אז שבוע ההסתגלות הגיע לסיומו, ואפשר לומר שהבנות שלי שהו בגנים שלהן אולי 4 שעות במצטבר, שתיהן יחד. נתון די מפתיע בהתחשב בעובדה ששתיהן נשארו באותם הגנים בדיוק. כלומר, כל אחת מהן נשארה בגן שלה עם אותן הגננות ועם אותם הילדים. עם התה והלימון והבובות ללא פנים. אבל ככה זה בגן אנתרופוסופי, מחכים עד שהילד יצמיח שורשים בחצר הגן, ינביט ביטחון בארגז החול, ירגיש ששאר הנזלות של כל הילדים תואמות את צרכיו החושיים הייחודיים, ושמעגל הבוקר מאפשר לו לדייק את עצמו מבחינה רגשית. בגן של הגדולה שלי הם עוד איכשהו היו מוכנים להשלים עם החזרה לשגרה והצליחו לסבול את נוכחותם של הילדים. לפחות ביום השלישי של הקליטה, ולמשך כ-3 שעות תמימות. לעומת זאת, אצל הקטנה יש שתי גננות חדשות וכמה ילדים חדשים אז הקליטה התארכה ונמשכה, ונמשכה והתארכה, והסתבכה והלכה, והלכה והסתבכה.
ביום הראשון הוכרז על שהות בחצר הגן יחד עם ההורים למשך כשעה וחצי. ביום השני הוכרז על שהות בחצר הגן יחד עם ההורים העצבניים למשך כשעה וחצי. לקראת היום השלישי התקשרה אליי הגננת ובטון ממתיק סוד מצמח הסטיביה מכרה לי חתול בשק מבד יוטה שהיא ארגה בעצמה. היא הציעה שסוף סוף נערוך פרידה מסודרת מהילדה בבוקר. הידד! אך אליה וקוץ בה. היא אמרה שכדי שלקטנה לא יהיה קשה מדי (להיות. באותו. הגן. עם. גננות. שהיא. מכירה) נגיע לאסוף אותה בתום שעה אחת בלבד של שהות בגן (שהיא מכירה! משנה שעברה! ושנה שעברה זה בעצם לפני שבועיים!). כלומר, היא הציעה שנביא אותה ב-8:00 בבוקר ונזדכה עליה כבר ב-9:00 בבוקר. ומה בדיוק אני אעשה איתה בבית מהשעה 9:00 בבוקר בהתחשב בעובדה שאני גם אמורה לעבוד? אין לדעת. התשובה כנראה נמצאת אצל רודולף שטיינר המנוח, אבי תורת האנתרופוסופיה וככל הנראה גם מייסדה של פרקטיקת דמי האבטלה.
ניסיתי לרמוז לה בעדינות שאני עסוקה אבל דבריי נפלו על אוזניים ערלות ועל ידיים עמלות שבדיוק עסקו בהנבטת קטניות. הבנתי שעליי לנהל את המשא ומתן בשפה שלה, ולכן הסברתי לה בטון שקט עד כמה יהיה מדויק לרותם לשהות במרחב המאפשר של הגן לבדה, כי רק כך היא תרגיש שזה נכון לה מבחינת האיזון של הטבע. תיארתי איך הישארות ארוכה יותר בגן, שכוללת נגיד, סתם זורקת רעיון, גם ארוחת צוהריים, תעניק לה חוויה חושית שיש בה ריפוי, גם של הפן הרוחני שבה וגם של מדיח הכלים שלי שזקוק למנוחה כבר חודשים. הבטחתי לה שאם באמת יצוץ איזשהו קושי אני מיד אלבש שרוול, אניח בצד את נול האריגה ואגיע לאסוף אותה. ולבסוף גם איימתי, ברוח חינוך ולדורף כמובן, שאם הילדה תישאר איתי בבית עוד דקה אחת מיותרת זה כנראה ייגמר בקסילופון לראש. לא ברור עדיין לראש של מי. אך הגננת אמרה שוב בטון רגוע אך עיקש שלא כדאי להכביד עליה רגשית, גם ככה הם מכבידים עליה תזונתית עם כל החומוס והשעועית והלחם מקמח כוסמין. קיבלתי את דבריה בהכנעה דומעת. בתכלס אני מבינה את הרצון שלהם להתקדם לאט ובהדרגה. זה באמת הרבה יותר נכון ברוב המקרים. וגם חשוב לי שלא יובן מדבריי באופן שגוי שאני רק רוצה כבר להיפטר מהילדה. אבל באמת, די כבר, אני רק רוצה להיפטר מהילדה. כי הייתה קורונה, וזה היה נחמד לפעמים. ואז היה חופש גדול. ובסדר, נסענו לים ולכינרת ובילינו וגלידה ויופי. אבל די, אני רוצה שגרה. וגם ככה תוך שנייה יש חגים, ומי יודע גם מתי יהיה בידוד כי איזה הורה היה בהופעה של עומר אדם, או במקרה שלנו בסדנת ליבוד גמדים.
בסוף אגב הקטנה נפרדה יפה ונשארה בגן עד הצוהריים. כך שבמקרה הזה דווקא צדקתי.
אבל האמת היא שבדרך כלל אני די חצויה בנושאים האלה. מצד אחד תמיד קצת קשה לי לשחרר. במיוחד היה לי קשה כשהן היו תינוקות. לא מיהרתי להכניס אותן לגנים, ואם לא היה לי ביטחון מלא בגן החדש או במטפלת גם לא מיהרתי ללכת או להפסיק להיות קרצייה ולתקן ולהעיר. מצד שני, אני נוטה לפעמים להגיע לאיזו נקודה שבה כבר קשה לי להיות אימא סבלנית ומכילה. ואז אני מרגישה שטובת הילדה היא בגן ולא איתי כי שם ככל הנראה לא יסבירו לה בטון פאסיב-אגרסיב טרום התפרצותי שיש ילדים רעבים באפריקה כי היא מסרבת לאכול ירקות או לטעום מהפשטידה. חוץ מזה מבחינתי גם יש הבדל גדול בין תינוקת בת שנה לילדה בת 3 פלוס. אני חושבת שבגילאים האלה הן כבר קצת יכולות, ואולי אפילו אמורות, להתמודד במצבים מעט יותר מורכבים או מאתגרים.
ולכן, בגלל הקושי לשחרר, לפני שהקטנה נכנסה לגן האנתרופוסופי לימים מלאים הכנסתי אותה רק לחצאי ימים לגן אחר בשכונה. זה היה גן פרטי אומנם אבל די רגיל מבחינת ההתנהלות שלו, וכשאני אומרת "רגיל" אני מתכוונת לצעקות, טייפ דאבל קאסט וחוג מוזיקה שבו פשוט במקום למרוח נזלת כרגיל על קוביות ובובות מורחים נזלת על דרבוקה.
אבל הקליטה הנוכחית הזכירה לי את הקליטה המחרידה שהייתה לנו שם. רותם הייתה אז בת כמעט שנתיים כבר, אבל מאוד צמודה אליי. ולכן שתינו הגענו יום יום לגן במשך תקופה די ארוכה. שיחקנו בקוביות, שרנו שירי בוקר ונסענו בבימבה בחצר. עכשיו, יש כמה דברים שאני משערת שאף אחד מכם לא היה רוצה לראות בגן של אחד הילדים שלו. ואם נדרג, זה ייראה בערך כך:
1. גננת מכה.
2. התעללות כלשהי (השפלות, תוקפנות, אלימות מילולית).
3. ילדים נושכים ומרביצים.
4. חולדה מתה.
אז בואו נתעכב רגע על סעיף 4.
באחד מימי הקליטה יצאנו לנו לשחק בחצר. הילדים, הגננת ואני. ולפתע דווקא אני הבחנתי שאחת הילדות מתהלכת בחצר עם בובה קצת מוזרה למראה. חומה, שעירה וגדולה מאוד. ואז הבנתי מה זה. בקור רוח שהיה מהול בהיסטריה שהייתה מהולה בגועל שלא היה מהול בקור רוח שכוסה על-ידי רצון עז למות פניתי לגננת, ובעודי מתחילה לרעוד ולפרכס שאלתי אותה "מה אמה מחזיקה?? מה זה?? מה זה?? מה אמה מחזיקה??" הגננת הגיבה גם היא ברוגע ובשלווה ומיד התחילה לצרוח בטון גבוה שמעיר חולדות מתות משנתן "שמע ישראל! שמע ישראל!" ואז לקחו את הילדה אל תוך הגן לחיטוי כללי ואני לא זוכרת מה קרה בהמשך כי כנראה התעלפתי. וזהו, מאז לא חזרנו לשם. חחח! נראה לכם?! הרי כבר היינו לקראת סופו של תהליך הקליטה המתיש, אז ברור שהשארתי את הבת שלי שם שנה שלמה. אמרתי לעצמי שגם חולדה מתה בחצר הגן לא תגרום לי להתחיל את התהליך המייאש הזה שוב מאפס במקום אחר.
אז קדימה גננות יקרות, עם חולדות מתות בחצר או בלי, קחו כבר את הילדות שלי, תחזירו לי את השגרה שלי, ושתהיה שנת לימודים פורייה ורציפה לכולם.
Comments