ביום שבת נסענו לצפון לקיבוץ שבו אחותי גרה.
לפני כמה שנים אחותי הגדולה ובני ביתה החליטו לאתגר את כל המשפחה הגרעינית והעירונית ועברו להתגורר בקיבוץ בצפון. ולכן, מדי כמה שבתות אנחנו אורזים את הבנות ומצפינים שעתיים נסיעה הלוך, ושלוש שעות פקקי תנועה מהגיהינום חזור, והכול כדי לבלות קצת בחיק המשפחה והפרות.
אז בשבת האחרונה כך עשינו, והנה שרדתי (פחות או יותר) כדי לספר.
בתכלס בדרך הלוך הבנות רוב הזמן ישנו אז אין לי הרבה מה לכתוב על זה.
גיחי.
איזה ישנו ואיזה נעליים שהן העיפו לי לראש עוד לפני כביש 6. הבנות שלי חסינות מפני שינה באוטו מהיום שבו הן נולדו. אף אחת מהן אפילו לא טרחה לישון בגיל 3 ימים בנסיעה הביתה מבית החולים. כשהקטנה הייתה בת חודש בערך והגדולה בת שנה ושבעה חודשים נסענו איתן לחתונה של חבר קרוב. בדרך הלוך לא הופתענו מכך שהן נשארו ערות, בכל זאת, כבר הבנו עם מי יש לנו עסק. ואולם, באולם כבר קצת הופתענו שהן לא נרדמות. לא בעגלה, לא במנשא ולא בטלטולים. אורחים שאני לא מכירה התנדבו לנענע את העגלה, קרובי משפחה רחוקים של החתן הסתובבו עם הקטנה במנשא בד, וקולגות של אם הכלה מזגו צ'ייסרים של טקילה לגדולה. אבל כלום, הן נותרו ערות. מחכות לקינוחים בשולחן 12 בעודן לוגמות קוקטייל קירסאו כחול ולועסות את סופי הג'ירפה. ובכל זאת, למרות שיתוף הפעולה הבלתי צפוי והבלתי רצוי מצד הבנות, החלטנו בשעה עשר ומשהו בלילה לפרוש הביתה מהחתונה, לא לפני שסיימתי אני לקרוע את הרחבה ולקרוע רצועה במסגרת ענף הספורט האולימפי "ריצה בעקבים אחרי פעוטה". כמו כן גם מאסתי באתגר ההנקה במקומות מפתיעים כמו מאחורי הבופה של הבשרים או באגם המלאכותי יחד עם הברווזים. אז התקפלנו, וזחוחים ללא סיבה הכנסנו את הקטנטנות לאוטו. במהלך הנסיעה שוחחנו בינינו בלחישות מיותרות על אסטרטגיות העברה למיטות כשנגיע הביתה, וכן התלבטנו ארוכות בדילמות חיתולים. הדרך הלכה והתקצרה אך שתיהן המשיכו לשבת בעיניים פקוחות לרווחה, אחת בכיסא תינוק והשנייה בסלקל, מביטות בנו בהבעת פנים שכל כולה תהייה לאיזה אפטר-פארטי נוסעים עכשיו, והאם אפשר אחר כך לעצור לנשנש משהו ב"בראסרי". בקיצור, הן נשארו ערות גם כל הדרך הביתה. תינוקת בת חודש ותינוקת בת שנה ושבעה חודשים. ערות. ערות לחלוטין. בשעה עשר וחצי-אחת עשרה בלילה אחרי חתונה וריקודים ובופה חלב אם מתחת לעץ דקל מואר בכחול וירוק. וכך מצאתי את עצמי בבית, עדיין בשמלה חגיגית ונעלי עקב, קופצת על כדור פיזיו עם תינוקת בת חודש על הידיים ומקללת.
אבל בואו נחזור רגע לנסיעה בשבת, שהחלה כמובן בוויכוחים הרגילים על הפליי-ליסט. רשימת השירים האופציונאלית שלנו נעה בין אבי טולדנו ל"פיקסיז" לאלה לי להב ל"אלי החתול" לגלי עטרי ל"רדיוהד" למוריסי לחדווה עמרני בהופעה חיה. פלייליסט של תקלה חמורה בגלגלצ שקרתה אחרי שאדם עם פיצול אישיות, חותלות ובנדנה השתלט על התחנה יחד עם חד-קרן שיכור.
הקטנה היא מעריצה מושבעת בימים אלה ובימים עברו ובימים שעוד נכונו לנו של "אלי החתול", וכן היא אוהבת לשמוע באובססיביות את השיר "יא ליל" (בזה אני אשמה), ובכל פעם ששומעים באוטו שיר אחר היא סותמת את האוזניים עם הידיים ובוכה. הגדולה לעומת זאת אוהבת עכשיו שירים של אלה לי (גם בזה אני אשמה), וגם את השיר האלמותי והאידיוטי "טאקו" של חני יופה (שוב, אני נוטלת אחריות מלאה על האירוע). אני מצידי מוכנה לשמוע מגוון רחב של שירים, מלאונרד כהן ועד דורון מזר, מבילי אייליש ועד ירדנה ארזי (ולמה באמת אין הופעה של בילי אייליש מארחת את ירדנה ארזי בזאפה). ובן הזוג האיכותי הוא איכותי שאוהב שירים איכותיים, ואני די בטוחה שבשנייה שתהיה לו סוף סוף מכונית אוטונומית הוא גם ישים ידיים על האוזניים ויבכה כל הדרך לצפון. וכך במשך שעה בערך רבנו על המוזיקה, סותמים אוזניים לסירוגין ובוכים. אגב בסוף, למרבה הזוועה, הקונצנזוס היה שירי חנוכה. ואפשר לומר שמשפחה שמצליחה להסכים רק על "ימי החנוכה" בביצועה של יפה ירקוני יחד עם מקהלת ילדים היא משפחה די עגומה.
אחרי כשעה פחות או יותר של נסיעה הבנות גילו שזה נחמד גם לדבר המון. בשלב הזה אני כבר הייתי די מותשת, גם מתפקיד התקליטנית הנזופה וגם מהעובדה שתמיד בנסיעות האלה יש שמש יוקדת רק בחלון שלי, ובזמן שכל המשפחה נהנית ממזג אוויר סגרירי במידה של בוקר פריזאי מפנק, אני עולה באש, מפתחת פיגמנטציה בלחי ימין ועוברת לביקיני. בכל אופן, זה בערך היה השלב שבו הבנות מאסו בריבים, סיימו לאכול במבה ולהשאיר מעשר לזבוב עני בדמות פירורי במבה בכל האוטו, והתחילו לדבר עוד ועוד ולשאול את 4 (אלפים) הקושיות. למשל: אימא, מה זה אופק? אימא, מה יש באופק? אימא, מה רואים עכשיו באופק? אימא, למה יש פה מנוף? אימא, איזה עץ זה? אימא, לאן כולם נוסעים? אימא, איך האביב יודע שהגיע הזמן? אימא, לאן האוניות מפליגות? אב... בעצם אימא, לאן? אימא, מה יש במשאית הזאת? אימא, למה יש פה מנהרה כזאת? אימא, למה יש לך גיצים מעל הראש? אימא, האם ייתכן שהמוח שלך עולה באש? אימא, למה המוח שלך עולה באש? אימא, מתי מגיעים?
לאחרונה במהלך הנסיעות המשפחתיות שלנו בנותיי גם אוהבות לציין בקול רם את הדברים שהן רואות בדרך. יו, הנה מנוף! יא, הנה ילד עושה פיפי! תראי, הנה עץ גבוה! שיואו, הנה קליפת בננה שזרקתי על הרצפה בראש השנה ועכשיו היא שחורה וירוקה! תראו, יש פה מוצץ וינטג' שהתחיל להתכלות באופן טבעי אל תוך השטיחון! מרוב שכבר הייתי מותשת מוחית בשלב ההוא, בערך כחצי שעה לפני שעת ההגעה, כבר לא היה אכפת לי בכלל מה הן רואות ומה הן אומרות שהן רואות. כל מה שהן טענו שהן ראו זכה ממני לתגובה העצלה: "יופי מאמי" או "נחמד". איפה שהוא באזור עפולה הקטנה התחילה לטעון בתוקף שהיא רואה פילים. "הנה פיל!" היא צעקה בהתלהבות. בשארית השאיפה שלי לאימהות סבירה ניסיתי להסביר לה שאין בארץ פילים שמסתובבים ככה סתם. "מאמי שלי, זה בטח היה סלע או משהו מה שראית, לא כל כך הגיוני שיש פה פילים". אבל היא התעקשה: "אימא, ראיתי פיל! זה היה פיל חום!", "והנה עוד פיל! יש לו חדק!", "יופי מאמי", אמרתי לה, "זה נחמד", הוספתי בעייפות, מאפשרת לה להמשיך ליהנות מהטריפ שהיא כנראה נכנסה אליו בעקבות ליקוק של מוצץ ישן שצמחה עליו פטרייה.
בסופו של דבר גם הגענו. והיה כיף. אחותי עברה לבית חדש, וכשהגענו הוא היה מאוד יפה ונקי וחדש. כשהלכנו זו הייתה חורבת בוץ מטונפת והרוסה. אבל לא נורא. אכלנו יחד כל המשפחה, הבנות שיחקו עם בני הדודים שלהן במחבואים גרסת הרמאות, ובשעה ארבע אחר הצוהריים נכנסנו שוב לאוטו המדמנה שלנו והתחלנו לנסוע הביתה. הוויז כרגיל ניסה להוביל אותנו דרך צומת תפוח ומחלף טרור אבל התעקשנו לנסוע בדרך שמוכרת לנו יותר, זאת עם הפילים בצד הדרך, וכך נגזרו עלינו 3 שעות פקקים. אבל לא נורא. כי עוד ביציאה מהחניה הקטנה נרדמה והיה קצת שקט. עד שהגענו למחסום הצהוב של הקיבוץ, אז היא כבר התעוררה אחרי שינה טובה טובה כזאת של 3.5 דקות, מוכנה שוב לדרוש את "אלי החתול" בצרחות ולריב עם אחותה למי יש יותר בוץ בנעליים.
וכך 3 שעות הזדחלנו בפקקים יחד עם כל עם ישראל.
בשלב מסוים ניסינו לקצר קצת את הנסיעה הארוכה בתבל באמצעות נהיגה אתגרית בשבילי עפר חשוכים ובנהרות הבוץ שבצד הדרך, אבל הדבר היחידי שהתקצר כתוצאה מכך היה תוחלת החיים שלי. בסופו של מסע החרדות הוויז הפחית לנו 4 דקות מזמן ההגעה המשוער ו-4 שנים מחיי. חזרנו חבולי אגזוז עם הפגוש בין הרגליים לכביש הראשי, והחלטנו להראות לבנות כל דבר שהן רוצות באייפון. אחרי 5 פרקים של "מספרי משימה", 4 פרקים באנגלית של "צ'ארלי והמספרים", 2 פרקים בקוריאנית של "החזירה פפה" ו-22 פעמים "אלי החתול", סוף סוף הגענו הביתה, פורקים חפצים, פורקים עצבים ופורקים איברים.
וזהו. עד לפעם הבאה.
והנה לסיום הגרסה האישית שלי לשיר "אלי החתול", שזו הגרסה שבה אני שרה את השיר הזה כבר תקופה. לרוב אני מתחילה את השירה בקול רם ובעליצות אבל אז הבנות שלי צועקות עליי ואני עוברת לשירה מלאת מרמור בלב. בבקשה:
קמנו בבוקר, יום של נסיעות
שוב יש מסיבה, מסיבה של חפירות
אימא אמרה לשמור על השתיקה
אחרת זה יהיה נורא.
את מי נמאס לשמוע? את אלי החתול, אלי החתול, אלי החתול
ממה אפשר לדמוע? מאלי החתול, אלי החתול שלי
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו מיאו מיאו.
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו.
שמתי אוזנית, לא עונה על שאלות
אמן שכבר נגיע, קשה פה להיות
רק שתיכן באוטו, אז למה המולה?
זה מחריד בכל רמה.
את מי נמאס לשמוע? את אלי החתול, אלי החתול, אלי החתול
ממה אפשר לדמוע? מאלי החתול, אלי החתול שלי
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו מיאו מיאו.
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו.
למה חייבים כל הזמן רק לדבר?
למה אי אפשר לשתוק ולהרהר?
את מי נמאס לשמוע? את אלי החתול, אלי החתול, אלי החתול
ממה אפשר לדמוע? מאלי החתול, אלי החתול שלי
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו מיאו מיאו.
מיאו מיאו, רע לי מר לי, מיאו מיאו, מר לי צר לי, מיאו מיאו, צר לי רע לי, מיאו.
Comments