הרבה זמן לא כתבתי. לא באמת ברור לי עד הסוף למה. אולי בגלל המחאה בבלפור שהופכת קיטורים על ילדות שמפילות קורנפלקס על הרצפה לעניין שולי. אולי זה כי הבנות בחופש מהגן ופשוט אין לי זמן. ואולי סתם המוח שלי טרוד בשלל דברים אחרים כמו תערוכת הציורים שאני שוקלת לקיים או ספר הילדים שאני שוקלת להוציא. כך או כך נעלמתי קצת ואני לא מפסיקה לקבל הודעות בפרטי: "איפה את?" "למה את לא כותבת?" "לאן נעלמת?" "אולי תבואו בשבת?" וכולן מאימא שלי.
אז מה עבר עליי בשבועות האחרונים שבהם לא כתבתי? בואו נראה.
סיימתי את פרויקט המסגור של הציורים שאני רוצה להציג בתערוכה, התחלתי לחשוב ברצינות האם ואיך אני רוצה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי וניגבתי נזלת. בעיקר ניגבתי נזלת. הבנות סיימו את הגן ויצאו לחופשה, וביום האחרון קיבלתי מהגן את תכולת הסלסילות שלהן, מכתבי פרידה מרגשים, מתנות מילדים שעוזבים וצינון. אז למעשה כבר תקופה הן מורחות נזלת על כל מי שמוכן לטפל בהן או לבלות איתן בחופש: המטפלת שלהן מפעם, אימא שלי, חברות מהגן. לקראת היציאה שלהן לחופשה גם החלטתי ביני לבין עצמי ליהנות ויהי מה. ליהנות מהבנות, ליהנות מהביחד, לבלות איתן בכל מיני מקומות ופשוט להיות נוכחת איתן כאם רגועה ומכילה בכאן ובעכשיו ובכעת ובעתה וב-"תישאר איתן אתה!" אבל האדם מתכנן תוכניות ומיכל דליות צוחקת. גיליתי שקיבלתי בסוף השנה שתי גרסאות מאוד לא פשוטות של הילדות שהיו לי.
הגדולה סיימה את שנת הלימודים עם משיכה עזה למשחקי אגרופים, משחקי מלחמה ומשחקי רעב לממתקים, ואילו הקטנה סיימה את השנה כשהיא בטוחה שהיא בכלל טיגריס בסוואנה, ולכן כשאחותה מרגיזה אותה היא מנסה לטרוף אותה. אתם בטח חושבים שמדובר פשוט בניסיונות תמימים לנשוך שלפעמים יש לילדים אבל לא. כי היא לא מכוונת ליד או לרגל של אחותה, היא מכוונת לראש שלה. וכך לפעמים כשאני שומעת שמתנהל ביניהן ויכוח שהופך לריב צווחני ומחליטה להגיע לאזור האירוע כדי לפשר בין הצדדים, אני תופסת את הקטנה מנסה להיתמם כשהראש של אחותה הגדולה נמצא כמעט בשלמותו בתוך הפה שלה. ובכלל, הקטנה נמצאת בשלב מאתגר, וכשאני כותבת "מאתגר" אני מתכוונת "בלתי נסבל", שלב שבו הכול חשוב לה. לא השחיתות או הקורונה חלילה, הכוונה היא לדברים טיפטיפה טיפטיפונת שוליים יותר. דברים כמו באיזו קערה היא תאכל עוגייה, באיזה סוודר לא תואם אקלים היא תתעקש להזיע כל הבוקר או באיזה מגבון בדיוק מבין שלל המגבונים שבחבילה ננגב את האף שלה.
לפני יומיים למשל היא בכתה במשך חצי שעה ואף ניסתה להתנקש בחיי בעזרת מברשת שיניים מעופפת כי בטעות סיבנתי לה את היד. אז כדי להגיע ממצב שבו היא מתעוררת עד למצב שבו היא לבושה ומאורגנת נדרשים לי רק (שירו איתי!): 13 משאים ומתנים, 12 איומים, 11 שכנועים, 10 שיחות מוטיבציה, 9 הבטחות לממתקים, 8 תחנונים, 7 הסחות דעת טיפשיות, 6 ויתורים, 5 הרמות קול, 4 הצעות לשוחד, 3 חיבוקים הפוכים, 2 ניסיונות להכיל, 1 איבוד עשתונות, איבוד עשתונות, איבוד עשתונות, איבוד עשתונות, איבוד עשתונות – שבו אני צועקת לשמיים והיא משתטחת על ה-א-ארץ.
אם כן, מה הספקנו לעשות בינתיים בחופש הגדול? ככה:
ביום הראשון לחופשה התחלנו בהכי מושקע שלנו (בידיעה ברורה שמשם רק ננמיך ונזניח) ונסענו אחר הצוהריים לים יחד עם כל ההורים והילדים מהגן של הקטנה. היה נחמד חוץ מהדרך חזרה הביתה, אז הקטנה פתאום הודיעה שיש לה פיפי ויצאנו מהאוטו כדי להשתין לי על הקרסול. בהמשך הערב בבית, אחרי שסיימתי להשכיב אותן לישון, נכנסתי לחדר האמבטיה כדי לסדר וגיליתי שאני מתהלכת בתוך שלולית פיפי שאיש אינו יודע איך היא הגיעה לשם ולמי היא שייכת. ייתכן שלגדולה, ייתכן שלקטנה, ייתכן שלכלבת הפקינז.
הספקנו גם לארח חברים למסיבת בריכה ויתושים בחצר, לבלות עם מאיה המטפלת, לראות הרבה טלוויזיה ולהיות אצל סבתא, וכשאני כותבת "להיות אצל סבתא" אני מתכוונת שהנחנו שם את הבנות, אמרנו "הנה ציפור!" וברחנו.
בשבוע הבא אנחנו אמורים לנסוע לכינרת. כבר 4 שנים שאני מבטיחה לגדולה שניסע לכינרת. אחותי גרה בצפון, ובכל פעם שאנחנו נוסעים אליה אנחנו מראים לבנות בהתלהבות את הכינרת, וכשהגדולה שואלת מתי נשחה בה אנחנו אומרים לה "בפסח!" ואז אחרי שפסח עובר אנחנו אומרים לה "בקיץ!" ואז אחרי שהקיץ עובר אנחנו מבטיחים לה בלי נדר (ועם שקר) "בחגים!" ואז "בפורים" ואז "מתישהו" ואז "בשנה הבאה" ואז "בקרוב" ואז "כשתגדלי" ואז "מחר" ואז "שלשום" ואז "אשתקד" ואז "סעי לבד!" אז די, החלטתי לנצל את חוסר היכולת לטוס השנה כדי להגשים את חלומה של בתי, שכבר מזמן שכחה שזה חלומה כי היא מעדיפה לראות טלוויזיה, ולקחת אותה לכינרת להשתכשך במים הנעימים בין שקיות ניילון של שופרסל לעטיפות וינטג' של ביסלי טאקו. אבל אני מקווה שהתוכנית אכן תצא לפועל כי הגיעה לאוזניי שמועה שיש כרגע בחוף שאליו תכננו לנסוע זיהום. שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שהבנות שלי עדיין לא מרחו שם את הנזלת שלהן.
פעם, אגב, ממש אהבתי את החופש הגדול. בתור ילדה אני מתכוונת. בדרך כלל שיא החופש הגיע בימים שבהם ביליתי עם בן דודי שקטן ממני בחצי שנה. לרוב מטרת המפגש הייתה לעשות כל מה שאסור. למשל בחופש גדול אחד ניסינו לראות אם נצליח לצבוע את הבניין שממול לבניין שבו גרתי בסגול באמצעות השלכת 200 שזיפים בשלים לעברו (לסבא וסבתא שלי היה עץ שזיפים בחצר). הפרויקט נחל כישלון חרוץ, שכן כעוס בשיער סגול ועונש חמור. בחופש הגדול שבשנה לאחר מכן לא למדנו את הלקח וחזרנו בדיוק לאותו חלון במטבח. הפעם החלטנו להטיס ממנו 18,672 מטוסי נייר. הדירה הייתה בקומה הרביעית אז היה די מגניב לראות איך שלל המטוסים מתעופפים להם למרחקים. כשאימא שלי חזרה מהעבודה היא לא הבינה למה הרחוב כולו נראה כמו מוזיאון חיל האוויר בגרסת האוריגמי. נשלחנו נזופים אך מרוצים לאסוף את כל המטוסים מכל רחבי השכונה.
לפעמים במקום לישון זה אצל זו היינו ממקדים את הנזקים בחצר של סבא וסבתא שלי. שם "צבענו" יום אחד את כל העצים בחום כהה, שזה אומר שמרחנו עליהם ועל כל החצר תערובת צבע משובחת שהכנו מחול, מים, צבע פנדה חום, סבון כלים, סבון רחצה והמרכיב הסודי: תולעים מעוכות. כמו כן במהלכה של מלחמת מים עיקשת תלשנו בטעות גור של עץ מנגו יקר שסבא שלי ניסה לגדל כל חייו וסוף סוף קצת הצליח.
אבל שיא הפורענות היה ללא ספק הסנפלינג מהחלון שביצענו פחות או יותר בגיל 13 מהקומה השנייה של ביתי. דקה לפני שירדתי בחבל שקשרנו למיטה שלי בן דודי קבע בביטחון: "זה יכאב לך באצבע". אבל אני התעלמתי ממנו. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות, נחרתי בבוז, גלגלתי עיניים בזלזול, נשפתי בלעג, נתליתי עם כל משקלי על האצבע שליפפתי סביבה את החבל, שברתי אותה, עזבתי את החבל ונחתי כאובה היישר לתוך שיח ורדים דוקרני. הבעיה האמיתית הייתה שאחרי שאני ירדתי בסנפלינג, או יותר נכון התרסקתי לתוך שיח מהקומה השנייה, התחלנו לתהות איך בן דודי יצטרף אליי (אחרי שרעיון הסנפלינג כשל וגבה עימו אגודל). ברוב תושייה מצאתי במקלט של הבניין כמה כריות גדולות של ספה ובן דודי פשוט קפץ לעברן מהחלון ככפיל אמיץ בסרט אקשן דל תקציב. ואולם, השמחה לא נמשכה זמן רב. כ-30 שניות לאחר האיחוד המרגש של שנינו בחצר האחורית של הבניין מתחת לחלון חדרי, הבנו שהבית נעול בפנים ואין לנו מפתח. בסוף הצלחנו איכשהו לטפס על קיר הבניין ולהיכנס חזרה הביתה דרך החלון כאילו לא קרה דבר. התרנו בזריזות את הקשרים שחיברו את החבל למיטה, החבאנו את החבל, זרקנו לפח את האגודל ונדרנו לשמור על שתיקה ולא לספר לאיש על התקרית. רק החור שבשורת שיחי הוורדים העיד עוד שנים לאחר מכן על מקום נפילתי, אומץ ליבי ובעיקר טמטומי.
אז בשבוע הבא ניסע לזהם קצת את הכינרת בנזלת. בהצלחה לי ולכל עם ישראל שיחזור משם מצונן.
המשך חופש גדול נעים ורגוע לכולם!
Comments