הסופ"ש האחרון: רשומון. סיכום, מור"ק והפקת לקחים

אחחח... איזה סופ"ש זה היה.

יש סופי שבוע כאלה שאני פשוט לא רוצה שייגמרו, והסיבה לכך היא שאני אקפוץ מראש הברוש שבחצר ואגמור עם הכול, כולל עם הסופ"ש, ואז מבחינתי הוא לא ייגמר.

אבל אין לי ברוש בחצר, ולכן לא נותר לי אלא פשוט לספר מה עבר עליי.

נתחיל מיום שישי, שנפתח כמו עוד יום תמים, נעים וזורם לגנים.

בבוקר הבנות הלכו לגן, ולאחר מכן הגדולה הייתה באיזה חוג. ובזמן שהיא הייתה בחוג, אני והקטנה בילינו לנו בגן שעשועים ובבית קפה. עד כה סבבה. בתום החוג נסענו שלושתנו הביתה, נסיעה קצרה שבה האזנו לשירים נחמדים. עד כה אחלה. אחר הצוהריים, אחרי מנוחת טלוויזיה קצרה, אבא שלהן לקח אותן ליום הולדת, ואילו אני נותרתי בגפי לעבוד קצת ולסדר את הבית. עד כה מצוין.

אני בגן שעשועים. תמיד מקפידה להיות אימא פעילה.

אך אז השמש שקעה.

הלילה ירד וצמד הורים לא אמיצים לא היו מוכנים להתמודד עם שתי נבלות מתוחכמות, כדי לסכל את מזימתן להרוס לנו את החיי... סליחה, את היום (ציטוט בהשראת "כוח פיג'יי", ח. לבקוביץ', 2021).

לקראת ליל הפך אותו יום שישי ה-29 לחג הטנטרום הבין-לאומי.

הקטנה הורידה את האישיות שלה לחצי התורן, וב-19:00 נשמעה ברחבי הסלון צפירה לזכר הנופלים: מצב רוחי ויכולת ההכלה שלי. וכך עוד בבית, בזמן שהתארגנו לארוחת ערב אצל דודים שלי, נשכבה הקטנה על הרצפה במסדרון כשטן שאין לו הופכין, ודרשה ממני למרוח לה לק, לאפר אותה, לאפר אותה עוד קצת ולעשות לה תסרוקת כלה משובצת פנינים. כמו כן היא גם דרשה להחליף שוב בגדים, ללבוש עוד בגדים, להוסיף לתסרוקת שלה עוד סיכות וגומיות, למרוח עוד קצת צלליות, ובקיצור, להפוך את עצמה לדראג קווין של הגיל הרך.

אבל לא היה לי זמן ו/או רצון ו/או מספיק איפור לכל זה, ולכן היא נלקחה לבית הדודים כשהיא כבר במצב של פצצה מתקתקת, חמושה רק ב-3 סוגי צלליות מעל העיניים, סביב העיניים ו-"תפסיקי כבר לזוז!" אז גם על המצח, לחיים סמוקות, הן מסומק והן מעצבים, שמלת מלמלה, חצאית מסתובבת, עליונית חמימה, פאה סגולה, כובע בוקרים ומגפי ברך.

כמו כן היא גם לקחה עימה 2 גומיות שנבחרו בקפידה במשך כחצי שעה, שבעזרתן הובטח לה שאקלע לה צמות כשנגיע לבית דודיי. כשהגענו היא ביקשה מיד את הצמות שהובטחו לה, אז שאלתי אותה ליד הדודים שלי אם זה לא סתם יפריע לכינים. הם לא העריכו את הבדיחה ורוססנו שתינו ב-DDT, מה שלא שיפר את הרגשתי.

התיישבנו בסלון, הצמות נקלעו, ואז חלה תפנית חמורה בעלילה. משהו כנראה הרגיז את הקטנה, לעולם לא נדע מה, והיא החלה, באקט של יצירתיות הרסנית, לנסות לשחזר אצל הדודה והדוד את הקליפ של השיר "אצל הדודה והדוד". מאותה נקודה תסרוקות של צמות שהיא דרשה ממני אכן רקדו, המשקאות שלי אכן רוקנו, ושאר האורחים אכן ניסו לתלות את עצמם על הקירות. כמו כן תקליטים של אלי החתול כוסחו, עצביי צרחו - והכול אכן קרה אצל הדודה והדוד.

אז נסענו הביתה.

בבית היא המשיכה לצעוק.

קצב הליכתה והקמט בשמלתה העידו שדבק בה טעם ההטרפה. כמו כן היעדרם של שמץ המבוכה או של הקסם בחיוכה היו אלה שהסבירו ואת סודה הסגירו שהיא באה מעייפות יתר. ואכן בתום עוד כמה ויכוחים קלים, מעט צעקות, בכי בינוני עד כבד ואווירה משפחתית סגרירית - היא סוף סוף נרדמה.

אני עוד בהיתי קצת בטלוויזיה דרך דמעה שקופה, אבל די מהר הבנתי שאני קלופה לחלוטין אז הלכתי לישון.

למוחרת היה לי יום של עניינים משפחתיים, לא כאלה משמחים, וכשסיימתי נסעתי לפגוש את הבנות בפארק הרצליה, שם הן בילו יחד עם אבא שלהן. הבאתי עימי שלל כריכים מהקניון שממול, ואחרי שסיימתי להסיר מכולם את העגבניות, המלפפונים והחסה, ואחרי שהם היו ללא חשש טבל, ערלה, שביעית, או כל תוצרת חקלאית, ישבנו לאכול אותם על ספסל פיקניק בחברת 10 בדלים, 200 קליפות של פיסטוקים ו-1 נמלת אש שככל הנראה נשנשה את הגדולה.

כששבענו מכריכים ומעקיצות החלטנו, למען החוויה המשפחתית המגבשת, להתנסות בעקיצה מסוג אחר.

ולכן עלינו, תמורת 4,876 שקלים בלבד, על הרכבת הקטנה שנוסעת בפארק במשך כ-10 דקות.

הגענו אחרונים, ולכן כמעט פספסתי את הרכבת (ולפעמים אני תוהה אם לא היה מוטב כך), והתיישבנו צפופים צפופים יחד עם קורבנות נוספים, ממש כמו בדרך ל... לא חשוב, כשמאחוריי מנסים לנתק את חוט השדרה שלי כמה ילדים שעלו ללא הורים וללא ערכים.

הם מרפקו אותי שוב ושוב, ואז גם החל ביניהם קרב יריקות, קרב שבמהלכו גם תלתליי זכו מן ההפקר. אפילו הגעתי למצב שהערתי להם. אני. מעירה לילדים זרים. כלומר, ניסיתי בנימוס לומר להם שאירוע היריקות ביניהם מוביל לנפגעי רסיסים וחרדה, שהם אני ובתי הגדולה, אך מילותיי נפלו על אוזניים ערלות ורטובות, והילדים המשיכו לירוק עליי ולמרפק אותי לסירוגין.

הנסיעה הסתיימה וירדנו מהרכבת. הבנות טענו שהיה כיף.

והנה אנחנו לפני הנסיעה, שמחות ויבשות.

נסענו הביתה.

בערב הבנות היו צריכות לחפוף את השיער אחרי טיפול כינים שגרתי וטיפול רוק בלתי צפוי, והגדולה הקימה מהומה כהרגלה. לאחר שמהומת הגדולה הסתיימה, הקימה הקטנה מהומה משל עצמה. מהומה רבה על לא דבר שנגמרה בקרב משיכות שיער של הבנות ובצרחה שלי שילכו כבר לישון. הצרחה החזקה כמובן הובילה לבכי חזק, שהוביל לחוסר הליכה לישון, שהוביל לצרחה חזקה נוספת, שהובילה לבכי, וחוזר חלילה, עד הנץ החמה וצאת הנשמה.

ואז הן נרדמו.

כשסיימתי לבכות מזגתי לי יין והזמנתי לי סושי.

הסושי הגיע והייתה בו שערה ארוכה. רול סלמון-אבוקדו-החלקת קראטין אינסייד אאוט.

גם תכולת הקיבה שלי יצאה אינסייד אאוט, ולבסוף אכלתי שאריות כריך עגבנייה-מוצרלה- נמלת אש מפארק הרצליה.

וזהו, חתונמי ולישון.

ולסיכום, זה באמת היה אחד מסופי השבוע הקשים והמאתגרים ביותר שעברו עליי לאחרונה. ואני כותבת "קשים ומאתגרים" רק כי לא נעים לי לכתוב "מזעזעים ומחרידים". יצאתי ממנו בשן כמעט שבורה ובעין כמעט שתומה. ולכן, כדי להרים קצת את המורל, נסיים בגרסת כיסוי לשיר של חיים נחמן ביאליק שהגיתי בליבי כדי לעודד קצת את רוחי השבורה. פשוט נתקלתי, פיזית, בחדר של הבנות, בספר שירים לילדים של חיים נחמן ביאליק, שכמובן לא קניתי כי אני צורכת תרבות בינונית ומטה, אבל תל השומר העניקו לי כמתנת לידה יחד עם חיתולים, מגבונים, צמד מוצצים ותינוקת בוכייה.

אז הנה הגרסה שלי לשיר "שתי בנות" מאת ח"ן ביאליק.

תיהנו!

בנות שתיים, "צ'אקי 2",

צילי וגילי רבות פה -

מי משתיהן מטריפה את מוחי יותר,

אמרו, פקידי רווחה: זו או זו?

אינכם יודעים, חה-חה, פקידים,

אינכם יודעים, לא ולא!

שתיהן, שתיהן מטריפות יותר,

צילי וגילי, זו וזו.

ובגלל מי סבלתי יותר בסופ"ש -

אמרו דודים מארחים: זו או זו?

חה-חה, דודים מארחים, אינכם יודעים,

חה-חה, דודים, לא ולא!

משתיהן, משתיהן סבלנו כולנו יותר,

גם מזו וגם מזו,

את שתיהן אעביר לחיקו של אבא שלהן תמיד,

צילי לא פה, וגילי לא פה.