לפני כמה ימים שהיתי בחדר של הבנות שלי יחד עם שתי בנותיי ובן זוגי. זו הייתה שעת אחר הצוהריים חביבה ביום חביב שבו סוף סוף הבנות החביבות שלי היו בגן החביב שלהן ולי היה יום שפוי וחביב של עבודה.
הגדולה כרגיל בנתה מלגו מגדל פיקוח של גורי-על או מטוס-על או הליקופטר הצלה-על או משאית שיגור-על או נעל-על, והקטנה שיחקה, איך לא, בפלסטלינה משובצת לכלוכים. ברגע של שובבות לקחתי לי שני גושי פלסטלינה שהיו זרוקים בצד, אחד ירוק ואחד ורוד, וחיברתי אותם למין נחש כזה. לאחר מכן חיברתי ל"ראש" של הנחש נוצה אדומה שנפלה מקופסת היצירה. למה עשיתי את זה אדוני השופט? אני לא יודעת, נשאל רגע את העד המרכזי בפרשה, זיגמונד פרויד. אז על-פי עדותו של פרויד נראה כי הנאשמת ניסתה בתמימותה להצחיק ולשעשע את בתה האהובה.
ובכן, זה לא הצחיק אותה.
כשהיא ראתה מה עשיתי היא מיד התחילה לבכות בהיסטריה ולצרוח עליי על שנגעתי לה בפלסטלינה ועל שערבבתי את הצבעים ועל קיומי כאם ועל מהותי כאדם.
תגובה הורית הגיונית מספר 1 למצב: להתעלם.
תגובה הורית הגיונית מספר 2 למצב: להרגיע אותה וללמד אותה לחלוק.
תגובה הורית הגיונית קצת פחות אך עדיין קבילה מספר 3 למצב: להסביר לה שאנחנו אלה שקונים לה את הפלסטלינה ולכן מותר גם לי לשחק בה.
תגובה הורית הגיונית בעיני בן הזוג שלי אבל לא בעיני מספר 4 למצב: להסביר לה במבט ספק משועשע ספק זחוח ספק זה הסוף שלו שהיא צודקת ושזו אכן הפלסטלינה שלה. ואז גם לעזור לה להפריד בין הצבעים של הפלסטלינה שאימא ברוב חוצפתה ערבבה לה.
התגובה ההורית שלי: לצאת מהחדר בלי לומר מילה וללכת לבכות בחדר העבודה שלי בעודי מכורבלת על הרצפה בתנוחת עובר ומייבבת על כתפה של כלבת הפקינז. כך במשך כחצי שעה.
בתום האירוע, כלומר, שעות לאחר תום האירוע, כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהפרצופים הזועמים/ בוכיים/ זועמים-בוכיים ששיגרתי לכל עבר, בן זוגי שאל אותי מה קרה. עניתי לו "כלום" ביבושת מבחינת טון הדיבור אך בתרטובת מבחינת הדמעות, שזה ניגוד מעניין שהמשמעות המדויקת שלו היא: "אם אתה לא שואל אותי עכשיו עוד 7 פעמים מה קרה לי ומתעקש לברר מה קרה לי ומתעניין לעומק בכל תחושותיי מצבי רק יסלים וככל שמצבי יסלים שעת השינה שלך תידחה". למזלו, ובעיקר מתוך ניסיונו העגום, הוא שאל עוד 4 פעמים מה קרה לי וגם קצת התעקש. ציינתי לעצמי שהוא חייב לי עוד 3 "מה קרה לך מתוקה שלי?", רשמתי את החוב בפנקס העוולות והתיישבנו לדבר בחדר השינה. ניסיתי להבין יחד איתו למה כל כך התבאסתי מהסיטואציה. אני מניחה שהרגשתי סוג של כישלון על שגרמתי לבת שלי לבכות. כלומר, אני גורמת לה לבכות טריליון פעמים. ביום. אבל במודע. לעומת זאת, הפעם הבכי שלה הפתיע אותי. רציתי להצחיק אותה אבל במקום לצחוק היא בכתה. באתי לברך ויצאתי עבריינית פלסטלינה מקוללת. באיזשהו שלב בשיחה בן זוגי שקע בסוג של נאום מוטיבציה אלון-גלי כזה ארוך ואני המשכתי להנהן מולו, עוצרת מדי פעם כדי למחות דמעה ושאריות של כבוד עצמי. אבל האמת היא שבראשי כבר לא ממש הייתי שם. כלומר, טכנית המשכתי לנהל איתו את השיחה שנעה לה באותם כיוונים מוכרים של עד כמה אני רגישה ועד כמה קשה לי עם ביקורת ובלה בלה בלה וכולי וכולי וכולי וכהנה וכהנה זיבולי רגש. אבל ביני לבין עצמי כבר התחלתי לחשב. ימים, שבועות, שעות. ביצעתי ספירה לאחור, ספירה לפנים, שחזור אירועים, חישוב מולד הירח, תרשימים של מיקום הלבנה, רטרוספקטיבה של חיי, רקונסטרוקציה של מעשיי וזהו, הבנתי. יכולה להיות רק סיבה אחת לכל הסצנה הזאת: אני לפני מחזור.
כמובן שלא גיליתי לו את זה במעמד השיחה כדי להמשיך לקבל את מלוא תשומת הלב ואת מלוא הבמה המכובדת לכל קשת רגשותיי, שמש אישיותי וענני שיגעונותיי. אבל עם עצמי הבנתי שעד שאני לא אקבל את המחזור הארור הזה אני אמשיך לבכות מפרסומות, לכעוס על חלזונות ולהיעלב מעלי שלכת.
אז בצעד אמיץ וחושפני, וכדי לעשות קצת סדר בכאוס ההורמונאלי, הכנתי כמה רשימות של דברים שקורים לי כשאני לפני מחזור (ותחת השפעות הורמונאליות מגוונות נוספות).
אני מפרסמת את הרשימות למען הדורות הבאים, שהן בעצם הבנות שלי, ובעיקר למען יראו וייראו וייפחדו וייחששו. אז הנה, בבקשה:
דברים שגורמים לי לבכות כשאני לפני מחזור
*שיר ישן מפסטיגל ילדים שפעם אהבתי. ככל הנראה בביצועו של דורון מזר.
*שיחה מלב אל לב עם כלבת הפקינז המבוגרת שלי על הימים שבהם היא הייתה גורה.
*הסצנה שבה ראשת העיר טובה מודה לגורי העל כי הם הצילו אותה.
*הסצנה שבה מטוסי העל מחזירים את הסייח הקטן לאימא שלו.
*שבלול מעוך.
*יונה פצועת כנף.
*טל על הדשא.
*שקיעה נוגה.
*פרחים בערוגה.
*הגעה של כל זוג במרוץ למיליון לשטיח של רון שחר אחרי יום מתיש.
*הגעה שלי לספה עם כוס יין אחרי יום מתיש.
*יום מתיש.
*הרשימה הזאת.
דברים מטומטמים שאני אומרת לבנות שלי כשאני כועסת עליהן ואני לפני מחזור
*ההתנהגות שלכן היא פשוט מתחת לכל ביקורת!
*עברתן כל גבול!
*זה ממש, אבל ממש, לא מצחיק אותי!
*אתן רוצות שאני אכעס?
*אתן רוצות שאני אתרגז?
*אתן רוצות שאני אקצוף?
*אוי ואבוי לכן אם תמשיכו ככה!
*אני אומרת לכן, יהיה לכן רע ומר!
*אל תנסו אותי!
*אל תתעסקו איתי!
*אל תעצבנו אותי!
*אל תגרמו לי לאיים עליכן!
*אני רק נותנת ונותנת ואתן לא מעריכות כלום.
*גם אני בן אדם.
*גם לי יש רגשות.
*גם אני רק בן אדם עם רגשות.
*מה אני, אני רק בן אדם.
*אני חיה ועובדת כמו כולם.
*אני לא בוכה, נכנסה לי פלסטלינה לעין.
*נא לא לפנות אליי עד מחר בבוקר.
דברים מגעילים שאני אומרת לבן הזוג שלי כשאני לפני מחזור
*הבעיה שלי איתך היא האישיות שלך.
*קשה לי לראות אותך אוכל.
*אתם תמיד נושם ככה?
*מרגיז אותי שאתה מפהק.
*למה אתה לא.
*למה אתה תמיד.
*למה אתה אף פעם לא.
*איך זה ייתכן שאתה.
*נמאס לי ממך.
*אני מרגישה שנמאס לך ממני.
*נמאס לי מזה שנמאס לך ממני.
*נמאס לי מזה שנמאס לי ממך.
*נמאס לי מכך שנמאס לי ממני.
*נא לא לפנות אליי עד מחר בבוקר.
דברים שבא לי לעשות כשאני לפני מחזור
*להיעלב.
*לאכול.
*כלום.
אז זהו. הבנתי עוד באותו היום את הסיבה האמיתית לרגישות היתר שלי ועשיתי מיד את הדבר הנכון: שמרתי את המידע הזה לעצמי. וכן, אני עדיין מתנהלת בעולם כאדם רגיל עם רגשות הגיוניים. כך אני מסתובבת לי, ממש ביניכם, בוכה על חשופיות מעוכות ומתרגזת מרעשי לעיסה.
מה שכן, מהפחד אני עדיין מתרחקת מהפלסטלינה של הקטנה.
Comments