כמעט שבוע חלף מאז מסיבת יום ההולדת של הגדולה אצלנו בבית, ואני עדיין מלקקת את הפצעים. הכלבה לעומת זאת עדיין מלקקת שאריות של צבעי גואש מהרצפה. נתחיל בכך שהיה כיף ומוצלח והילדות נהנו והתרגשו. נמשיך בכך שהבית נהרס. אבל למה לעשות ספוילר אם אפשר לעשות ספונג'ה.
הכול התחיל בשבת בבוקר, אז קמתי לי שמחה ונמרצת והתחלתי לארגן את הבית, את הכיבוד ואת החצר. אבל די להכביר במילים, בואו נכביר במנות. ארגנתי יפה במגשים את המאכלים שקניתי שיש בהם גלוטן, סידרתי בנפרד את המאכלים נטולי הגלוטן, הכנסתי יין לבן למקרר, סיימתי להכין כמה מנות טבעוניות, ארגנתי כמה מנות צמחוניות, הכנסתי עוד יין, הכנתי סלט אטריות עם דג לטובת אוכלי הדגים, עוד יין, חומוס, סלט ביצים, מפיות, קישוטים, פתחתי יין, ולסיום דאגתי גם ליין.
אבל את עיקר תשומת הלב הקדשנו לפעילויות בחצר. החצר אומנם לא גדולה אבל מילאנו אותה בשלל עיסוקים שירחיקו את הילדים מהסלון המאורגן, ובכך יקרבו את ההורים שלהם אל היין הלבן. אז בחצר האחורית הוצב מתנפח ענקי, מול שער הכניסה עמדת קליעה למטרה, ובחצר הקדמית הקטנה, שמחוברת לחדר השינה שלנו, הוצבה עמדה תמימה למראה של יצירה שכללה צביעת חנוכיות בצבעי גואש בעזרת מכחולים.
לאחר שהכול סודר לשביעות רצוני התחיל לרדת גשם.
לא נבהלנו ולא התבאסנו ובאופן ענייני ושקול התחלנו לנגב את העמדות השונות בחצר בעזרת מטלית קטנה ונייר טואלט. הגשם המשיך לרדת. המתנפח נרטב, החצר נרטבה, הכיסאות נרטבו. לא איבדנו תקווה אבל כן איבדנו שכל ישר והמשכנו לריב עם איתני הטבע בעזרת מטלית של "ניקול" ופיסות נייר טואלט. אבל הכול נרטב שוב ושוב מגשם ואז גם מדמעות. הבנו שגורלנו נחרץ ונפרדנו מהבית, על תשתיותיו ועל תכולתו. ואכן, הילד הראשון הגיע ומיד פסע חרישית לחדר של הבנות, התיישב על השטיח ושקע בהרכבת פאזל של עונות השנה. או, לחילופין, התחיל לרוץ בכל הבית, תוך שהוא נתקל ברהיטים ומנפץ צעצועים וכלי חרסינה. בשלב הזה החלטתי להגיב בקור רוח ובאופן רציונאלי, ופניתי לבדי לחדר השינה שלי כדי לבהות בקיר ולמלמל בליבי את תפילת הדרך לאיקאה. התפללתי לשמש, התפללתי לנס והתפללתי לאל הטוב שייתן בי את הכוחות לצאת מהחדר. אורחים נוספים החלו להגיע חמושים בילדים שלהם שהיו חמושים באנרגיות לברדוריות. בן הזוג הוסיף לנגב עוד ועוד את המתנפח, מתעקש לעשות את זה במטלית קטנה, עד שגאלתי אותו מייסוריו והגשתי לו מגבת גדולה. הוא ניקה וניקה את הטיפות במרץ, כמו במשימת גמר מתעללת של "המרוץ למיליון", מתעלם מהגשם שהמשיך לרדת, וכמובן גם מהאורחים שהמשיכו להגיע. בינתיים הילדים המתוקים הציגו בפניי גרסה מחודשת משלהם לקליפ של השיר "אצל הדודה והדוד". בשלב הזה כבר הייתי אחרי כוס יין או שתיים אז דווקא נהניתי מהמחווה.
לאחר כחצי שעה של הרס וניסיונות להציל את מתקני החצר, הגשם סוף סוף נפסק והילדים נשלחו החוצה. בן הזוג אמר: "אבל עדיין רטוב שם". אני אמרתי: "לא אכפת לי". וזהו, הם יצאו. מרטיבים גרביים, מרטיבים ביגוד, מתקררים ומקבלים נזלת. הכיף התחיל. שתינו, אכלנו, דיברנו, הילדים קפצו. נהניתי.
באיזשהו שלב נזכרתי בפינת היצירה שארגנתי והתחלתי לשלוח את הילדים לצייר על החנוכיות. זה התחיל יפה. צילמתי את הבנות המקסימות בעודן מקשטות בעדינות ובדיוק רב את החנוכיות, וחזרתי לבלות עם האורחים. לפתע בתי הקטנה בת ה-3.5 צצה בפתח הבית כשידיה, זרועותיה ותלתליה שעל כתפיה מכוסים לחלוטין בצבעי גואש. לא נלחצתי, לגמתי. מישהו טיפל בזה ושלח אותה לשטוף ידיים. הבחנתי שנשרו כמה טיפות של צבע גואש מהילדה על הרצפה. בתגובה לגמתי עוד קצת יין והבטחתי לעצמי שאני אנקה את המפגע הקטן בהמשך היום. ואז ילדה נוספת הופיעה בכניסה לבית במצב דומה. קמתי מהכיסא והתחלתי לנקות את טפטופי הגואש מהרצפה. סתם, מה פתאום. מזגתי לי כוס שלישית בהסבה לימין, כי משם לא רואים את הכתמים, ושתיתי.
אט אט החלו להופיע בכניסה לבית כל מיני ילדים מכוסים לחלוטין בצבעי גואש, במראה של ספק פליטים ספק נפגעי פיינטבול. נדמה היה לי שכדאי שאני אקום לראות מה קורה בחצר. אבל משהו עמוק בתוכי כנראה ידע שמוטב לי כרגע להתמקד בתחום השתייה ולא בתחום העשייה. אז המשכתי לשתות, לנשנש גריסיני ולשוחח עם הורים נוספים שכמוני בחרו להעלים עין מהזוועה וללכת כצאן לטבח הגואש.
בשלב מסוים, בערך בכוס הרביעית שלי, חשתי סביבי תכונה מסוימת. הורים מודאגים סימנו אלה לאלה בעזרת מבטים מבוהלים ומצמוצים שמתרחש אסון נוראי, והצלחתי לשמוע בין הבאת העוגה לכיבוי הנרות מילים כמו "קטסטרופה", "שואה" ו-"אנרכיה". מסתבר שפינת הגואש עברה לחדר השינה שלנו ולמעשה הוא הרוס. כל מיני הורים החלו אט אט להיעלם משדה הראייה שלי באופן מסתורי ולפרקי זמן מגוונים. הבנתי בדיעבד שהם הלכו לנסות להתמודד עם פיגוע הגואש שהתחולל בפינת יצירת האסונות שיצרתי במו ידיי, וכל זה בזמן שאני מתנהלת לי בבית כאילו אני בעצם בערב גאלה בגלריה, עושה מינגלינג ומנשנשת מנות קוקטייל מסוגננות כמו אצבעות מוצרלה של "עמק".
בשלב מסוים גם בן זוגי צץ פתאום במטבח ומלמל לעברי משהו כמו "אין לך מושג מה קורה שם", וזאת כשהוא מחזיק בידיו משהו כמו 30 שקיות זבל מלאות, מכחול שבור וילדה בוכייה שלא הצלחתי לזהות כי היא הייתה מכוסה בצבעים. לצערי בשלב הזה כבר נאלצתי להתעניין. "מה קורה שם?" שאלתי אותו בחוסר חשק מופגן. "זה כבר יותר טוב, סידרתי", הוא אמר בקול סדוק, שולח אותי להמשיך ליהנות באירוע החברה היוקרתי שלי, בעוד שהוא ועוד כמה הורים מנסים להציל את הבית ולחלץ ממנו כמה רהיטים במצב תקין. ממש כמו אוסקר שינדלר הוא ניסה להציל כמה שיותר פריטים, כמה פריטים שרק אפשר. וילון ושמיכת פוך כהן – לכביסה מהירה. כרית נוי וכרית שינה לוי – לכביסה מיד לאחר מכן. שולחן קטן וכיסאות תואמים רוזנפלד – לקרצוף נמרץ. בסוף היום הוא גם פנה אליי בדמעות ואמר: "יכולתי להציל עוד! אם רק הייתי מגיע לשם בזמן! יכולתי להציל עוד! המצעים שלנו! הכורסה הקטנה!". "לא נורא", הרגעתי אותו חצי ישנה ובהאנג-אובר, עשית מה שיכולת.
אבל נחכה רגע עם הערב, בואו נחזור לאירוע עצמו. לא כי בא לנו, כי אין לנו ברירה. בשלב שבו בן זוגי הגיע למטבח עם שקיות הזבל והילדה האנונימית על הכתף, כבר הבנתי שמתרחש אסון בקנה מידה לאומי בחצר הקדמית של הבית. אז די, לא היה מנוס, נאלצתי למזוג לעצמי כוס חמישית ולקחת לעצמי קיש גבינות אישי.
בדרכי לחדר העבודה שלי כדי לבדוק מה שלום הכלבה שנעלתי שם כדי שלא ידרכו עליה, גם הצצתי לרגע לתוך החדר של הבנות. גם הוא היה הרוס. לקחתי שלוק נוסף.
ואולם, ממנגנון ההדחקה האלכוהולי נאלצתי להיפרד בסביבות השעה 16:00. האורחים החלו להתפזר לבתיהם, לוקחים איתם חנוכיות מטונפות ומקללים אותי בלב ובקול רם, ואני הבנתי שלא נותר דבר מלבד הגעגוע לבית שפעם היה לי.
ומאז, יום שבת, 28.11, שנת 2020, 16:00 אחר הצוהריים, אנחנו מנקים. ובכל זאת אני די בטוחה שלקטנה יש עדיין קצת צבעי גואש בשיער. אגב, בערב של האירוע עצמו המצב עוד היה נראה לי סביר. אבל כבר למוחרת, כשזרחה השמש, הבנתי את גודל הזוועה ומיד פצחנו, כל בני הבית, במשחק החביב "תופסת כתמי צבע". החוקים: מי שמוצא הכי הרבה כתמים של צבעי גואש בכל מיני מקומות מפתיעים בבית הוא המנצח.
הפרס: מגבון.
אבל אולי יום אחד, אם ירצה האל הטוב, נצליח להחזיר את הבית לקדמותו. ואם לא, אז לפחות נשתה משהו.
Comments