רבים שואלים אותי איך עבר בסופו של דבר אירוע יום ההולדת של הגדולה. מממ... כן... בהחלט זה מה שהניע אותי להתיישב הערב ולסכם את האירוע, ולא, חלילה, וחס, וזה היה שקר גס, העובדה שבעודי פוסעת חרש בשבילי ביתי, ראיתי שהקטנה מרחה את שתי ידיה בטחינה, והחלה לגעת בעשבי השולחן. ומאחר שכבר למדתי את כל משעולי עצביי, החלטתי לחנות בחדר העבודה שלי ליד כל אייפון או מחשב.
אז אם כן, המניע האמיתי שלי לכתיבה במקרה הזה לא היה דחף בסיסי חזק מכול, וגם לא פרץ יצירתיות בלתי ניתן לעצירה. לא ולא. מניין בלוג הכתיבה שלך? מן הבלאגן שעושות בכל ערב בנותיי.
"עליי לכתוב!" כך הודעתי לבן הזוג בטון חד-משמעי. "הקהל צמא למידע!" אמרתי לו בנחישות בעודי מתחילה לנוע לכיוון המסדרון. "הייתי ממש שמחה לעזור לך לנקות את הטחינה שהקטנה מרחה על כיסאות הבר במטבח בניסיון לעצב אותו מחדש למראה בוהו-מודרני-אל-ארז, אבל צר לי, אני נדרשת בפייסבוק". "כל כך רציתי לקלח הערב את הבנות", כך סחתי לו ומרחתי לו, "אך אני מצטערת, אנשים רבים בשעות אלה מרעננים בכל רגע את הדף, ודורשים לדעת פרטים על אירוע יום ההולדת". "הם", כך מיללתי לו וניפחתי לו, "מייחלים לדעת מה היה, איך היה, כמה יין שתיתי, כמה ילדים הגיעו, האם הילדים נהנו, מה לגמתי, האם הגדולה נהנתה, איך הייתה החוויה מבחינת הקטנה, במה הרוויתי את צימאוני, מה הייתה הפעילות, ואילו משקאות העריתי אל תוכי".
בתום דבריי הנחרצים, מן המטבח יצאתי אט. חיוור היה הליל, ובסוף במסדרון הבליחו האורות של חדר העבודה שלי. נפרדתי מבנותיי, חייכתי במבט, ונעלתי אחריי את הדלת.
טוב, אז עד כאן ההקדמה. וכעת אתחיל בסיכום האירוע עצמו. בקטע כיפי הכול עבר ממש ממש בשלום! מלא ילדים הגיעו, ויערה הייתה שמחה ומאושרת. היא אשכרה נהנתה מכל דקה. מוזר מאוד. פשוט יש לה את הדבר הזה... משהו שקשה לי קצת לתאר במילים. מן נטייה כזאת אישיותית שאני פחות מכירה... נו, איך קוראים לדבר הזה? אה, כן, שמחת חיים. אז זהו, ככה היא הייתה. שמחה. מהחיים.
ואני? ובכן, אני בעיקר השתדלתי לשתות במידה, להימנע מפאדיחות, ולא לחשוף בפרהסיה את אישיותי המפוררת כקרמבל תפוחים. ייתכן שהצלחתי, אין לדעת. אבל בתכלס האירוע הזה הצליח אך ורק בזכות העובדה שאימא שלי ואחותי היו שם. מדובר היה בהפעלת נינג'ה (הספורט, לא הלוחמים. מסתבר פשוט שהגדולה הייתה בטוחה עד הרגע האחרון שתהיה לה יומולדת בסגנון לוחמי גרילה יפנים). קיצר, היו מסלולי נינג'ה והפעלות ספורט, כולל קיר טיפוס, בהנחיית שני מדריכים שכל מה שביקשתי מהם זה שכל הילדים ישרדו את האירוע הזה חיים ובהכרה. אחותי האלופה הגיעה בבוקר לעזור, ופשוט ניהלה את האירוע כולו, מרמת סידור הוופלות בקערות, ועד עידוד הילדים + הכרת השמות המלאים שלהם + שינון משקלי הלידה שלהם. היא ממש עמדה בצד והריעה לכל ילד שהצליח לעבור את מסלול הנינג'ה שסידר המדריך, שקועה כל כולה בהפעלה ובשני הטיפוסים האלה בשמלות החגיגיות מדי שהן למעשה בנותיי שלי. כמו כן גם אימא שלי סייעה רבות, ואף העסיקה רוב הזמן את הקטנה. הדבר כמובן מנע מהקטנה לרצות להשמיד את האירוע כולו מטעמי קנאה וצרות עין, מה שככל הנראה היה קורה בהיעדר יחס צמוד מבן משפחה מדרגה ראשונה או שנייה גג.
וכך מצאתי את עצמי עושה מינגלינג עם ההורים על כוס יין בניחותא. וכשחיפשתי את בן הזוג, מצאתי גם אותו במצב מובטלותא, סותם את עורקיו בעזרת בורקסים בחברותא.
אך בעיצומו של האירוע בכל זאת נדרשתי למשהו. נדרשתי לככב בשלב שממנו חששתי יותר מכול. החלק באירוע שבו ידעתי שכל העיניים יהיו עליי. שיא המסיבה, פסגת החגיגה, הקליימקס של ההילולה. וכאדם שאף דילג על חתונה ועל חופה, בין היתר מטעמי ביישנות ובושה, מסתבר שבסוף זה חזר אליי כבומרנג מבצק סוכר במסגרת ה-טקס, טקס העוגה.
כוס הקאווה שלי הורדה לחצי התורן, והנה הגיע החלק שלי בהצגה, הסולו שלי. העיניים כולן נישאו אליי, ושקט, הס, השתררו באולם הספורט.
ראשית, היה עליי להדליק נר בצורת הספרה שש. הדלקתי את הנר שעל העוגה בעודי צפונה במחסן, ושקלתי לברוח מהחלון ולהותיר את האורחים המומים כשיגלו את הווילון המתנופף ואת הבלונים של "מפרץ ההרפתקאות" נעים מעלה-מטה ברוח הנושבת מן החלון הפרוץ. אבל לא היה חלון במחסן. כמו כן את המחשבות הללו קטעה חיש הבת שלי. היא הגיעה אליי צמאה לפוקוס, ואמרה משהו כמו "קדימה אימא". או שאולי זה היה "כל העולם במה" או "החיים הם קברט", אני כבר לא זוכרת. גם אחותה כמובן הגיעה יחד עימה כצל רעב לתשומת לב.
נאלצתי לנטוש את מאחורי הקלעים, ולצעוד אל מרכז האולם, וזאת בעודי מבצעת פעלול לא פשוט: הליכה על מזרן דק כשמכל צד שלי ילדה בשיער סתור ופרוע, בידיי העוגה, ובמרכזה נר בוער. וכן, היה עליי גם לשיר. חשבתי על "הליכה לקיסריה", אבל שמתי לב שהקהל דווקא מתחיל לפזם את "היום יום-הולדת". לא חיממתי את קולי לפני, ומאז שאחותי אמרה לי כשהייתי בת 4 שיש לי קול של עורב, אינני נוטה לשיר בציבור. אגב, זאת אותה אחות. אבל ככה זה אחיות, יחסי אהבה-השפלה. קיצר, שרתי. הקהל ציפה לזה ולא הייתה לי שום ברירה. הבנתי שאת המבוכה הזאת אי אפשר להפסיק, ומוכרחים להמשיך לזייף.
במרכז האולם חיכה כיסא ריק שאחותי ככל הנראה הציבה שם מבעוד מועד. באינסטינקט של חיה בג'ונגל של נזלת, קלטתי שעליי להניח את העוגה על הכיסא, כמובן לא לפני שהגדולה תבקש משאלה ואז כולנו נירק על העוגה. הגדולה בטח ביקשה שיהיה לה חד-קרן אמיתי, אז הרשיתי לעצמי גם להביע משאלה משל עצמי, והוספתי בליבי שהלוואי שזה יהיה חד-קרן קסום שיש בכוחו להעלים אותי.
ואכן, המשאלה שלי התגשמה, ואחרי כיבוי הנר אחותי עברה לחיתוך העוגה, ואילו אני יכולתי לחזור אל אותה אנונימיות ברוכה שהייתה לי לפני התקופה הזאת של העוגה והטקס. יכולתי לשוב אל הפרטיות שלי, אל התחושה שאני אדם עלום, אזרחית פשוטה מן השורה. הרגשתי ששנית אני יכולה לחדש את ימיי כקדם, לחדש את כוסי בפרי הכרם, ולהיעלם באולם מבלי שיעצרו אותי עוברי אורח ויבקשו ממני סלפי. או מפית.
וזהו, אחרי העוגה חולקו גם פיצות שהזמנו מבעוד מועד, כדי לוודא סופית שכולם יסבלו אחרי האירוע מתופעות רפואיות כמו היפרליפידמיה וטריגליצרידים בדם.
האורחים החלו להתפזר.
בעמדת חלוקת שקיות ההפתעה הוצבה אימא שלי, על הסידור היעיל של האולם הופקדה אחותי, בן הזוג אכל בורקס גבינה, משולש פיצה, ואת פרי אהבתם של השניים: שבלול פיצה, ואילו אני סוף סוף יכולתי באמת להשתחרר, ולסדר את האולם בעצלתיים בזמן שאני שותה כוס נוספת בהסבה לקיר טיפוס.
וכך תמו להם אירועי יום ההולדת של הגדולה לשנת 2021. נתראה בשנה הבאה. או שלא.
Comments