אז עכשיו כולם פוחדים מהקורונה. וזו באמת מחלה מלחיצה. אבל האמת היא שהבנתי שמה שבאמת מפחיד אותי בכל הסיפור הזה הוא לא הנגיף עצמו אלא דווקא סכנת הבידוד. כלומר, המחשבה עליי ועל שתי בנותיי (ובן זוגי) תקועים יחד ימים כלילות כעוד ימים וכעוד לילות יום יום וליל כל הזמן בנתיב אחד כולנו יחד כל הדרך יחד לא אחרת יחד לב אל לב גורמת לי לחרדה אמיתית. וזה מוזר כי אני דווקא היפוכונדרית לא קטנה. אבל כנראה הילדות שלי מפחידות אותי יותר.
כי כאילו, נגיד, איך זה ייראה? קמים בבוקר ליום חדש בסביבות 7:00. ואז יש ריבים על הבגדים, ריבים על צחצוח השיניים, ריבים על מה אוכלים, והנה השעה כבר 7:20. ומה עכשיו? אז אוקיי. נשחק. קצת פלסטלינה, מציירות, בונות מגדל מלגו, מפרקות מגדל מלגו, נפצעות מלגו, משחקי דמיון, אנחנו משפחה ואני הילדה, אנחנו משפחה ואני הסבתא, אנחנו משפחה ואני התינוקת אז תכסו אותי ותנו לי לישון. בסדר. מה השעה עכשיו? אה, רק 7:35. טוב, אז טלוויזיה. פרק של "מפרץ ההרפתקאות-מבצע חילוץ-יו-יו-יו", קצת תוכניות הפנוט ביוטיוב בלי שום תוכן חוץ מהתוכן השיווקי, "אלי החתול" 12 פעמים, והנה, איזה יופי, כבר 8:15 לפנות בוקר ויש עוד 12 שעות עד שהולכים לישון.
וככה עוד יום ועוד יום ועוד יום עד צאת הנשמה. כבר עדיף לאכול עטלף.
בתכלס אני בכלל לא בטוחה שנשרוד כולנו 14 ימים תקועים יחד בבית. ולא בגלל הקורונה. זה יהיה אולי כמו עונה של "הישרדות". אט אט נאבד את שמחת החיים, נרד במשקל ונתחיל להדיח זה את זו. "טוב, אז אני מעמידה היום להדחה את יערה בתי בת ה-4. יערה אכלה את כל הפסטה בלי כלום של השבט והיא גם עקשנית רצח וטובה בפאזלים אז היא בטוח תזכה בחסינות האישית. מתה עלייך מותק, זה רק משחק".
או שאולי אני אצליח לנצל את אווירת ההישרדות לטובתי? "חברות, משימת פרס לפנינו. והיום, משחק השקט. מי שלא תדבר איתי ולא תבקש ממני כלום עד הערב תנצח. חברות, רוצות לדעת על מה אתן מתחרות? שימו לב, מדבקות בצורת קשת בענן! צאו לדרך!"
אבל בינתיים אנחנו לא בבידוד, רק נערכים לקראת האפשרות שאולי זה יקרה בהמשך. קנינו בסופר קנייה לא הגיונית שהדבר היחידי שאפשר לבשל ממנה זה פסטה פפיונים ברוטב אלכוג'ל. חוץ מזה דאגנו לבנות גם לקצת מדבקות ופלסטלינה, שזה נגיד יכול להעסיק אותן במשך 5 דקות מתוך 20,160 הדקות שיש ב-14 ימי בידוד. חישבתי את זה. ובבידוד יהיה לי עוד הרבה זמן לחישובים כאלה כי מה כבר נעשה כל היום. נאכל ונריב, כמו באח הגדול.
וזה לא שאני עד כדי כך אוהבת להיות בחוץ. בתכלס חיי הם די חיי בידוד. אני עובדת מהבית ובאופן כללי אוהבת להיות בבית. אבל העניין הוא שלבד. אני אוהבת להיות בבית לבד. והפעם אל הבידוד יצטרפו אליי כמה אנשים. אומנם הקרובים לי ביותר אבל עדיין, אנשים. והם לחלוטין יכולים להיות הקרובים לי ביותר גם כשהם במשרד שלהם או בגן. וכשהם יהיו הקרובים לי ביותר איתי בבית 14 ימים הם ירצו ממני דברים, למשל שאני אשחק איתם ואעסיק אותם ואדבר איתם המון המון המון. מילים מילים מילים. מעניין באמת כמה מילים אפשר להספיק להגיד ב-14 ימים. ומעניין כמה מהן יהיו "בא לי", "לא בא לי!", "עוגייה", "שוקולד" ו-"היא לקחה לי". מעניין גם כמה השתטחויות על הרצפה עם בעיטות אפשר להספיק ב-14 ימים. גם את זה אני אחשב אם נהיה בבידוד.
ובסוף הרי כולנו נחלה בקורונה הזאת. נעשה 3 אפצ'ים, נשתעל 10 שיעולים, ולעולם לא נדע שזו הייתה קורונה ולא איזו אלרגיה לחילופי עונות או נזלת פעוטות שכיחה שקיבלנו כי טעמנו מהחלה המתוקה לשבת של הילד אחרי שהם עשו בגן טקס הפרשת חלה וטקס הפרשת נזלת.
אז לקראת סיום, כמה מילים בנימה קצת יותר רצינית, כי זו באמת תקופה מורכבת ודי מדאיגה. כולי תקווה שהווירוס הזה ייעלם בקרוב ונוכל לחזור ללחוץ ידיים אחרי שעשינו לתוכן אפצ'י ולהשתעל אחד על השני ללא שום חשש. והכי חשוב, אני מאחלת רק בריאות לחולים ורק שפיות וסבלנות למתבודדים עם ילדים. תחזיקו מעמד! (ושלא תעזו להדביק אותי).
מצויין
ובהצלחה בבידוד