כשאמא אומרת "לא!" למה היא מתכוונת?

תקופת הקורונה מאלצת אותי, כמו את רוב ההורים אני מניחה, להתמודד באופן הרבה יותר אינטנסיבי, מעייף, מתיש ומחליש עם ענייני משמעת וחינוך. בימים כתיקונם לרוב אני מקבלת בשעה 16:00 אחר הצוהריים שתי ילדות די עייפות, מרוחות בחול ובנזלת, שאין להן יותר מדי כוח לבדוק את הגבולות שלי. הרי הן כבר בדקו את הגבולות של הגננת בשעה 9:00, את הגבולות של הסייעת בשעה 10:30, את הגבולות של החבר שמשחק בקוביות הכי מגניבות בגן בשעה 12:00 ואת הגבולות של סימן הנשיכה שהן קיבלו מהחבר שמשחק בקוביות הכי מגניבות בגן בשעה 12:01. אבל עכשיו יש להן מלא כוח והן קמות בכל בוקר ליום חדש של בדיקת גבולות בלתי פוסקת.

ככל שחולפים עוד ועוד ימי בידוד, סמכותי ההורית (שהייתה רעועה ורצוצה מלכתחילה) הולכת ומתפוגגת לה. לדעתי בעיקר כי הן כבר מבינות שאין שום איום שהן לא יוכלו לעמוד בו. אבל נחכה רגע עם האיומים, נתחיל בשיטות המקרבות והרגועות של אדלר וחבריו.

אני ובן זוגי שנינו בוגרי אדלר מוסמכים. בזמן ההיריון הראשון הלכנו יחד ל"קורס הכנה להורות" שהכין אותנו להורות בדיוק כמו שקורס ההכנה ללידה הכין אותי ללידה. לדוגמה, בקורס ההכנה ללידה המדריכה דיברה בנחרצות על מרווחים של 5 דקות בין ציר לציר אבל אצלי מעולם לא היו מרווחים כאלה. במזל הגעתי לבדיקה שגרתית בתל השומר אחרי 3 ימים של צירים לא סדירים בבית (ו-4 שעות שינה במצטבר) ושם שאל אותי הרופא המנומנם בתמיהה למה הגעתי אליו בכלל כי למעשה אני כבר יולדת. עוד הייתי יולדת על הספה בסלון מול פרק של "האח הגדול" כשכלבת הפקינז הנכה שלי משמשת כדולה. אגב, עד עצם היום הזה אני מחכה לצירים סדירים שמגיעים בכל 5 דקות כי אפילו בחדר הלידה הם נותרו בלתי סדירים לחלוטין.

כמעט יולדת על הספה בסלון. צילום: עדי לם.

כמו כן בקורס ההכנה ללידה המדריכה גם הציעה לכולנו להיות תנועתיות בזמן הלידה, לזוז ולרקד. היא אמרה שכדאי להניע את האגן בתנועות מעגליות, לקפוץ על כדור פיזיו בתנועות קלות, להישען על כדור פיזיו בתנוחת מנוחה בין ציר לציר ובמידת הצורך להשליך כדור פיזיו על בן זוג מתעפץ או מקטר. עוד היא טענה שכדאי לנשום עמוק, להאזין למוזיקה מרגיעה ובאופן כללי להתחבר לאימא אדמה ולאבא רקטום. אבל אני הייתי מחוברת בעיקר למוניטור וכל מה שעשיתי היה לרטון, ליילל ולשנן לעצמי את המנטרה המעצימה "אני לא עומדת בזה!!!"

היא גם אמרה לי שאני יכולה להתמודד עם הכאב. ובכן, היא טעתה והטעתה. אומנם שרדתי כמעט עד הסוף בלי אפידורל אבל אז, בסביבות פתיחה מספר 8 וזעקת שבר מספר 10, הבנתי שאם הדבר הזה יימשך ככה אפילו עוד דקה אחת אני פשוט מוותרת על כל עניין ההורות, קמה מהמיטה וחותכת הביתה. אז הזמנתי לי מנת אפידורל על מצע חרדה.

אגב, בקורס ההכנה גם נאמר לנו שזריקת האפידורל בכלל לא כואבת. עוד שקר ועוד כזב. כשקיבלתי אותה בכיתי יותר חזק מהבת שלי ברגע שבו היא יצאה לאוויר העולם.

אז בקיצור, ככה בדיוק היה גם קורס ההכנה להורות. אומנם דיברו שם על העייפות, על האתגרים בזוגיות וגם קצת על הקושי להציב גבולות, אבל אף אחד לא סיפר לי שאני אסתובב בפיג'מה ימים שלמים שבסופם, בסביבות השעה 23:00 בלילה, אני אמצא את עצמי צווחת: "לכו לישון! מיד! עכשיו! אני סופרת עד שלוש! אחת... שתיים... שתיים וחצי... שתיים ושני שלישים... שתיים וחמש-עשרה שש-עשריות... פאי פחות קצת... שש חלקי שתיים... שלוש!"

בקורס ההכנה להורות המדריכה גם אמרה שעלינו להיות עם הילדים שקטים ותקיפים, ענייניים וברורים, שקולים וסמכותיים. אבל לצערי היא לא דיברה על מצב שבו יש מגפת קורונה עולמית וכולם נמצאים בבית ימים שלמים מטפסים על קירות וקושרים חצוצרות. ולכן, די מהר הבנתי שעליי לוותר על כל אותן שיטות חינוך מוכרות ולעבור לשיטת חינוך קצת אחרת. לשיטה משלי. אני קוראת לה "שיטת החינוך הבלתי צפוי" (לא לגנוב, יש זכויות יוצרים). על-פי השיטה אני חושפת את בנותיי באופן הדרגתי למציאות שבה אימא היא יצור רנדומאלי ובלתי צפוי שלפעמים הוא רגוע וסבלני ולפעמים צועק את נשמתו. הבנות רואות את האם באור לא מחמיא (לא לאישיות ולא לעור הפנים) ניצבת בפיג'מה, מקורזלת שיער ובעיניה טירוף. על-פי תורתם של ממציאי השיטה, ויקטור פרנקשטיין ואני, מומלץ לדבר אל הילד בגובה העיניים. רצוי להתכופף לגובה שלו, לאחוז באופן נעים אך תקיף בכתפיו, להביט היישר בעיניו ולומר לו בטון יציב: "מה יש לך?!?! די כבר!"

באמצעות השיטה בנותיי לומדות הרבה על העולם. הן לומדות שלפעמים העולם בטוח ולפעמים לא, תלוי אם אימא במחזור או אם היא רעבה. כמו כן הן גם לומדות לא לצעוק. כי ברור שזה המסר שעובר לילדות כשצועקים עליהן "לא לצעוק!" בצעקה חזקה כשהן בדיוק צועקות זו על זו בחדר.

אז כן, אתם צודקים. ללא ספק ישנם גם כמה חסרונות לשיטה, אבל אני לחלוטין עומדת מאחוריה. הרי כשהן יהיו גדולות הן למשל יחפשו לעצמן מקום עבודה. ואז, נגיד, הן יתקבלו למקום מצוין אבל תהיה שם בוסית לחוצה שלעיתים קרובות מתעצבנת ומרימה את הקול. והבנות שלי, בניגוד להרבה אנשים אחרים (סליחה על השחצנות), יהיו מוכנות לזה באופן מושלם. זה יתאים להן כמו כרית חימום בריח לבנדר לדולה. הן לא יתרגשו כי הן ידעו שלמחרת הבוסית הזאת תחבק אותן ותגיד להן שהיא מצטערת ושלפעמים אנשים מבוגרים מתרגזים אבל זה לא אומר שהיא לא אוהבת אותן כי גם כשאנחנו כועסים אנחנו תמיד אוהבים, נכון? הן, בניגוד להרבה אנשים אחרים, לא יעזבו את מקום העבודה הזה. הן כבר יבינו שלפעמים אנחנו טועים ושגם המבוגרים הם בני אדם ושלפעמים קשה לכולנו אבל הכי חשוב לקחת אחריות וללמוד לפעם הבאה. למחרת הן גם אולי יקבלו מהבוסית הזאת צעצוע חדש או ממתקים. אז מה רע.

עוד הסבירו לנו בקורס ההכנה להורות שה"עונש" (כביכול עונש. אין עונש, עונש זה פויה) צריך להיות קשור בקשר הדוק למעשה השלילי. אבל מה אני אמורה לעשות כשבכל לילה כשהן כבר אמורות ללכת לישון הן מבלגנות את כל המשחקים שיש להן בחדר בפעם המיליון? מה, אני אמורה למנוע מהן משחקים? בחיים לא! למה שאני ארצה למנוע מהן משחקים כשאני אמורה להעסיק אותן 24/7? או למשל טלוויזיה. בימים כאלה אין שום סיכוי שאני מונעת מהן טלוויזיה. אפשר אפילו לומר שבימי הקורונה הן אלה שיכולות לאיים עליי שהן לא יראו טלוויזיה ואז אני מיד אפסיק את ההתנהגות המפריעה שלי.

אז בכל אופן, למרות הקושי לחנך ולהציב גבולות בימים טרופים אלה, הצלחתי לקבץ בעבור כולנו רשימת טיפים קצרה אך יעילה בדרך לסמכות הורית משופרת בימי קורונה (וגם בימים רגילים):

1. לא לצעוק. אלא אם כן ממש כועסים ואז לא נורא אם קצת צועקים.

2. לא להעניש. אלא אם כן ממש אין ברירה ואין מוצא אחר ואז לא נורא אם קצת מענישים.

3. להיות עקביים. אלא אם כן אי אפשר להיות עקביים כי רק רוצים לסיים כבר עם היום הזה וללכת לישון כי למי יש כוח והשעה כבר שתיים-עשרה בלילה וכל הבית בלאגן וכלים מלוכלכים וכביסות ולגו מפוזר ודי כבר כמה אפשר, ואז לא נורא אם קצת לא עקביים.

4. לזכור שזאת רק תקופה ושהיא תכף עוברת. והכי חשוב, ליהנות ממנה עד כמה שאפשר :)

בנות! תפסיקו כבר לשים את צ'אי במקומות מוזרים!