כשהייתי בת 9 בערך פרצה מלחמת המפרץ והחלטתי לכתוב "יומן מלחמה" בו אני, אנה פרנק הרחובותית, אתאר את קורותיי בצל המאורעות. כתבתי שם על האזעקות, תיארתי את סדר יומי המרתק שכלל ריבים עם אחותי הגדולה ו-"טאו טאו" בטלוויזיה, חיברתי שירים קומיים תחת כותרות כמו "סדאם המטומטם" וגם יצרתי משחקי הגרלה מעניינים. למשל הדבקתי באחד מדפי היומן מעין כיס נייר שעליו כתובה השאלה "מי ימות?" ובתוכו שמתי פתקים קטנים עם השמות של בני המשפחה, צמד האוגרים שלי והכלבה של סבא וסבתא שלי. בסוף אגב רק האוגרים מתו, אבל לא בגלל מלחמת המפרץ אלא בגלל מלחמת אחים, הם אכלו זה את זו למוות.
ולמה נזכרתי בזה? לא יודעת. אבל יש מגפה בחוץ והבנות שלי איתי בבית 24/7 וזה בהחלט זמן טוב ל"יומן מגפה" ולמשחקים כמו "מי יתחרפן?"
החלטנו כבר ביום שישי לא לשלוח את הבנות לגן ולפצוח בבידוד מטעם עצמנו. אפילו שהגן עדיין פועל כסדרו (נכון לכתיבת שורות אלה). פשוט הרגשתי בחמישי בערב שזה הדבר הנכון לעשות ושאנחנו פועלים באופן אחראי, בוגר, רציני, נכון ונבון.
ב-7:00 בבוקר של יום שישי קמתי בדיוק באותה תחושה מעצימה של אמונה שלמה בדרכי. התחושה נגוזה לה בסביבות 7:30 כשהבנות היו בעיצומו של ריב מחריד על סיכות שיער. כ-10 דקות מאוחר יותר הבנתי את גודל הטעות, ובשעה 8 בבוקר, בעודי חורצת טוסט רגיל לצורה של טוסט דובי עם מכשיר מיוחד בצורת דובי, הבנתי שכך בדיוק ייראה החודש הקרוב ונפלו פניי, תשו כוחותיי וכלו כל קיציי.
בשעה 8:10 הודעתי לבנות שאין גן עד להודעה חדשה בחיוך מאולץ של מוכרת במחלקת האיפור בסופר פארם ששואלת איך אפשר לעזור, והסברתי להן בטון הכי אמין ויציב שהצלחתי לגייס שזה יהיה כיף אדיר להיות כולנו יחד בבית מלא מלא זמן. תיארתי איך ניצור יצירות, הסברתי איך נצפה בסדרות והבטחתי להן שלל הבטחות.
הגדולה מיד החלה לבכות בכי חרישי, שהפך לבכי מר, שהתפתח לבכי תמרורים קולני. מבין הדמעות והיבבות הצלחתי להבין רק כמה חצאי משפטים כמו "לשחק בחצר", "לקבל את השבת", "להביא חול הביתה בנעליים". אחרי שהיא נרגעה קצת היא הסבירה בטון ענייני וקר שהיא ממש מעדיפה ללכת לגן, היום ובכלל. ועם כל הכבוד לעובדה שאנחנו ההורים שלה ושבגדול מקומה איתנו, יותר כיף לה בגן. הקטנה לעומת זאת לא בזבזה זמן ומיד פרצה בהוריקן של בלאגן והשמדת הבית.
בשעה 8:30 החלטתי שדי, זה כבר מוגזם, כמה אפשר, ולא צריך להיות היסטריים, ויצאתי להפר את הבידוד בחנות צעצועים. חוץ מלקנות שם אימא אחרת לבנות קניתי הכול. כל דבר שיוכל להעסיק אותן. ארזתי איתי מדבקות, חומרי יצירה, סיכות שיער בצורת כוכבים, מגנטים בצורת שמלות, פאזלים בצורת חיות וכ-200 נגיפי קורונה כי המוכרת לא הפסיקה להשתעל לתוך המרפק ומעל הדלפק.
חזרתי הביתה למקום שפעם היה נראה כמו הבית שלי אבל בזמן היעדרותי קיבל מראה של ג'ימבורי שיכור. כדורים מפוזרים, משחקים זרוקים, ילדות מנוזלות בכל פינה ואבא באייפון. ואז האבא החליט שעדיף לו קורונה ויצא לסופר להשלמות אחרונות בהחלט, אחרונות ודי, קניות אחרונות חביבות חביבות ודי.
נותרתי לבדי עם הבנות שהמשיכו בינתיים לייצר בלאגן שלוקח שבועיים של בידוד לסדר. הבנתי שאני חייבת לקדם את היום הזה. בשעה 11:00 חילקתי לבנות פלסטלינה ששמרתי בסליק המשחקים הסודי שהחבאתי בארון לשעות הקשות ביותר של הבידוד (בכל זאת מדובר היה כבר בבידוד של כ-4 שעות), ועברתי למטבח להכין ארוחת צוהריים. בדיוק כשהתחלתי לחתוך סלט בשקט חיצוני שהוביל לשקט פנימי, הקטנה הופיעה במטבח עם ידיים מטונפות מפלסטלינה משובצת לכלוכים ומיד שלחה ידה באבוקדו. ניסיתי לשדל אותה לחזור לשחק אבל היא התעקשה שהיא רוצה לעזור לי. והרי ידוע שילד בן פחות מ-3 עם סכין פלסטיק במטבח זה כמו סו-שף בסרוויס שישי צוהריים ב"מחניודה". אז יחד יצרנו סלט ירקות מעוכים ברוטב רוק, פלסטלינה וכורכום שהיא שפכה. הסלט תובל גם ביותר מדי מלח כי זה כיף לשים ו"אני רוצה לבד", פלפל שחור ונצנצים שנפלו מהשיער שלה. אבל מה זה חשוב, כי זו הייתה פעילות כיפית ומעשירה שחיברה בינינו כאם ובת. חחחח. לא. זו הייתה פעילות שלוותה בצעקות ובכי.
ואפרופו צעקות ובכי, יש משהו אחד שאני לא מבינה. הרי בגדול הילדים שלי אמורים להיות איתי. פעם לא היו גני ילדים וצהרונים. אז איך זה שכל כך אינטנסיבי ומאתגר לשהות ימים רצופים עם בני האדם שהם בסופו של דבר הבנות שלי? פאר יצירתי, ביציות משחלתי. זה באמת חייב להיות כל כך מתיש? אין לי תשובה טובה. רק רגשות אשמה. כי זה אמור להיות כיף לבלות ככה כולנו מכורבלים ימים שלמים ביחד כשבחוץ סופה משתוללת ומגפה משתעלת. רק אנחנו נגד העולם שקורס אט אט אל תוך עצמו מתפנקים לנו בבית החם כשהגשם מרטיב את הגנים והנגיף מידפק מהשכנים עם מרק מהביל ו"הופ קטנטנים". ואני רוצה שזה יהיה כיף, באמת. אבל אלוהים... הן שוב רבות. וגם יש עכשיו מלא אנשים רוחניים שאומרים שהקורונה גורמת לכולנו לעצור, להתבונן ולהתכנס. אבל כשאני מתבוננת החוצה אני רואה שהן ציירו בטושים על הקיר וכשאני מתבוננת פנימה אני רואה עצבים.
בכל אופן, עכשיו הן סוף סוף ישנות וזה הזמן שלי לכתוב (ובמקביל לסדר את הבית, להכין מרק ולקפל כביסה).
אז אסיים בשיר הקאלט "סדאם המטומטם" מתוך יומן המלחמה שלי. אפשר להחליף את המילה "סדאם" במילה "מגפה" ואת המילה "מטומטם" במילים "לא יפה".
"סדאם סדאם"/ מילים: אני כשהייתי בת 9 וחשבתי שאני אנה פרנק. לחן: גרמני עממי.
סדאם סדאם (מגפה מגפה)
אתה מטומטם (את לא יפה)
תיעלם (תיעלמי) מהעולם
כי כך רוצים כולם
ותצא כבר מכווית (מממ... לזה אין תחליף)
לא מחר, כעת.
את יכולה להירשם בבלוג
אני סבתא שמשתתפת בקורס של כתיבה ונהנית לקרוא כל מה שאת כותבת. באם תצרפי אותי לקבוצה?
נהדר, כתוב נהדר
ובהצלחה בבידוד, בסוף יהיה כיף