יום הולדת יש רק פעם בשעה

היום יש לרותם, הבת הקטנה שלי, יום הולדת 3. וזה כל כך מרגש! מדהים איך הזמן עובר מהר... נדמה שרק אתמול היא עוד התעוררה בלילה בבכי והייתי צריכה לקום אליה ב-3 בלילה כדי לתת לה מוצץ. אה, בעצם זה היה אתמול. בדרך כלל בימי ההולדת של הבנות אני מארגנת אצלנו בבית חגיגה לכל המשפחה, משהו צנוע כזה בלי להתאמץ יותר מדי. בראנץ' קז'ואלי קליל עם קצת כיבוד. זו התוכנית התיאורטית. בפועל כמה שבועות לפני האירוע אני כבר מתחילה לבדוק מתכונים, לעשות ניסויים במטבח, לערוך ערבי טעימות במעמד בן זוגי, להזמין מנות גיבוי ממעדניות, לחפש מצרכים נדירים בשווקים אקזוטיים, לפתוח ספרי בישול של רות סירקיס ולסגור ספרי בישול של רות סירקיס כי לא בא לי להקרים שום דבר. בערך כשבועיים לפני היום הגדול אני מתחילה מהלחץ להוסיף עוד ועוד מנות לתפריט, ומארוחת בוקר קלילה של סלטים וקיש האירוע הופך לשבת חתן עם חמין, פונדו גבינות, פונדו דגים, פונדו חמין, בשרים על האש, פיצות בטאבון, ירקות על האש, פוקצ'ות בטאבון, תבשיל פויקה על מדורה, תבשיל קדירה על הכירה, 20 סוגים של סלטים וקלחי תירס לילדים. כמו כן לקינוח אני פותחת בופה בסגנון מלון הכול כלול בטורקיה ובו פינת קינוחים בכוסות, פינת קינוחים בצלוחיות, פינת קינוחים בקערות, פינת קינוחים בהגזמות, עמדת פנקייקים פעילה ודוכן רחת לוקום נטוש.

בבוקר האירוע אני תמיד קמה לי שמחה וקלילה, מתארגנת באיזי וממתינה לאורחים בחיוך על הספה. זה בפנטזיה. במציאות אני קמה בשש בבוקר, מעמידה סירים אחרונים, צווחת על הבנות שלא יפריעו לי לבשל ולקשט את הבית ופותחת את הדלת לאורחים כשאני כבר מיוזעת, פקעת עצבים ומתנדנדת קלות בגלל כוס יין ששתיתי ב-7 בבוקר במקום קפה. איכשהו אני תמיד נוטה לחוות התמוטטות עצבים קלה לקראת בוא האורחים כי נדמה לי שאין מספיק אוכל ושכולם יישארו רעבים. בשלב הזה, בערך כחצי שעה לפני יריית הפתיחה של האירוע, אני מחליטה לאלתר מנה נוספת. אני מדמיינת את חיים כהן אומר לי "צאי לדרך!" ומהר מהר לוקחת כמה שאריות שיש לי במקרר ומנסה להכין מהן מנת מישלן כמו סלט פתיתים קר עם 6 זיתים שנשארו בשימורים ו-4 עלי בזיליקום שלא השחירו ברוטב טריאקי ממסעדת ג'ירף.

אבל נחזור לעניין. היום לפני 3 שנים רותם נולדה וזו הייתה לידה קצת מוזרה יש לומר. הגעתי לבית החולים שאננה כי הלידה הראשונה שלי הייתה קלה יחסית וזה היה בסך הכול שנה וחצי אחרי. גם בגדול די מיהרתי הביתה כי חיכתה לי שם תינוקת בת שנה וחצי וכלבה ששכחתי להוציא לטיול. אבל להפתעתי הרבה דווקא הפעם הלידה התעכבה. חלפו שעות של צירים וכלום לא קרה. קיפצתי והתהלכתי והתקלחתי וכלום. הפעם גם החלטתי שאני רוצה ללדת בלי אפידורל. והצלחתי! סתם. לא הצלחתי. הלידה לא התקדמה, כאב לי נורא ומבעד לקיר שמעתי צווחות אימה של אישה בלידה טבעית שנשמעה בדיוק כמו הילדה מ"מגרש השדים" ביום טוב. אז בסוף ביקשתי אפידורל. ואז עוד אפידורל. ואז עוד אפידורל. ואז עוד טיפטיפונת מנה אחרונה חביבה ודי. פשוט משום מה נרדמה לי רק הבוהן ברגל ימין והזרת הקטנה ברגל שמאל. כך או כך אחרי כחצי שעה של קבלת אפידורל רציפה מצאתי את עצמי משותקת מהעפעף ומטה, מצחקקת ומדברת שטויות כשבידי קרטיב לימון נוטף. לא הבנתי בכלל איך אפילו שקלתי לידה טבעית. מה לי ולזה, אני הרי יכולה להיכנס להתקף חרדה בגלל צינון. בקיצור, כך ישבתי לי ונשנשתי קרטיבים עד שבאה פתאום איזו אישה, כנראה המיילדת, ואמרה לי להפסיק לצחוק, להניח את הקרטיב בצד ולהתחיל ללחוץ כי יוצאת ממני ילדה. וזהו, היא נולדה.

והיום יש לה יום הולדת אבל היא בכלל לא מאמינה לי שיש לה יום הולדת. בתקופה האחרונה בכל יום הבנות חוגגות יום הולדת לבובה כלשהי, לדובי או לקסילופון. ועכשיו זה קצת כמו הילד שצעק "יום הולדת!" יום הולדת!" ובפעם השלישית כבר אף אחד לא האמין לו. יערה, הגדולה, הודיעה לרותם שביום שישי היא תחגוג 21 אביבים וזו כנראה גרסה אמינה יותר מהגרסה שלי שלפיה היום היא בת 3. הבוקר כשהערתי אותה וסיפרתי לה שיש לה יום הולדת בתגובה היא רק הסתכלה עליי בפקפוק מסוים, פיהקה ושאלה בטון משועמם "יום הולדת אמיתי?"

באופן כללי אפשר לומר שאני אוהבת ימי הולדת. בתור ילדה תמיד חיבבתי את ימי ההולדת שלי ובמיוחד את העוגות שאימא שלי הייתה מכינה לי. בתכלס זה היה הדבר היחיד שעניין אותי. בכל שנה הייתי מחפשת לי עוגה בספר העוגות האדום עם הכדור הפורח על הכריכה, בוחרת את הרובוט הכחול, שומעת מאימא שאין שום סיכוי שהיא מכינה לי את הרובוט הכחול, מנהלת איתה משא ומתן עיקש, מפסידה במשא ומתן ומגיעה איתה להסדר פשרה שמסגרתו היא תכין לי עוגה דו-ממדית פשוטה יותר כמו טלפון או חתול. הייתה גם שנה שבה קיבלתי את עוגת הרכבת וזה היה מרגש ממש, הצלחה מסחררת במשא ומתן. אגב, אימא שלי הוכיחה כזה כישרון אדיר באפיית עוגות מופרכות שגם כיום היא זו שאחראית על העוגות של הבנות. הרי אני מקסימום אצליח להכין את העוגה המוזרה ההיא מהספר שהייתה בעצם גוש של ג'לי ירוק עם בובות פלסטיק בפנים. כביכול בריכת שחייה אך למעשה הרעלת קיבה. בקיצור, אחרי שביקשתי את עוגת הרובוט הכחול שוב ושוב בסוף זה קרה! חלפה שנה, חלפו שנתיים, חלפו 20 שנה והופ, השף בבר שעבדתי בו הסכים להכין לי את עוגת הרובוט הכחול ליום הולדתי ה-27. הייתי כל כך שיכורה ביום ההולדת ההוא שהתעוררתי בבוקר עם בחילה לא ברורה, סוכריות צבעוניות במיטה וצבע מאכל כחול בשיער.

אבל מאז שאני אימא איכשהו ימי ההולדת שלי הפכו למשהו הרבה פחות מרגש. דבר ראשון, הגיל עצמו. בעוד כחודש וחצי אני אהיה בת 39 וזה ממש לא מגניב. דבר שני, העייפות והבייביסיטר וכל הבירוקרטיה שנלוות לחגיגה. פעם כשערב כזה היה מתחיל לא הייתי יודעת איך, איפה ומתי הוא ייגמר. כיום הכול ברור. הוא ייגמר בעייפות, בבית ומהר.

אבל די לדבר עליי, היום יש לרותם יום הולדת וזה מרגש.

אז אני מאחלת לה רק אושר ובריאות ומלא כיף עם אימא, שלמרות שהיא לעיתים קרובות עייפה או עצבנית או עייפה ועצבנית היא בסך הכול די בסדר. והכי חשוב, אוהבת מלא.