לא בלי בתי

אתמול אחר הצוהריים חזרנו מכרתים.

טיסה ראשונה שלי מאז פרוץ הקורונה, אבל מסתבר שכלום לא השתנה.

הקפה הקר בנתב"ג עדיין מקבל השראה מבחינת הטעם מסטימצקי שלידו, ומבחינת המחיר מהחנות של ה. שטרן שממולו. כמו כן גם הכריכים הם עדיין בטעם של פוליגל מוקצף או פולימר פיקנטי. אבל איזה כיף שהבושם שלי עולה שם 10 שקלים פחות מאשר בארץ, ולכן הייתי פשוט מוכרחה לרכוש אותו יחד עם סומק, מסקרה, צלליות, ספריי גוף, קרם פנים משקם, קרם גוף מבשם וצמד בקבוקי בייליס מנחם, והכול רק ב-78,464 אירו.

אבל עזבו את נתב"ג, הפעם סיפורי כולל פרק של "המתחזים" עם חיים אתגר שפוגש את "יצאת צדיק" עם חיים הכט ואז חיים אתגר, שפוגש את ההורמונים שלי לפני מחזור אשר פוגשים את הסרט "לא בלי בתי" בכיכובו של מרקו מ-"הלב", רק הפוך. כי יצא שהבנות שלי ואבא שלהן טסו לכרתים יחד עם סבא והדודים כבר ביום שלישי בבוקר, ואילו אני הייתי אמורה להצטרף אליהם ביום חמישי בצוהריים. ההחלטה נלקחה מכל מיני סיבות שלא אפרטן כרגע כי יצא לנו פוסט באורך של "מלחמה ושלום" המהדורה המיוחדת הכוללת גם את הערות המחבר. אבל רק נבהיר שממש לא היה לי פשוט לשחרר. בכל זאת האווירה המשפחתית לא שלמה כשאין אותי לחוצה ברקע, כי אולי סתם יהיה לכולם כיף ואנחנו כמובן לא רוצים בזה.

מאחר שלא אני ביצעתי את ההזמנה של הטיסה שלי אלא אב הבנות, הוא גם היה זה שעדכן אותי ביום רביעי בערב שהטיסה שלי למוחרת נדחתה מ-12:55 ל-20:30. חשבתי שאני מתה. בכל זאת מדובר בחופשה משפחתית שלא קרתה כבר 3 שנים. וגם התגעגעתי לבנות. ורגשות האשם... הו, רגשות האשם. הרי אלה חוויות משמעותיות בעבורן, ואיך ייתכן שאני לא אהיה חלק מרכזי ביצירת החוויות הטובות וגם השריטות לכל החיים של הבנות שלי? מי אוהב אותן יותר ממני? מי יצרח עליהן למרוח קרם הגנה? עד מתי לא יהיה שם אף גורם שלילי? ואיפה אימא שצועקת? כמו כן לא רציתי לטוס לבד בלילה. וגם הטיסה חזרה הייתה כבר בשבת בצוהריים. אז מה יישאר לי? יום שישי והביתה? קיצר, למה להכביר במילים כשאפשר להכביר בעצבים. זעמתי, כעסתי, בכיתי.

התקשרתי לחברת התעופה, שלא נסגיר את שמה כדי אותה לא להוקיע, במטרה לברר ולהתחנן ולהבין מה אפשר לעשות. אף על פי שהשעה הייתה כבר קצת אחרי 19:00 בערב, דווקא ענתה לי אישה בשם נילי (שם ממש לא בדוי). אמרתי לנילי (שם לא בדוי וגם שם המשפחה שלה רצוי), שהבנות שלי מחכות לי בכרתים, ושאני לא יכולה לטוס רק בשמונה וחצי בערב לבד, ושזה לא בסדר שמודיעים ככה ברגע האחרון, ושאני מתחננת שיימצא לי פתרון. נילי (שם לא בדוי והבטחות ללא כיסוי) אמרה לי "אני בודקת", ואז אמרה בנחרצות שכל הטיסה בוטלה. היא התעקשה שהטיסה כולה זזה ל-20:30 בערב, ושטיסות אחרות מלאות, ושהיא מצטערת אבל אין לה מה לעשות. היא גם אמרה שאני מוזמנת לבדוק באתר שלהם ולראות שהטיסה אכן בוטלה, אך מאחר שיש לי אמון בסיסי בבני אדם, נניח, האמנתי לה ולא בדקתי באתר.

ניתקתי בוכייה ואומללה, וקיטרתי על מצבי לכל מי שהסכים לשמוע אותי, שזה היה בעיקר כלבת הפקינז.

ככל שהתקדם הערב התבאסתי יותר ויותר, ובחברת התעופה כבר לא היה עם מי לדבר. הייתי עצובה. ממש. התגעגעתי לבנות והידיעה שהן בחו"ל בלעדיי עשתה לי רע. כל הלילה לא הצלחתי לישון, גם כי הייתי מוטרדת וגם כי עשיתי בינג' של "החיים עצמם" (איזו סדרה! וואו. רק עכשיו גיליתי אותה אז בלי ספוילרים אבל וואו). לפנות בוקר החלטתי להציץ באתר של חברת התעופה, שלא נגיד את שמה אבל היא יכלה קצת להשקיע, כמו שנילי (שם בזוי ולא בדוי) הציעה, וקטע! לא היה כתוב שהטיסה של הצוהריים בוטלה, אלא רק שאזלו אליה הכרטיסים. גם באתר של נתב"ג הטיסה הזאת הופיעה כטיסה קיימת. מסתבר שסתם החליטו לטוס בלעדיי. כנראה מכרו יותר כרטיסים ממושבים, תופעה מוכרת בחברה הזאת, מסתבר, שלא נסגיר את שמה כדי שאת כבודה לא נפקיע, ולכן כמו ברשימת שינדלר רק הפוך, החליטו לנפות אותי. הודחתי. הקהל לא סימס לי מספיק, והוחלט שדווקא אני לא אעלה לטיסה.

קמתי בבוקר חדורת דיכאון וממש מעט מוטיבציה. חשתי עצובה, כועסת, הורמונים, משוגעת, מטורפת, לא רואה בעיניים, יאללה אני לוקחת מונית לשדה. אמרתי לעצמי שאני לקפה הקר של נתב"ג עם הטעם של הצרבת מגיעה, ויהי מה. ככה, כמו בסרט הוליוודי אני אעשה להם - סצנה בשדה התעופה. הנה אני רצה בנתב"ג בעקבות הבנות שלי, אימא זו אימא. וחוץ מזה יש שם אלכוהול. אז לכרתים, קדימה!

במונית שכנעתי את עצמי שמקסימום אני אהיה קצת טום הנקס ואבלה בנתב"ג כהומלסית עד הערב, מה כבר יכול להיות. אוכל? יש. יין? יש. ספר? יש. קרם לילה עם סרום משקם לעוד בוגר? יש. אז מה הבעיה.

פרט שחשוב לציין הוא שעוד לפני שהודיעו לי שהטיסה שלי נדחתה, כלומר לא נדחתה אלא דוחה אותי, כבר עשיתי צ'ק אין באון-ליין. ככה שהיה לי כבר כרטיס עלייה למטוס עם מושב והכול. וגם הגעתי בלי מזוודה כי בני המשפחה שלי טסו עם חפציי בשלישי, ורק חיכו להגעתי (בשוויון נפש מהול באדישות) בחמישי בצוהריים.

הגעתי לשדה. עברתי בידוק, עברתי ביקורת דרכונים, והנה אני בדיוטי, קונה בושם עם כרטיס הטיסה התקני שלי. כל כמה דקות הלכתי לשער העלייה למטוס לבדוק אם כבר יש שם מישהו מחברת התעופה הנהדרת, שאת שמה לא נשמיע, כדי שאוכל לדבר איתו על המחדל ולדרוש לעלות לטיסה, גם אם זה כרוך בהתלמדות כדיילת או בניקוי השירותים של המטוס. בסוף הגיעה מישהי ואחרי שנאמתי לה במשך כחצי שעה על מצבי הייחודי, היא אמרה שהיא ממש לא קשורה לכלום וכדאי שאדבר עם אחראי הטיסה. בשלב ההוא הבנתי שאני חייבת להיות מפוקסת ולא לזוז משם, ולכן הלכתי לקנות לי כריך חביתה. החביתה הייתה בטעם של יריעת פוליאתילן, אבל אכלתי אותה בכל זאת, ומהר חזרתי לשער.

דמיינתי שאני גיבורה בסרט רומנטי דל תקציב, רק שבמקום שמישהו ירדוף אחריי לשדה אני רודפת אחרי הבנות שלי שבשיחת הווידיאו האחרונה שלי איתן הקטנה רק רצתה לנתק כדי להרגיש מועצמת ובעלת שליטה, ואילו הגדולה עשתה קקי מאחורי דלת סגורה ורק צעקה "ביי אימא!". ובכל זאת, רגשות אימהיים והכול. בסוף הגיע אדם שנראה כמו אחראי טיסה. אבל הבעיה הייתה שבשלב הזה כבר התחיל להצטבר תור לבורדינג, שכמובן לא החל אף על פי שהמועד הנקוב חלף מזמן. נפשי נקרעה בין הצורך להסדיר את ענייני באופן מסודר ורשמי, לבין הצורך להיות ראשונה בתור ולהידחף יחד עם כולם כשמזוודת טרולי של אדם זר מונחת על קמיצת כף רגלי, ואילו שערת כתף מיוזעת של אדם זר אחר מדגדגת לי את הנחיר השמאלי. מובן שהלכתי לתפוס מקום בתור. אמרתי לעצמי שתוך כדי העמידה בתור אני אנסה לדבר עם מישהו. לאחר כמה דקות של דחיפות ללא תכלית, כי טרם החל הבורדינג, התעוררו בי גם רגשות עברייניים, והחלטתי לפעול ב"שיטת מצליח". כי בישראל יש לנהוג כישראלי, וזאת הטיסה שלי עם כרטיס עלייה למטוס שהוא שלי, ועם מקום במטוס שהוא שלי, ושום נילי (שם כלל לא בדוי ומענה אנושי בהחלט בלתי ראוי) לא תשקר לי ככה במצח נחושה, וגם תצליח להתל בי כאילו הייתה יהודה ברקן עם שטר של 50 שקלים מחובר לחוט דייגים שקוף. לא ולא. אני חוזרת לטיסה הזאת באמצעות אקט לא חוקי על-פי הפורמט של ההפקה וזהו, על אפם ועל חמתם של שאר המתמודדים. הלוא הבנות שלי מחכות לי בציפייה מדומיינת ובגעגועים לא עזים, אדישות לחלוטין לדרמה המתחוללת, וסתם נהנות בבריכה. ולכן עליי להגיע מהר מהר כדי להעכיר את האווירה.

כשעה לאחר המועד המקורי סוף סוף התחילו להעלות את האנשים למטוס. למזלי היה שם בלאגן שלם. היו עוד כל מיני אנשים שהכרטיסים שלהם עשו בעיות, ולכן כשהכרטיס שלי הבהב באדום וצפצף, לא נלקחתי למחבוש אלא סתם הצידה, יחד עם משפחה בת 14 נפשות שלא הורשתה לעלות למטוס בגלל איזו בעיה מוזרה שלא הבנתי, וגם כשהבנתי לא הפנמתי כי הייתי במצב נפשי היסטרי והישרדותי. הבעיה בכרטיס שלי הייתה שמישהי נוספת קיבלה את המושב שלי. אותו מושב שנילי (שם אמיתי ומענה לא איכותי) וחברת התעופה הנחמדה שהיא עובדת בה, שלא נסגיר את שמה אבל רק נגיד שהיא מתחרזת עם "לא, לא בא לי להרגיע!", החליטו כנראה לתת למישהי ראויה ממני שהקהל סימס לה יותר מאשר לי. בשלב ההוא שמתי לב שגם אדיר מילר הגיע לשער יחד עם המשפחה שלו. הבנתי שיש מצב שהם אלה שהובילו להדחתי, אבל זה כמובן לכאורה. אין עדויות ודאיות.

מיותר לציין שבכל הזמן הזה הייתי בלחץ אטומי. רועדת, מתוחה ושרויה בחוסר ודאות מוחלט. מה שכן, אט אט מסתם לעמוד בצד עברתי לשבת מאחורי הדלפק, מתחברת עם האחראים המקסימים שהיו שם, ומקבלת קהל בעמדה. ברגע מסוים אחד מהאחראים הסתכל עמוק אל תוך עיניי והבטיח לי שאני למטוס הזה עולה. ללא ספק זה היה רגע דרמטי בסרט דל התקציב שלנו. רגע שבו הצופים מזילים דמעה. אני, לעומת זאת, הגרתי זיעה.

קיצר, שזה שקר גס כי שום קיצור לא יהיה פה, בסוף היה לי מקום בטיסה! האחראי החמוד סידר לי כרטיס חדש, ועוד ליד חלון ואיפה שיש יציאת חירום ומקום לרגליים. עליתי למטוס נרגשת אחרי שהענקתי חיבוק אוהב לכל מי שעזר לי, ונפרדנו בדמעות. הבטתי בפעם אחרונה לאחור, ואז צעדתי בדרמטיות בשרוול, דורכת בטעות על אשתו של אדיר מילר שאולי כן ואולי לא ניסתה להדיח אותי מהטיסה שלי.

המטוס המריא. המטוס נחת. המונית הגיעה, המונית המריאה, ואיבדתי כ-6 שנות חיים מהחרדה. בתום המרוץ הענקתי לנהג טיפ מפנק כאות תודה על כך שהוא בסוף לא רצח אותי בתאונת דרכים מזוויעה, והגעתי לבנות שלי. חיבקתי אותן חזק חזק וייללתי שהתגעגעתי אליהן.

למוחרת הקטנה הקיאה ולגדולה עלה החום ולקטנה התחילה פריחה מוזרה ושתיהן לא אכלו כלום כל הימים האלה ואז שלשולים ואז הן רבו בצביטות וחבטות על חוברת צביעה ומה זה החרא הזה ומה היה לי רע בשדה התעופה בשקט שלי עד שמונה בערב. אבל היה נחמד סך הכול. מצורפות כמה תמונות של הנחמד הזה, כי חשבתי שאני אכתוב על החופשה אבל בתכלס הסיפור של הטיסה הרבה יותר מעניין, והנה הגענו כבר לסוף כרך ג' של "מלחמה ושלום", ואם חשבתם שאין כזה כרך אז דווקא יש והוא נקרא "מלחמה, שלום וטנטרום בכרתים". אז הנה תמונות במקום סיפורי חופשה.

ולסיכום, מסתבר שאלף נילי (שם לא בדוי ואני גם לא רוצה פיצוי) משום חברת תעופה (שלא נסגיר את שמה אבל רק נגיד שהוא מתחרז עם "אני לא אסגיר את שמה אבל השירות שלה מזוויע"), לא יצליחו לעצור אותי מלנגב את הקיא של הבת שלי באמצעות מפית נייר קטנה בעודי שרויה בעמידת שש באזור הלאונג' החיצוני בריזורט מפנק כששלל תיירים בריטים מביטים בי בגועל.

כי אימא זו אימא, ואהבת אם היא אהבת אם, ומלון עם אלכוהול חופשי שאני אעשה הכול כדי להגיע אליו במהרה זה מלון עם אלכוהול חופשי שאני אעשה הכול כדי להגיע אליו במהרה.

לחיים!