אז זהו, התקבלה החלטה. בשנה הבאה אשב על המרפסת ואספור לחץ וחרדות. כי החלטתי סופית שבספטמבר הקרוב הגדולה תלך סוף סוף לגן עירייה. לא עוד אנתרופוסופיית קטניות בשבילה. די. זהו. נגמר. תמו הימים שבהם היא מתרגשת לראות בחניה של הגן שלה טווס פרוס נוצות, בדיוק כמו שהיא מתרגשת לראות שם קיה פיקנטו לבנה. כלומר, לא מתרגשת.
פשוט הבנו, כלומר בן הזוג הבין ואני בכיתי, שאם בכוונתנו לשלוח את הילדה לבית הספר הרגיל של השכונה, עליה קודם כול לבלות שנה בחיק הילדים הרגילים של השכונה. אז מעתה במקום איסוף שיבולים צפייה במשפחת ספיר, ובמקום ליבוד גמדים בהייה במשפחת טרסוב.
ואיך אני מרגישה עם זה אתם ודאי שואלים. אה, אתם לא שואלים. נו טוב, אני אענה בכל זאת. רע מאוד אני מרגישה עם זה, רע מאוד. אני מרגישה שאני עומדת לשלוח אל הלא נודע ילדה תמימה וטהורה שמבחינתה "טיקטוק" זה הצליל שמשמיע המלקוש כשהוא מכה בקורות העץ של ערסל קלוע מצמר אורגני, ושבעיניה המילה "אוכל" היא מילה נרדפת למילים "טחינה משומשום מלא שהונבט חודשיים בחביות עץ אלון".
מדובר בילדה שמסיימת שלוק בטעם צ'יה-פשתן ואז רוצה למחזר את העטיפה (ובפעם האחרונה שהרשיתי לה לעשות את זה נאלצתי בהמשך הערב לחלץ את העטיפה מקרקעית האסלה ואז למחזר לעצמי את הזרוע).
זו ילדה שיכולה לנגן את ואלס הדנובה הכחולה של יוהאן שטראוס על קסילופון מהפיראט האדום, ושמתרגשת מחילופי עונות השנה כמו מהופעה של מרגי.
ילדה שאוהבת תכלת כי זה הצבע של השמיים וצהוב כי זה הצבע של השמש ובז' כי זה הצבע של קמח כוסמין.
אבל די. אני חייבת להירגע. הרי ידוע שמה שהכי מפחיד אותנו כבני אדם הוא חוסר ודאות, ומה שמרגיע זה מידע מלא ומפורט. ולכן מאוד עוזר לי שאין לי מושג מי הגננת בגן החדש, כמה גננות יש בגן החדש, מיהן הסייעות, האם יש סייעות, איפה פיזית נמצא הגן, כמה ילדים יש בגן, מה עושים בגן, מה אוכלים בגן והאם יש דגן בגן. כלום לא טרחתי לברר עדיין, כלום. שום דבר. הדבר היחיד שאני יודעת על הגן הזה זה שרוב הילדים מהגן הזה עולים לבית הספר שליד הבית שלנו, בית ספר שגם עליו אני לא יודעת כלום ושום דבר חוץ מהעובדה שהכלב שלי אוהב לעשות פיפי על השער שלו. ובכלל, אפשר לומר שכל מה שאני יודעת על גני עירייה אני יודעת מסטיגמות שיש על גני עירייה, וכמובן מתוך שלל החוויות הנהדרות שלי מגן העירייה שלי שבו הסייעת זהבה הייתה מושכת לנו באוזניים כאקט חינוכי ביזארי. זהבה ושלושת התנוכים.
נדמה כי אני זוכרת מהגן שלי בעיקר אקטים של דיקטטורה ו/או שימוש באלימות, הן מצד המנהיגים והן מצד הנתינים. כמו למשל היום שבו הילד גלעד החטיף לי סטירה ללא הסבר, או היום שבו אני נשכתי את חברתי מורן ונשלחתי להסגר. הושיבו אותי אז לבדי במטבח של הגן בתור עונש. שזה מצחיק כי מבחינתי היום לשבת במטבח לבדי זה חתיכת פינוק.
בכל אופן, מיד אחרי שהתקבלה ההחלטה להעביר את יערה לגן עירייה עשיתי את הדבר הבוגר ביותר שיכולתי לעשות באותו רגע ופרצתי בבכי. בן הזוג ניסה להסביר לי שיהיה לי כיף בגן, אבל אני לא רציתי לשמוע. סתמתי את אוזניי, נצמדתי לרגל שלו בכל כוחי וביקשתי בתחנונים לחזור הביתה אל הטווסים. אבל בהמשך היום הבנתי שעליי לשכנע את עצמי שזה מעולה ושאני שלמה עם ההחלטה כדי שאוכל לבשר זאת בטון סביר ולא בדמעות ובנזלת לבתי. אז עבדתי על עצמי, שזה שקר כי סתם הדחקתי, ובבית אחרי הקייטנה סיפרתי לה שהיא עוברת גן.
היא שמחה.
מה?
כן.
פשוט שמחה.
מה זאת אומרת?
שמחה. חייכה.
טוב.
מדחיקה. הזויה. אטומה רגשית. ילדה שמחה. ילדה בריאה. ילדה בריאה בנפשה ומלאת ביטחון. מאיפה היא קיבלה את הגישה החיובית הזאת לחיים? רק אלוהים יודע. או אבא שלה, מי שאתם בוחרים להאמין בו.
בערב לפני השינה היא כן דיברה קצת על געגועים שאולי יהיו לה לחברים הנוכחיים שלה, אבל גם זה קרה רק כי אני העליתי שוב את הנושא. קרצייה שכמותי, לא משחררת. היא מצידה כבר שכחה מכל העניין וחזרה לשמוח כי החיים יפים. או משהו כזה. נניח.
אז אומנם ההחלטה כבר התקבלה, אבל אני מודה ששלב ההתלבטות הוביל אותי למחשבות עמוקות ולא כל כך פשוטות על התפקיד שלנו כהורים. שאלות כמו מה עדיף - לגונן על הילדים, ואם צריך אז גם באמצעות מסגרות חינוך פרטיות, או שמא לשלוח אותם להתמודד עם העולם? ואם שולחים אותם להתמודד עם העולם, אז מתי? כלומר, עד מתי אפשר להמשיך לגונן? והאם בכלל זה יעזור במשהו? הרי כל ילד חווה את הדברים אחרת, והרוב בתכלס תלוי במורה עצמה או בגננת, ובחיבור האישי של הילד איתה. ואם חושבים על זה, אז האמת היא שרוב הדברים המשמעותיים גם ככה מגיעים בעיקר מהבית - הביטחון העצמי, החוסן הנפשי. היציבות, העוגן, החוזק.
אבל בבית... ובכן... מה יש לילדה שלי בבית? יש לה אותי, אדם ללא ביטחון או חוסן. אדם ללא עוגן. סירה בלב ים, אונייה טרופה, סערה לילית, גלגל הצלה בלי אוויר, אבן חצץ שבורה. מה היא יכולה לקבל ממני חוץ מחיבה ליין, הערצה לירדנה ארזי ועצבים? מממ... אז אולי בכל זאת מסגרת חינוך פרטית? אני באמת לא יודעת.
גם התחלתי לחשוב על זה שהעולם שבו הן גדלות כיום כל כך שונה מהעולם שבו אנחנו גדלנו. הילדוּת שלהן, היא כל כך שונה. עם כל הרשתות החברתיות והטיקטוק והשיימינג. הרי זה ממש לא כמו הילדוּת שלנו, שהייתה מוגנת כזאת. ילדות שבה תפסנו טרמפים לליל אהבה בצמח וכמעט שלא נאנסו בכלל בדרך. או שנסענו לפסטיבל ערד כל החברות דחוסות באוטו חבוט וקמוט של חברה שעברה טסט שביעי יומיים לפני כן, ושם ישנו על הרצפה של הקניון ליד הומלס נטול שיניים, שברי זכוכית ועכברוש. וכל זה כשבאמתחתנו רק תמימות, בתולין, חולצת בטיק גזורה, צמיד רגל, חצ'קון מצח וטלפון מנגו בצבע טורקיז שנותר נעול ומסוגר כי מי יכול היה לזכור סיסמה בת 5956765694562 ספרות. ולכן במקרה הטוב ההורים שלנו קיבלו מאיתנו שיחת טלפון אחת אחרי 4 ימים, וגם היא הייתה מטלפון ציבורי והתנתקה אחרי שנייה. כך שהם לא יכלו לשמוע בקול שלנו את השכרות, הרעב, הלכלוך, הייאוש, הבשר, הגאווה והפירסינג החדש בלשון. לנו הייתה ילדות תמימה כזאת, רגועה, שלווה. עם תוכניות טלוויזיה מקסימות ומרגיעות כמו "הלב", קצת סטירות מדי פעם ופיגועים.
או שאולי בעצם כדאי היה יותר לגדל את הילדים שלנו בדור של ההורים שלנו? אז בכלל הייתה הרבה יותר תמימות ומקרי רצח בלתי מפוענחים.
תקופה מקסימה שבה הורים פשוט לא ידעו איפה הילדים שלהם במשך ימים שלמים. וגם אם ידעו לא ממש היה להם אכפת.
אז עכשיו לפחות אנחנו יודעים איפה הילדים שלנו נמצאים. הם בוואטסאפ, מחרימים איזה ילד. או שהם אצל המנתח הפלסטי מזריקים חומצה לשפתיים ומשתילים על הראש אוזניים של ארנב כדי להתאים את המראה שלהם לאיזה פילטר בסנאפצ'ט.
אבל ברצינות, בימים כאלה של התלבטות, תהיות וקבלת החלטות אני כל זמן שואלת את עצמי, האם באמת נצליח לברוח מכל הדברים האלה? מהמציאות? מהעולם שבו הילדים שלנו גדלים?
האם אנחנו באמת יכולים למנוע מהילדים שלנו להיחשף לכל זה? בעיניי ברור שלא.
אז קדימה חמודה! הופ לגן עירייה!
ושיהיה לכולנו הרבה בהצלחה.
Comments