לפעמים, למרות שלל הקיטורים שלי, מתעוררים בי גם רגשות אחרים. הרי זו תקופה לא פשוטה. תקופה קשה אפילו, קשה מאוד. מגפת הקורונה, הבידודים, החששות. יחד עם החורף הזה, הקר, הגשום. אז כן, גם אני לא חסינה. גם אותי מציפים לעיתים רגשות אהבה, חיבה וחמלה. בסופו של דבר גם בי קיימת אותה דאגה הורית, אותה מסירות נטולת מחסומים או גבולות. גם בי, למרות הציניות, טמון הרצון לחבק, להגן, להרגיע. הלוא בסופו של דבר מדובר ביצורים כל כך קטנטנים, כל כך חסרי אונים. יש להם תלות כל כך גדולה בנו. ולכן עלינו לשמש בעבורם מדריכי דרך. עלינו להיות עמוד האש, עמוד התווך, עמוד התלייה.
וכן, גם אני, למרות עייפותי הרבה, רוצה להיות שם. פשוט להיות. לפעמים הקטנה שלי תולה בי את זוג עיניה, העגולות והגדולות, ואני רואה עד כמה הן פעורות לרווחה מדאגה ומחשש. במבטה היא דורשת ממני תשובות, הסברים. אני חשה כי היא זקוקה לעזרה. היא רוצה להירגע, לחוש שלווה, אך אין לה עדיין את הכלים.
ולכן אתמול בערב, כשהחלה סופה של רעמים וברקים, וכשסיימתי לצווח על הבנות שילכו כבר לישון תכף ומיד, הבנתי שעליי פשוט להיות שם.
כלבת הפקינז הנכה צלעה ברחבי הבית בעודה מתנשמת, מתנשפת, וכמעט מתעלפת, ובתוכי ידעתי. ידעתי שמדובר באחד מאותם רגעים שבהם נדרש ממני משהו אחר, משהו רך. יד מלטפת, נוכחות קצת פחות מחופפת. כי הכלבה לא הפסיקה לשגע לי את המוח ולהטריף לי את השכל ולצלוע לכל עבר, אנה ואנה, כה וכה, הלוך ושוב, וזאת בעודה כפופת גב וזנב. הליכתה נדמתה יותר כזחילת גחון, ואני חשתי איך עצביי עומדים לבקע לי את הגרון.
בשלב מסוים, כשהגשם הלך והתחזק, היא התגלגלה לכיווני קפוצת אגן כאילו קיבלה אפידורל, וביקשה בשריטות עדינות של רגלי, ובהבעה של סנדל, שארים אותה אל הספה. הרמתי אותה אליי לספה, ואז היא ניסתה לקפוץ מהספה, אז הורדתי אותה מהספה. היא הורדה מהספה ומיד שוב ביקשה לעלות אל הספה. הרמתי אותה אליי לספה. היא ליקקה את האוויר במשך כ-20 שניות, ואז ניסתה לרדת מהספה בקפיצת בנג'י ללא מורא, חבל או רצועה. בתנועה זריזה הורדתי אותה מהספה, לפני שהיא קופצת וסופית מחזירה את נשמתה לאל הטהור ואת הבל פיה לשטן השחור. היא התיישבה על השטיח למרגלותיי ושרטה את הספה, מבקשת בכך ששוב אעלה אותה אליי אל הספה. התכופפתי אליה, הרמתי אותה, והנחתי אותה לידי על הספה. היא הסתובבה ממני והלאה, הניחה עליי את פי הטבעת שלה, וביקשה במחוות גוף מהוססות לרדת מהספה. הורדתי אותה מהספה. היא שרטה לי את הרגל, ודרשה בהבעת פנים פיקחית כשל חבילת נודלס ביצים שאעלה אותה שוב אל הספה. הרמתי אותה אליי, ואז היא ביקשה לרדת מהספה. הנחתי אותה על השטיח חזרה וקמתי מהספה ושפכתי בסלון דלק והדלקתי גפרור ושרפתי את הבית על תכולתו המלאה כולל הספה.
בשלב ההוא כבר ניקיתי את גרוני, שילבתי כנף, זקפתי מקור ופצחתי בצרחות. אך די מהר הבנתי שלצעוק על הכלבה מלוא גרון ושיגעון זה צעד שלא באמת יעזור לי, כי מדובר הרי בכלב מסוג פקינז בעל מנת משכל של חומוס גרגירים, ולכן פשוט התמסרתי. התמסרתי כל כולי לתפקידי ההורי. נתתי לה חצי כדור הרגעה בתוך קציצת עוף מבושל, הנחתי אותה במיטה שלה שבחדר השינה, וסגרתי אחריה את הדלת, מותירה אותה שם להתבוסס לבדה בחרדותיה. בהתחלה היא ניסתה לשרוט קצת את הדלת כדי שאוציא אותה משם, ככל הנראה במטרה לעלות על הספה ולרדת מהספה ולעלות אל הספה ולרדת מהספה ולעלות על הספה ולרדת מן הספה עד שארצה לפשוט ממנה את עורה ולייצר מפרוותה כרית נוי, אך לבסוף היא נרגעה. שמעתי מחדר השינה רק שקט ודממה, הס ושתיקה.
נכנסתי לחדר. היא הביטה בי בארשת פנים תבונית כשל מתלה מקרמה. הרמתי אותה ממיטתה, לקחתי אותה לחיקי וחיבקתי אותה בחום. הגשם נמשך, הברקים ברקו והרעמים רעמו, אך אנו היינו יחד. מחובקות, אחוזות, מאוחדות. כי באמת, אין מה לעשות, לפעמים צריך פשוט להיות שם. לפעמים כל שעלינו לעשות זה רק לשים את עצמנו ואת הקשיים שלנו בצד, לשכוח לרגע מהעייפות ומהתשישות, לחכות שעה עד שכדור ההרגעה יתחיל להשפיע, ואז להוות דמות משמעותית.
אז אם אסכם, נדמה כי אתמול בערב היה אחד מהימים האלה שבהם הבנתי את המהות. מהימים שבהם הצלחתי כהורה לדייק לעצמי את גופם של הדברים. הבנתי שכל מה שהקטנטנים הללו בעצם צריכים מאיתנו זה רק את הנוכחות הבוטחת שלנו ואת מגענו החם. ובנזודיאזפינים בקציצה.
כתיבה אדירה של המציאות האמיתית!
צחקתי בקול
יו הד מי אט חבילת נודלס ביצים