אז שבוע בידוד נוסף עבר עלינו בנעימים ובטנטרומים. שבוע שבו ציירנו בצבעים, ציירנו בצבעי פנדה, ציירנו בטושים וגם ציירנו בעפרונות צבעוניים, וכל פעילות שכזאת שווקה לבנות כפעילות שונה לגמרי. כמו כן בנינו מחנה בסלון (עוד דרך לקבל קצת שקט מהבנות), הדבקנו מדבקות, השחלנו חרוזים, אכלנו שימורים וצפינו בטלוויזיה כחצי שעה ביום. אה, סליחה, כחצי שעה בשעה.
מדי פעם גם יצאנו החוצה כדי לקטוף פרחים, לנשום אוויר צח ולברוח מבני אנוש אחרים כאילו היו כולם אקסים שלי שנגמר איתם רע, מורות לשעבר למתמטיקה שהפרעתי להן בשיעור או מכר שסיננתי לפני דקה.
מיום ליום הטרנינג נטמע עוד ועוד בגופי, המברשת שומרת נגיעה משיערי והמגבונים להסרת איפור מעלים אבק וקורי עכביש על השידה. מה שכן, הדבר היחיד שמפריע לי להפוך לגרסה סמרטוטית לחלוטין של עצמי אלה שלל שיחות הווידאו בווטס אפ ומפגשי הזום הכאוטיים. אם יש משהו שאני שונאת זה שיחות וידאו. מאז ומעולם הביך אותי להצטלם בווידאו. עוד מילדותי, שאז זה לא היה רק ביטוי אלא ממש, מצלמת וידאו עם קלטות וידאו שמכניסים לתוך מכשיר וידאו ואז מתפדחים. תמיד ניסיתי להימלט מהמצלמה, ואם היא קלטה אותי בטעות היא ממש לא אהבה את מה שהיא ראתה. וגם אני לא. למשל בכל הקליפים שצילמנו לחברותיי לכבוד החתונה תמיד כל המשתתפות נראות מלאות חיים וקופצניות ואילו אני לעומת זאת גמלונית, נבוכה, מבוישת, עקמומית, ונחבאת אל הכלים, עד כמה שאפשר להיחבא אל הכלים כשיש עלייך צעיף נוצות ורוד, שרשרת הוואי ורעשן.
אבל עכשיו אין לי ברירה. אני נאלצת לככב בתפקיד עצמי בעונה החדשה של "מחוברות – VIP קורונה" כדי שאימא שלי תוכל לראות את הנכדות שלה וכדי שהבנות יוכלו לראות את החברים שלהן מהגן, להשתעמם תוך 5 דקות ולהשאיר אותנו ההורים לבד במעגל הבוקר עם הגננת שרים שירי אביב ושמים ידיים על הראש.
חוץ מזה בגלל אפליקציית זום הארורה במקום הבידוד שהובטח לי אני נאלצת להתמודד עם שלל סיטואציות מביכות. למשל לפני כמה ימים צעדתי לתומי במסדרון בדרכי לחדר השינה לבושת טרנינג וחמושת משקפיים וקרזולים כשלפתע קלטתי את הסבא של הבנות שלי מנופף אליי לשלום מחדר העבודה. למוחרת היו אלה הורי גן גפן שהפתיעו אותי מכיוון המטבח בזמן שעסקתי בגזיזת ציפורניים וסידור הגבות. בידוד! אמרנו בידוד! מה לא ברור?! אז עכשיו אני אמורה לקום בכל בוקר ליום חדש של כלום ולנהל שגרת יום שכוללת כלום בשמלה אביבית ועקבים? רק כי אחר הצוהריים צפויה פגישת זום של אחד הגנים?
נו באמת, איזה סיוט.
אני מרגישה שאני בקשר עם יותר אנשים כיום בהשוואה לתקופת טרום הקורונה. תכף נעשה בזום גם פגישת מחזור של התיכון ומסדר בוקר עם חברותיי לטירונות לזכר הימים הטובים.
ואת הבנות שלי זה בכלל מבלבל. ניסיתי להסביר לגדולה 200 פעם את ההבדל בין סרטון לבין שיחת וידאו אבל כלום לא עוזר. היא ממשיכה לשתוק מול סבתא בשיחת וידאו ולדבר בלי הפסקה עם סרטון שהגננת שלחה לה.
וכולם גם מתחילים עכשיו לעשות דברים מוזרים בבתים שלהם. אנשים עושים פילאטיס מכשירים בסלון בעזרת מיטת מעבר ומערוך, דופקים ספרינטים במסדרון, שוחים חתירה באמבטיה ומחברים רצועות TRX לתיבת הדואר. גם בן זוגי הביא הביתה כל מיני עזרים משונים כדי להמשיך לעשות קרוספיט, ובכל צוהריים הוא יוצא לחצר כדי להרשים את הכלב בהרמת משקולות וקפיצה בדלגית. וזה ממש לא נעים לי, אפילו מביך. מה עושה אדם שההרגלים שלו מתאימים לשגרת הבידוד כמו כפפת לטקס ליד? פתאום אני רואה עד כמה כולם עושים ספורט, מתאמנים, רצים. לכולם חסרים מלא דברים. ורק מבחינתי הבידוד הוא המשך ישיר של החיים הרגילים שלי. שני הדברים היחידים שחסרים לי עכשיו זה סושי והופעות של דני רובס. וגם זה לא כזאת בעיה כי דני בדיוק הופיע לפני כמה ימים בזאפה מתבודדים ושר לעצמו ולניקי גולדשטיין את מיטב שיריו, וגם סושי אני מתכננת להכין בעצמי. יש לי את כל הרכיבים להכנת רול תירס גמדי אינסייד אאוט וניגירי נתחי טונה בהירה בשמן.
אה, בעצם יש עוד דבר אחד קטן שאני מתגעגעת אליו. ניקיון. כבר שבועות שהמנקה לא מגיעה מן הסתם ולנו אין זמן לנקות כי יש פה שתי ילדות קטנות, שני כלבים ואיזה רצון עמום גם לעבוד מדי פעם. אז הבית נראה כמו חורבה ובכל פעם שנושבת רוח קלילה מאחד החלונות מתעופפים להם בסלון כדורי פרווה ענקיים של הכלבה שנושאים עימם אבק, חול, פירורי פלסטלינה יבשה וכמה גרגירי תירס מקופסת שימורים. אם לא נחלה בקורונה נחלה באלרגיה לקרדית האבק.
אז לקראת סיום אאחל רק בריאות לכולם. שמרו על ההנחיות, שמרו על הילדים, שמרו על השפיות ושמרו על המשק... טוב אין סיכוי, במשקל נטפל כבר כשכל זה ייגמר.
Comments