פעם חשבתי שכדי להיות אימא טובה הכי חשוב להעניק חום ואהבה. חשבתי גם על מסירות, מגע, דאגה. לא היה לי שמץ של מושג שהדבר המהותי ביותר הוא בדיוק הדבר שאין לי – סבלנות.
לא דמיינתי לרגע שאני איאלץ להתמודד עם ילדה בת 3 שבדיוק נגמלת מחיתולים שרוצה לעשות את הפיפי האחרון לפני השינה דווקא בשירותים של אבא ואימא. לאחר מכן גם חשוב לה לשטוף את הידיים ספציפית בשירותים של האורחים, אבל רק עם סבון בצורת לב שנמצא דווקא במטבח. ולבסוף, ממש ממש קריטי לה לנגב את הידיים במגבת ורודה שתלויה בקצה הר קסום בצורת חד-קרן בארץ לעולם-לא-נסיים-עם-זה.
לא שיערתי בנפשי שבשעה 22:00 בלילה אני אמצא את עצמי יושבת על מיטת מעבר כשמולי במקום כוס קאווה מעולה, מוצץ משומש ותחתוני גמילה.
כמו כן גם לא ידעתי שאני אצטרך לאסוף כל שביב אורך רוח שעוד קיים בי כדי לחכות שם בסבלנות, שמוטה לאחור על קיר מעוטר בצבעי פנדה, עד שהיא תסיים את מסע הכומתה שהיא עורכת לעצמה ברחבי הבית כשבידיה רק שרפרף מ"איקאה" ובליבה חלום לכבוש את המולדת ולקחת בשבי את שפיותי.
מי ידע שכך יהיה שבכמה לילות בתור אימא, אהפוך מצעירה מלאת חיים למבוגרת שצועקת "קדימה!"
וכך, בכל ערב, הבנות מתישות אותנו לקראת שינה בשלל מנהגים משונים וטקסים בלתי נגמרים. ולרוב כשאני יושבת שם ומחכה לקטנה עד שהיא תסיים את טקסי הפיפי שלה, מקווה שלא אשמע אף חפץ מתנפץ או כלבה מייבבת כי דרכו עליה, בראשי חולפת רק מחשבה אחת והיא לא "מתי המתוקונת הזאת תסיים כבר ותחזור לחדר כדי שאני אוכל לשהות במחיצתה עוד כמה דקות עד שלצערי יהיה כבר מאוחר ואני איאלץ להיפרד ממנה בתחושת געגוע וציפייה לקראת הבוקר הבא".
לא. בראשי חולפת בדקות האלה רק מחשבה אחת והיא קללה שאי אפשר לכתוב פה.
ובכלל, "סבלנות" ו-"שגרת ערב" אלה שני קווים מקבילים שמבחינתי לעולם לא ייפגשו. למזלי הם נפגשים באופן קבוע אצל בן זוגי ולכן לרוב הוא זה שמתמודד עם הגחמות של הבנות אחרי השעה 20:00 בערב. חילקנו בינינו את התפקידים בצורה הוגנת ושוויונית - הוא אחראי על אמבטיות וסבלנות ואני על ניקיונות וקיטורים.
אבל למה לקפוץ ישר לאמבטיה הקסומה כשאפשר להתחיל מארוחת הערב הנהדרת?
מדובר במפגש משפחתי חביב שמתחיל בכיף ומסתיים בלא כיף. משהו שדומה לדייט בלתי נגמר עם פרטנר בלתי נסבל שלא מבין רמזים בלתי דקים. אחרי שסיימנו לאכול, לצעוק עליי שלא טעים, לדרוש קינוח ולהשליך מזון, הבנות לרוב מסרבות להתפנות מהשולחן בטענה שהן עדיין רעבות, אך למעשה הן פשוט רוצות למשוך את הערב עוד ועוד. אני מנסה לרמוז להן בעדינות שאני מבחינתי סיימתי פה ("סיימנו! די! קומו!") אבל הן בשלהן, נצמדות לכיסא ושואלות מה עשיתי בצבא.
לפעמים אני מרגישה כמו אחראית משמרת במסעדה שמנסה שהלקוחות יבינו כבר את הרמז ויעופו. "סיימתן? אפשר לפנות?", "חברות, אנחנו תכף סוגרים את המטבח. אתן צריכות עוד משהו? אה, רק מים? בסדר גמור, בבקשה". לפעמים אני מתחילה לנקות סביבן, להרים כיסאות ולהביט בשעון (ובהן) בעצבנות. אבל כלום, הן לא הולכות. כשאני מציעה בעדינות שאולי הן יתחפפו כבר לאמבטיה ויחפפו הן טוענות שהן עדיין אוכלות וממשיכות ללעוס משהו אחת לשעה, לטנף את הסביבה ולהזמין עוד כוס מים מהברז.
אתמול מצאתי את עצמי יושבת מול בתי הגדולה בעודה מכרסמת לה מלפפון בקצב של עצלן תלוי מעץ. עם כל ביס קטנטן במלפפון אפשר היה לשמוע איך כוכב נופל ואיך עוד עצב במוחי ניתק לו. היה לי ברור כקוטג' שנאכל גרגיר גרגיר שבשנייה שאני אבטיח לה בילוי אטרקטיבי יותר בהמשך הערב היא מיד תודה שהיא שבעה ותקום, ואני אוכל לעבור בשמחה למטלה הבאה שלי: סידור המטבח. אגב, פעם שמחתי לקראת הפול מון בקופנגן, כיום אני שמחה בגלל מדיח מאורגן. בכל אופן, בסוף הבטחתי לה שנקריא סיפור ממש ארוך לפני השינה (אם גם זה לא היה עובד הייתי מציעה העברה בנקאית), ואז קרה הנס והיא קמה, מרחה על הקיר קצת טחינה, ניגבה על בגדיי שאריות חביתה והותירה אחריה שובל של ילדות קסומה ופירורים של פיתה. רגע של אושר.
ובכלל, ידוע שענייני אוכל (וכמובן קקי ופיפי) הם הדברים שבהם הילדים יכולים לשלוט. אז סבבה, אחלה, תשלטו. אבל למה להגזים? וחוץ מזה, מה לגביי? הרי גם אני זקוקה לקצת שליטה. האמת היא שאני חושבת שרק בשלב שכבר היו לי שתי ילדות קטנות בבית הבנתי עד כמה אני אדם שזקוק לשליטה. והרבה ממנה. וילדים הרי לוקחים ממך את השליטה, מקמטים אותה, קורעים אותה קטן קטן ומשליכים את החתיכות לפח. או שהם משאירים את כל החתיכות על הרצפה כדי שאימא או אבא יזרקו לפח.
ובערב העניינים האלה באים לידי ביטוי, לפחות אצלנו, באופן המובהק ביותר.
אבל בסופו של דבר בכל ערב, לקראת השעה מאוחר מדי ורבע, שתיהן מגיעות למצב פיג'מה ואז אנחנו פוצחים בחגיגות טקס השינה שלנו. ואם היה לי דגל הוא לחלוטין היה מורד לחצי התורן.
בחלומי הטקס כולל סיפור לפני השינה שמסופר בטון שקט ומרגיע, שיר ערש נעים שגורם לבנותיי להתחיל לעצום עיניים, לחישת "לילה טוב" חרישית שמלווה בליטוף ראש קליל, בקשה נעימה וחלושה: "אימא יקרה, בבקשה הישארי עימנו עוד קצת". הישארות עוד קצת עם כל אחת מהן כולל ליטופים רכים ומילות אהבה ענוגות, הירדמות של שתיהן ויציאה שקטה מהחדר כשבזווית עיני דמעה של התרגשות מהמתיקות האינסופית.
ולא בחלומי? טיפה פחות.
לא בחלומי אלא במציאותי בחירת הסיפור לרוב מלווה בוויכוחים ביניהן, צעקות ובכי. לאחר מכן אנחנו שרים להן 3 שירי ערש שונים (הובילו לכך כמה טנטרומים בלתי נשכחים שהותירו חותם, טראומה ואותנו מבצעים מחרוזת שירים בליווי אקורדיון). בזמן השירה הן בינתיים רבות מי תשב על אימא ומי תשב על אבא כשהמניע היחידי לוויכוח הוא מה השנייה רוצה ואז גם אני רוצה וזה לא פייר שרק היא וגם אני רוצה ולמה היא וזה לא הוגן. ואז כמובן עוד פיפי, עוד מים, עוד בובה במיטה, עוד ספר במיטה, עוד צעצוע במיטה, עוד פאזל רצפה 60 חלקים במיטה. עוד ויכוח בינינו מה אפשר לעשות כדי שהערב ייראה אחרת (שרובו מתנהל באנגלית חוץ מהקללות בערבית), עוד בכי בגלל סיבה מופרכת כמו רצון למים דווקא מהברז של הכיור בחדר האמבטיה ולא מהתמי 4 (כן, אמיתי) ועוד דרישה לקבל גרביים כשאני כבר בדרך החוצה. "אבל לא את אלה, גרביים אחרים! ורודים!", "זה לא ורוד מג'נטה!", "יש ורוד פוקסיה?", "אני לא רוצה ורוד פודרה!"
עוד דקה במיטה של האחת, עוד דקה במיטה של השנייה, עוד דקה במיטה של האחת, עוד דקה ב... אוי, איפה השנייה? יצאה לעשות פיפי. רגע, היא בוכה כי נרטבו לה הגרביים. עוד גרביים, עוד מים. יציאה סופית מהחדר כשאני רושפת לעברן ומסננת בטון מקפיא דם "לילה טוב".
ואז מגיע החלק בערב שאני הכי אוהבת. אופס, כתבתי "אוהבת"? התכוונתי מתעבת. אני קוראת לו: "חשבת שסיימת אבל לא סיימת אז אל תחשבי שסיימת כי לא סיימת". החלק הזה כולל: פתיחת בקבוק יין וחזרה לחדר כי הן צועקות. יציאה מהחדר בעצבים. מזיגת כוס יין ואז חזרה לחדר כי הן רבות. יציאה מהחדר בכעסים. כמעט שלוק מהיין ואז שוב חזרה לחדר כי הן הולכות מכות. יציאה מהחדר בתסכולים.
שתיית יין. צפייה בטלוויזיה. הירדמות בלתי צפויה מול הטלוויזיה. יקיצה מבוהלת מול נדב בורנשטיין.
ואז, בשקט בשקט, אני נכנסת לחדר המבולגן שלהן כדי לכסות אותן ומסתכלת עליהן ישנות. אני חושבת לעצמי שהן כאלה מתוקות... איך הן נרדמו יחד במיטה על ערימת ספרים שהן החביאו ממני, כשהאחת מחבקת משחק הרכבה מעץ והשנייה מתמזגת עם גוש פלסטלינה. "כמה שאני אוהבת אותן..." אני מהרהרת בליבי.
ובאמת, הן כל כך חמודות.
כשהן ישנות.
ונסיים בתפילה: אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה לקבל שיחת טלפון דחופה בדיוק בזמן ההשכבות.
Comments