ובדל של מרלבורו לייט. כשמיצינו קנינו לבנות קרטיבים וצעדנו חזרה לדירה, שם הכנתי כרגיל ארוחת גורמה שכללה ירקות חתוכים, יין, סלט ירקות, יין, אורז שהבאנו מהבית לצד ירקות, יין, ולקינוח גליליות כשרות לפסח בטעם של נסורת שרקנים.

הלכנו לישון ולא נרדמתי כי אני אדם שלא נרדם.

בבוקר למוחרת התארגנו ונסענו למצפה התת ימי. התלהבתי הרבה יותר מהבנות שלי, שמבחינתן כל עוד מדובר בחיה שלא מדברת או שטה בצוללת סילון עם טילי טורבו משודרגים זה בכלל לא מעניין. ירדנו למטה למצפה עצמו, ושם היה כתוב לצד כל זגוגית את שמות הדגים. ואולם, מאחר שלא זיהיתי את כולם, המצאתי להם שמות להנאתי. למשל לדג צבעוני אחד קראתי "דבילן כחול-סנפיר", ואילו לייצור ימי מוארך ומוזר קראתי "טיפשון ארוך-זנב".

דבילן כחול-סנפיר

לאחר מכן המצאתי שלל בדיחות סושי וסשימי על היצע הדגים במצפה, גיחי גיחי, וכשסיימתי להשמיד את מוחן הצעיר והרך של הבנות במידע שקרי ומטומטם, יצאנו מהמצפה עצמו ועברנו לאטרקציה הבאה: חדר כרישים וצלופחים. מיציתי גם שם את כל ארסנל בדיחות הסושי שלי, "הנה, זה על הפלנצ'ה זה מעדן!" גיחי גיחי, ננסי ברנדס.

כשסיימנו גם עם מתחם הכרישים, יצאנו לברר מתי יתחיל הסרט. הזמנו מראש כרטיסים לסרט תלת-ממד שבו מרגישים כאילו שוחים עם לווייתנים. נכנסנו, התיישבנו, והרכבנו את משקפי התלת-ממד המטופשים, שזה היה לי קשה במיוחד כי לא הפסקתי לדמיין את זיעתם המצחינה של המשתמשים הקודמים שמרוחה כולה מיובשת על המשקפיים המגעילים שכרגע נמצאים על פרצופי.

הסרט החל, וכעבור 5 שניות שלמות של סרט הגדולה נלחצה כי זה היה רועש מדי והחלה לאטום אוזניים, לנוע בחוסר נוחות ולהניח את אבני היסוד של תשתית הטנטרום שהיא החלה לטוות בעיני רוחה. אחרי 10 שניות נוספות של סרט הקטנה קלטה את אחותה ואז נלחצה כי אחותה נלחצה כי זה היה רועש מדי. בתום 20 שניות נוספות אני התחלתי להילחץ כי הקטנה הרעישה לכולם כי היא נלחצה כי הגדולה נלחצה כי זה היה רועש מדי. ואז אבא שלהן ראה אותי לחוצה כי הקטנה עליי ולחוצה כי אחותה נלחצה כי זה היה רועש מדי חד-גדיא, חד-גדיא, והוחלט לצאת מהסרט. יצאנו משם בבהילות בעודנו דורכים על אנשים בתלת-ממד ובדו-ממד ובכל ממד.

לקח לגדולה הרבה זמן להתאושש מהאסון אשר ברוב חוצפתנו המטנו עליה עם הסרט הרועש והמפחיד הזה שבעזות מצחנו לקחנו אותה לצפות בו וליהנות, ולכן במשך דקות ארוכות היא התהלכה ברחבי המצפה התת-ימי כתת-מקלע עצבני, וזאת בעודה כעוסה וממורמרת כמתבגרת זועפת. ברד בטעם תות, בובה של בת ים במחיר מופקע וניכור הורי מצד אימא שלה השכיחו ממנה את הסרט הנורא, ואפשר היה להתקדם בחיינו.

עברנו לשיט בסירת זכוכית.

התיישבנו למטה, כל בן משפחה מול חלון עבה כזגוגית של משקפיים עם מספר לא מתאים עד לכדי מיגרנה, והסירה החלה לנוע בקצב של זה לא זז-קילומטר-לשעה. הזגוגיות המטושטשות לעיניים, תנועת הסירה בעצלתיים ורעש המנוע שמזיז קריסטלי אוזניים, הצליחו כולם יחד לחולל בקרבי בחילה דרגה 8 בסולם רותם, כשרותם גם היא אחרי 2 דקות הכריזה שהיא עומדת להקיא. עברנו כולנו לנשום אוויר מפויח על הסיפון, או איך שלא קוראים לחלק הזה כשמדובר בסירה בגודל מטר על מטר שזזה במהירות של הכול עומד במקום-קילומטר-לשעה. לבסוף השיט נגמר ואפשר היה לסיים את הבילוי.

שוקלת לקפוץ ו/או להקיא מיצי ברד

רצינו להמשיך מהמצפה התת-ימי ישירות לריף הדולפינים, אבל הקטנה שוב איימה להקיא מלוא קיבה אז חזרנו לחדר. בחדר היא נטלה חצי כדור נטפליקס עם כוס מים, והייתה כחדשה. לא ויתרתי והתעקשתי לגרור את כולם לריף כדי להספיק להשליך במבה על דולפין.

ולכן שוב יצאנו אל הדרך, יד ביד לדרך, בזיעת זהב. ושוב יצאנו אל הדרך, משפחה אחת לדרך, עם עוד במבה על גב.

הפעם הצלחנו להגיע לריף מבלי להקיא, ואפילו מבלי לאיים להקיא.

נכנסנו ומיד הלכנו למזח כדי לחפש דולפינים. לפתע ראיתי צמד דולפינים שוחים ממש קרוב אלינו ואמרתי לבנות בהתלהבות "יו!!! תראו!!! דולפינים!!!" הן שאלו אם יש להם כוחות סופר טורבו. הסברתי שלא. הן סובבו גב לדולפינים החייכנים ואמרו שהן צמאות.

עכשיו בריף, כאילו כדי להרגיז בכוונה, יש מדרגות שמובילות לבר מגניב עם מוזיקה וקוקטיילים, ויכולים לעלות לשם רק בני 18 ומעלה. אבא שלהן מיד הציע לעלות לשם להביא לנו קוקטייל. אמרתי לו שזה ממש ממש סבבה מצידו אבל אני אעלה. הוא הציע לחסוך ממני את הטרחה, ולעלות לשם בעצמו. "תישארי רגע עם הבנות פה", הוא אמר, "ואני אביא לנו משהו לשתות". הרגעתי אותו ואמרתי לו שזה ממש בסדר מבחינתי, ושהוא יכול להישאר רגע עם הבנות פה למטה, ואילו דווקא אני אעלה לקנות לנו שתייה בבר הכיפי. ברוב נדיבותו ורוחב ליבו הוא שוב הציע שאני אנוח רגע עם הבנות, שבדיוק נעקצו מנמלי אש ועסקו בתחום הגירודים וניפוח הראשים, ואילו הוא יעלה להביא משקאות. אמרתי לו: "חמוד, זה ממש ממש בסדר. אני אעלה לשם, אל תטרח". "הו, נהדרת שאת", הוא סח לי, "אך בואי, הישארי פה את, ואילו אני אעלה". "סתום כבר את הפה שלך!!!", נבחתי לו, "אני עולה לשם עכשיו ואתה נשאר פה ואני לא רוצה לשמוע עוד מילה!" כך צווחתי לו ומיללתי לו ועליתי בספרינט את כל המדרגות כסוניק הקיפוד הכחול.

למעלה בבר נגלה לי עולם שלם שבו יש עולם. אנשים שתו, אנשים עישנו, אנשים לא מרחו קרם הגנה על אנשים קטנים, אנשים לא הסבירו לאנשים אחרים שהם אכלו כבר מספיק ממתקים, אנשים לא ניגבו נזלת של הזולת. הם היו שקטים, הם היו רגועים. בחרתי את הקוקטייל המסובך ביותר שקיים, כזה ששני ברמנים בכלל תהו איך מכינים אותו ואם יש להם את כל המרכיבים, והמתנתי. והמתנתי. ואז גם המתנתי. בשלב מסוים התחלתי לקבל אסמסים עם שאלות כמו "איפה את" ו-"מה קורה". לא נתתי לזה להפריע לי לחיות כאדם. לבסוף נאלצתי לרדת למטה עם השתייה של כולנו כמוכת יגון, והלכנו לשבת בחוף. שם הקטנה התלהבה מחיה הרבה יותר נדירה ומעניינת מדולפין, חתול רחוב בצבע סקביאס. היא ליטפה אותו, אני ליטפתי את האייפון שלי, וכשאיימו עלינו שסוגרים את המקום בפעם החמישית, כולל דולפין שבא בעצמו להודיע שהוא אורז וזז, נסענו חזרה לדירה.

בדירה שוב הכנתי ארוחת גורמה עם ירקות וירקות חתוכים וחביתה וחביתת ירקות ופסטה בלי כלום ופסטה עם ירקות ולקינוח גליליות בטעם של קרטון ביצוע.

ביום שני קמנו בבוקר ותהינו מה עוד אפשר לעשות, אבל אני נזכרתי מי אני באמת ומהי האמת שלי והודעתי לכולם שמיציתי כי כמה עוד אפשר להיות חיונית ופעילה. נתנו לבנות קצת זמן משפחתי שקט בדירה כדי שהן סוף סוף יוכלו לריב כמו שצריך על טלוויזיה, תורות ונכסי דלא ניידי ושלא נדע. כשהריבים הסלימו מאלימות מילולית לאלימות פיזית, איימתי עליהן באלימות כלכלית והחלטנו לצאת הביתה.

כל הדרך מאילת למרכז הגדולה התלוננה בעצבים שהנוף המדברי משעמם אותה, ושאלה בכעס מתי כבר נראה פרחים. הבנתי שהילדה זקוקה לאמפתיה ולתקשורת מקרבת, ולכן אמרתי לה שהיא מפונקת ומה נסגר איתה ואיך ייתכן שלוקחים אותה לחופשת תענוגות באילת והיא בסוף מתעצבנת שהנוף משעמם.

סליחה באמת גברתי הנכבדה שלא שתלתי למענך שדה פרחים במדבר. מחילה על שלא הקמתי בעבורך את הגנים הבהאים במצפה רמון, שלא צבעתי לך את הדרדרים בירוק, שלא שתלתי טרם הנסיעה שלנו סחלבים מנומרים בצידי הדרכים, שלא הבאתי לך חמציצים מהירח ושלא זרעתי לך רקפות על ראש ההר.

אם כן, תגובתי הרוגעת רמזה שעוד חופשה מוצלחת הגיעה לסיומה, וכ-4 שעות לאחר מכן, עת הגענו הביתה, תמו סופית שידוריי, עצביי והיכולת שלי להכיל את בנותיי.