כן בלי בתי – סיכום ראשוני של תקופת הקורונה

אז הבנות חזרו היום לגן.

התעוררתי בשעה 6 בבוקר יחד עם הציפורים והנגיפים כשבליבי שיר ובמותניי כוחות אינסופיים, והתחלתי להכין כריכים ולסדר סופית את התיקים שלהן (בגדים להחלפה, כוסות שתייה, מוצצים, סדינים, הצהרת בריאות, הצהרת היעדר קורונה, טופס מעבר מהבית לגן, צ'קים פתוחים לכל החיים וטופס הסכמה על כל דבר שתרצו רק די כבר קחו אותן). לאחר מכן הרמתי עם עצמי כוסית של נס קפה והערתי אותן כמו שמעירים חייל לשמירה - "קומו! הולכים לגן! קדימה! ב-3 שלי הייתן במטבח אחרי צחצוח שיניים עם מימיית אקטימל מוחרשת!"

הילדות, הלומות שינה, מצאו את עצמן בתוך כ-10 דקות בשמלות פרחוניות, יושבות מול בננה לדרך כשסביבן מפזזים בעליצות שני הורים נלהבים.

וזהו, נסענו לגן.

כשהגענו פגשנו את שאר ההורים שהחליטו לשים את נפשם בכפם ומסכה על אפם, וכולנו עמדנו במרחק שני מטרים אלה מאלה מנהלים שיחות מינגלינג עם תיקי גן ביד במקום קוקטיילים בכוסות גבוהות. כל ההורים נראו לי די שמחים וטובי לבב בסך הכול. חוץ מאימא אחת ששאלה אותי אם אני לא חוששת שפתאום אני ארגיש איזושהי ריקנות בסוף התקופה הזאת, בלי הבנות בבית. התאמצתי שלא לצחוק בפניה או להעביר עליה ביקורת ביני לבין עצמי או לזלזל בה או ללעוג לה או לנחור עליה בבוז. וגם לא הספקתי לענות לה בכלל כי בדיוק השער נפתח וזירזתי את בתי להיכנס פנימה בספרינט אולימפי לפני שמישהו מתחרט.

הבנות נכנסו כל אחת לגן שלה ונסענו הביתה.

ואז היא הגיעה, תחושת הריקנות.

בכל היקר לי, אני נשבעת. וזה היה מפתיע.

פתאום בשעה 8:30, השעה שבה רק נהגתי להעיר אותן בחוסר חשק, מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב עם כוס קפה ובמקום להרגיש תחושת שחרור ואושר התגנבה לליבי ריקנות. וזה מוזר כי בכל הימים האלה אני יכולה לספור על יד אחת את הרגעים שבהם נהניתי באופן מוחלט וחד-משמעי מעצם העובדה שהבנות בבית. אולי בקבלות השבת שאלתרנו עם חלות שאפיתי במקסימום אהבה ובמינימום כישרון, או מדי פעם בדגדוגים של הבוקר. רוב הזמן הייתי עסוקה בלנסות לעבוד ובלשלוח אותן החוצה עם בן זוגי כדי לקבל קצת שקט. בכל יום המצאתי סיבה חדשה שבגללה ממש כדאי לכולם לצאת החוצה לטיול. צאו לקטוף פרחים! צאו לאסוף אוצרות! אולי היום תשחקו קצת בחול שליד גן השעשועים? אולי היום תעשו סיבוב רגלי בשכונה ותבדקו כמה בורות יש בכביש? צאו לחפש פיטנגו! צאו ללטף עכבישים!

בכל יום מחדש רק גירשתי אותם וגירשתי אותם ועכשיו זה חסר לי? מה יהיה.

אני תמיד ככה וזה בלתי נסבל. לא ממש מצליחה ליהנות ממה שקורה כאן ועכשיו ואז כשהכאן ועכשיו הופכים לשם ומחר אני מתגעגעת למה שהיה. בכל פעם מחדש אני נזכרת בנוסטלגיה במה שהיה וכבר לא ישוב עוד ומתגעגעת. למשל כשהן היו תינוקות ולא ישנתי לילות שלמים ברור שהיה לי קשה ואפילו סיוט לפעמים. אבל עכשיו, בדיעבד, אני מרגישה שזו הייתה תקופה קסומה ונפלאה ואני כל כך מתגעגעת אליה. אני יודעת שביליתי שעות בקפיצות על כדור פיזיו מנסה להרגיע בכי של גזים, ואני גם זוכרת את העייפות המטורפת. אני יודעת שהייתי משועממת לפעמים ועצבנית והורמונאלית. אבל איכשהו אני מצליחה לשכוח את כל זה.

אם כך, יש רק מסקנה אחת והיא שאני תמיד סובלת. כלומר, חוץ מהרגעים שבהם אני מסתכלת לאחור ונזכרת בנוסטלגיה ואז חושבת שהיה נהדר ואז עצובה שזה כבר לא יחזור ואז סובלת.

וכך אני יושבת לי עם הקפה שלי מול המחשב כשהבנות בגן ומתחילה להצטער שלא ניסיתי ליהנות יותר. אני מנסה להבין עם עצמי למה כל כך רציתי להספיק לעבוד וכמעט אף פעם לא הצטרפתי אליהם למסעות בחוץ עם הפרחים והחול והעכבישים. ואז אני נזכרת למה. אני נזכרת שבכל בוקר הן היו מתעוררות רגיל ואז אחרי דקה מתחילות לריב. אני משחזרת במוחי איך הגדולה הייתה בוכה בין 10 דקות לחצי יממה כי השמלה האהובה עליה בדיוק בכביסה. אני נזכרת בערגה איך הקטנה הייתה צועקת כי היא רצתה להיות הראשונה שמטפסת על השרפרף כדי לצחצח שיניים, ואיך הן שתיהן היו בוכות וכועסות עליי כי שמתי להן מעט מדי משחת שיניים על המברשת. אני דולה מזיכרוני בקרים רבים שבהם נאלצתי לשחק במשחק הידוע "מכונת המשחות הגדולה" שבו עושים כאילו יוצאת כמות אדירה של משחת שיניים, וכל זה רק כדי שהן יסכימו סוף סוף לצחצח את השיניים שלהן ולהתקדם בחיים. עוד עולה במוחי הזיכרון המתוק של בתי הגדולה בוכה בהיסטריה כי הגבה שלה רטובה, ושל בתי הקטנה עצבנית ורגוזה כי הסנטר שלה עדיין לח.

אז אפשר להבין איך אחרי כל הכיף הזה כבר לא נותר בי כוח לצאת איתן לטיול.

אבל איכשהו בחלומי הכול תמיד הרמוני יותר וזורם. אני חושבת שיש הרבה הורים סביבי, בדרך כלל לילדים קצת יותר גדולים, שפשוט לא זוכרים את כל הקטעים האלה. של ההתעקשויות על הדברים הקטנים, של הצורך כל הזמן לנסות למצוא פתרונות יצירתיים לפעולות יומיומיות, של כל אותן נשימות עמוקות שצריך לקחת כדי לא להתעצבן. מה שלי כמובן לא עוזר. תמיד כולם מציעים לנשום עמוק ולספור עד 10 כדי להירגע, אבל כשאני נושמת עמוק וסופרת עד 10 זה רק ממלא את ריאותיי ביותר אוויר שמאפשר לי לצעוק חזק יותר. אחלה שיטה אגב. תנסו, זה עובד.

איכשהו בדיעבד כולם זוכרים רק את המתיקות, הליטופים השירים והמשחקים שאיפה הם עכשיו (אולי מלפניי, אולי בצדדיי אולי מפוזרים ואין לי כוח להרים כי כואב לי כבר הגב).

אז הנה, אני פה כדי להזכיר לכולם גם את הקטעים האלה. כי אני לא באמת מאמינה שיש ילדים שלא בכו בהיסטריה חסרת פרופורציות בגלל שמלה רטובה, משחת שיניים מרוחה, ספר שנקרע או בננה עקומה.

אגב, הייתי מבטיחה לעצמי שאם חלילה חלילה שוב תהיה התפרצות של הנגיף ויסגרו את הגנים אז אני אעשה הכול אחרת. הייתי מבטיחה לעצמי שאני ארגיש אחרת ושאני אשים את הדגש יותר על השהות עם הבנות בכאן ועכשיו ופחות על סידור הבית, הכביסות והעבודה. הייתי מבטיחה בכיף אבל אני מכירה את עצמי ויודעת את האמת. בסופו של דבר למרות תחושת הריקנות שיש לי עכשיו אני הרי אמצא את עצמי בדיוק באותה נקודה. ממורמרת, מתרעמת ושולחת אותן החוצה לספור כמה עלים נשרו על המדרכה ברחוב שלנו, רק כדי שאני אוכל להישאר לבד בבית, לשבת בשקט מול המחשב שלי, לשתות קפה ולהתחרט בדיעבד.