השבוע קיבלתי תמונות מקסימות של הקטנה מהגן וזה הזכיר לי מה חשוב באמת בכל הקטע הזה של הורות וגידול ילדים. אז הפעם אני רוצה לכתוב על הבסיס. על מהותה של האימהות בעיניי. על הדבר המשמעותי ביותר. ולא, אני לא מתכוונת להענקת חום וגם לא להרעפת אהבה ללא תנאים. אין הכוונה גם להתוויית הדרך לחיים מאושרים ומלאי סיפוק או להקפדה על חינוך לערכים ולמוסר. אני מתכוונת לצורך הבלתי מתפשר שלי כאימא לשמור אותן איכשהו בחיים.
בהתחלה זה היה קל, בגדול. לא להשכיב על הבטן, לתת חלב כזה או אחר ולוודא שהן נושמות. אבל אז הן גדלו והתחילו לנוע במרחב בחוסר ניסיון מביך.
כשהגדולה הייתה עדיין תינוקת קטנה החלטנו לעבור ממרכז תל אביב לבית פרטי בסגנון כפרי עם רצפת פל-קל וגג אסבסט בשדה ורבורג, או כמו שאני כיניתי את המקום "שדה חור-בורג". לא היה שם כלום. אבל היו סכנות.
הבית עצמו ככל הנראה עוצב בניסיון לרצוח תינוקות בשלל דרכים.
ראשית, בעל הבית היה חובב שקעים ידוע. בכל מקום אפשרי היה שקע חשמל רופף. כשראינו את הבית והתאהבנו בו (למה?) וחתמנו על חוזה השכירות היו בו הרבה מאוד רהיטים. אבל אז, ביום המעבר המרגש, כבר לא היו בו רהיטים, וכל שנותר בסלון למרבה הזוועה היה רק אוסף מרשים של שקעי חשמל חבוטים, כמה חוטי חשמל קרועים ואורגן אורות מהבהב לסירוגין שבעל הבית תלה בעצמו על הקיר בידי קסם ופרקינסון.
כמו כן היו בבית גם שני מוקדים של מדרגות תלולות שביניהן רווחים בגודל של תינוק ממוצע. המדרגות משני צידי הבית הובילו (את מי ששרד אותן) לקומה השנייה, שבה היו חדרי שינה אפלוליים, אמבטיה מתפוררת, רצפה חורקת, תקרה מטפטפת, דלת מייללת, אימא מתייסרת ומסדרון צר ללא קירות שהיה דומה לגשר באילת שממנו יכולנו לבצע קפיצת אומץ היישר אל ים הסכנות שבסלון. בקומה השנייה מוקם גם חדר השינה שלנו. שלנו ושל מר עכבר. עד שאפילו הוא הבין שמגיעה לו קצת איכות חיים והחליט לעבור לתל אביב, מותיר אחריו כמה גללים יבשים, עקבות קטנות וסכנת זיהום. בקומה התחתונה היו גם 3 מדרגות שהובילו מהמטבח לסלון וחצר ענקית ומקסימה שבה גרה בכיף משפחה של צפעים וחתול פצוע תמידית שלווה בפמליית זבובים.
מקום מקסים לגדל בו את בכורתי התינוקת.
אגב, את 3 המדרגות הארורות שהובילו מהמטבח לסלון היא לא הצליחה בשום פנים ואופן לרדת באופן בטיחותי אז באופן קבוע אחד מאיתנו אייש את המשמרת שלו ועמד שם זקוף וערני כדי להחזיק את ידה כאילו הייתה מלכת אנגליה המובלת לטקס התה של אחר הצוהריים.
בכל מקרה, מאחר שאנחנו הורים אחראיים, התקנו שערי בטיחות לפני המדרגות, מאחורי המדרגות ומצידי המדרגות, אחת, שתיים, שלוש אנחנו העומדים (על המשמר בהיסטריה). את שקעי החשמל הרופפים השתדלנו לתקן, או לפחות להסתיר ברהיטים משלנו, ואת אורגן האורות סילקנו מהסלון כי פה זה לא האייטיז והסלון שלנו הוא לא אולם אירועים באזור תעשייה.
לנחשים בחצר אמרנו "קישטה" ורק צפע אחד קטן ועקשן לצערי נאלצנו להרוג בנסיבות מחמירות. כי מסתבר שנחש צפע זו חיה מוגנת. אז במקום "הבא להורגך השכם להורגו" זה יותר כמו "הבא להורגך השכם ל... מממ... להתקשר מהר ללוכד נחשים-לקוות לטוב-לראות שהוא זז-להיכנס להיסטריה-טוב נו, להורגו".
היה עלינו לבתר את גופתו, לסגור את חלקי הגופה בכמה שקיות זבל ולהשליך את השקיות בפחים שונים במושב. המקרה טרם פוענח.
בקיצור, איכשהו הצלחנו לשרוד שם שנה. כולל התינוקת. ואם זו לא אימהות מנצחת אז אני לא יודעת מה כן.
קצת אחרי שנולדה בתי השנייה חזרה אלינו השפיות, חזר אלינו הדייר החלופי עם תשובה חיובית והוחלט לוותר סופית על חלום המושב ולחזור לציביליזציה. נפרדנו בחיבוק חם מאף אחד כי כולם במושב תמיד סגורים בבתים שלהם ובמשך שנה שלמה לא הכרנו בני אדם, ושבנו לתל אביב לבית הגיוני בלי מדרגות ובלי נחשים. שזה אומנם שיפור מבחינת היכולת שלנו לשמור על הבנות שלנו בחיים, אבל הבעיה הייתה שכבר בזמן ההיריון השני הבנתי שהפעם יש לי עסק עם תינוקת פעלתנית, שזו מילה יפה למשוגעת שלא מפסיקה לבעוט בי ומה נסגר עם הילדה שיש לה כבר ברחם הפרעות קשב וריכוז. ואז היא בעטה את דרכה החוצה ונולדה. ואחרי שהיא קצת גדלה בקעה לה שן. וכשבוע לאחר מכן נשברה לה השן. אומנם לא נכחתי בזירת האירוע אבל המטפלת סיפרה שהיא זינקה מהספה אל עבר השטיח בקפיצת בורג מסובבת משולבת בסלטה לאחור. על התרגיל אגב היא קיבלה 9.5 נקודות, שן חלב שבורה ומטפלת חדשה.
אז לסיכום אפשר לומר שבימים אלה לשמור עליהן לא נופלות ולא נפצעות זו משימה מסובכת במיוחד. המשימה גם הופכת מורכבת יותר ויותר ככל שהן גדלות ולומדות מדוע הקיץ חלף, למה נושרים העלים, כיצד זה סובב העולם ואיך מרביצים לילדים. כי עכשיו לא רק העולם מסוכן להן, הן גם מסוכנות זו לזו. אבל אני משתדלת להיות ערנית ולשים לב. כשאני לא בטלפון. כמו עכשיו למשל. שאני בטלפון. והקטנה בוכה כי היא נפלה.
Comments