מוחי נעלם, שכלי מותש – הבאתי לגינה כלבלב חדש

אני כל הזמן כותבת פה על הבנות שלי, וגם על כלבת הפקינז. אבל לאחרונה הבנתי שיש פה בבית עוד חבר משפחה שאני מזניחה שוב ושוב באופן שיטתי. והוא כמובן בן הזו... הכלב. הכלב השני שלנו. ואפשר לקרוא לקטע הבא בשני שמות:

או "הכלב השני שלנו ואיך קרה שהוא הצטרף למשפחה", או "היום שבו הרסתי עוד קצת את חיי".

אז ביום בהיר אחד, יום כזה כמו עכשיו שאמור להיות חורף אבל למעשה אין אף ענן וזורחת לה בשמיים שמש דוברת אמת, כשהקטנה שלי הייתה בערך בת שנה וחצי והגדולה בת 3, לקחתי את הקטנה ונסענו יחד לקניון איילון. היא עדיין לא נכנסה אז לגן, ולכן העבירה את ימיה או איתי בעצבים או עם המטפלת בנעימים.

אז בקיצור, לקחתי אותה איתי לקניון לבילוי כזה שכל מהותו תקווה סמויה שהיא תירדם בעגלה ואני אוכל לשתות קפה בשקט, ואכזבה גלויה שזה שוב, כרגיל, לא קורה.

כשיצאנו מהשיא של הבילוי, ביקור בסופר פארם, קלטתי ברחבת החניה שמחוץ לקניון גור כלבים לבן, די גדול כבר, עם קולר כחול. הכלב התרוצץ לו בין המכוניות במבט אבוד ובזנב שמוט, וכמעט נדרס פעמיים על-ידי משאית. ומאחר שאני חובבת כלבים ובעלי חיים באופן כללי, מיד יצאתי החוצה להבין מה הסיפור. השומר סיפר לי שהוא שם כבר לא מעט שעות, אבוד ובודד, ושאין לו מושג של מי הוא. בשאריות אחרונות של היגיון בריא ניסיתי לשאול כמה אנשים שעמדו בכניסה לקניון אם יש להם איך לטפל בזה. שאלתי אם מישהו מהם יודע של מי הוא, ביקשתי שיעשו משהו, ולמעשה התחננתי בשארית כוחותיי שמישהו ישנה את גורלי. אבל כלום, ליטפת – שילמת. הכלב הזה עכשיו עליי. אמרתי לעצמי שבוודאות יש לו בעלים, ולכן תפסתי אותו בקולר שלו ביד אחת, ביד השנייה החזקתי את העגלה שבה ישבה בתי ובינתיים נצרבה בשמש עד לכדי שלפוחיות, וביד שלישית את המפתחות של האוטו. אחרי מאבק עיקש הצלחתי להכניס את הכלב לאוטו, להכניס את הילדה לאוטו, לבדוק שהכלב לא יושב על הילדה, להתניע ולנסוע לווטרינר הקרוב ביותר לבדיקת שבב, וזאת במטרה להחזיר את הכלב בהקדם האפשרי לבעליו החוקיים. הקטנה מאוד התלהבה מהאטרקציה, ובמשך כל הנסיעה הצביעה עליו ואמרה "זה", "זה", "זה". "זה כלב", הסברתי לה, "והוא לא שלנו כי יש לי מספיק צרות בחיים", הוספתי.

כל הדרך הכלב קפץ עליי, קפץ על ההגה, קפץ על מוט ההילוכים וקפץ על הזגוגית. אבל המשכתי בנסיעה, משתדלת להתרכז. ואז סוף סוף ראיתי מרחוק את המרפאה הווטרינרית. חיכיתי לירוק ברמזור, פניתי ימינה, הכלב קפץ עליי, דרסתי הולך רגל, חניתי בכניסה למרפאה, והתקשרתי אליהם. הווטרינר יצא אליי לאוטו עם סורק שבבים והתחיל להניע אותו לכל אורכו של הכלב. "אין שבב", הוא אמר. "מה זאת אומרת אין שבב?" אמרתי. "אין שבב", הוא אמר. "והשבב?" אמרתי, "מה עם השבב?", הוספתי. "אין שבב", הוא אמר. "אז מה הפרטים בשבב?" שאלתי. "אין שבב", אמר הווטרינר. נחרדתי. "תבדוק שוב", פקדתי עליו. הווטרינר כיוון אליו שוב את סורק השבבים ובדק שוב את הכלב האבוד לכל אורכו, כולל זנב, כולל את המושב שליד הנהג, כולל את כיסא הבטיחות של הילדה, כולל את הילדה. "היא שלך", הוא אמר, בעודו מצביע על הקטנה, "אבל לו, לעומת זאת, אין שבב".

הווטרינר מנסה לשווא למצוא שבב

התקשרתי מהאוטו לבן זוגי וסיפרתי לו שמצאתי בקניון כלב ושאין לו שבב. הוא שאל ממתי מוכרים כלבים בדלתא. הסברתי לו שהכלב היה בחניון. תחזירי אותו לקניון, הוא אמר בנחרצות. אמרתי לו שאני לא יכולה לשים אותו עכשיו ב-H&M ולברוח, וגם שהוא כלב מסכן והוא יידרס וימות וזה יהיה על מצפוני. בן הזוג אמר שאם הכלב הזה נשאר אצלנו החיים שלו יידרסו וגם זה יהיה על מצפוני. אמרתי לו שבטוח הוא הלך למישהו לאיבוד ונפרסם בקבוצות ויש לי קשרים בעמותות ויהיה בסדר. בן הזוג שתק מהצד השני של הקו, לאות הסכמה או לאות עילפון. ניתקתי את השיחה ונסעתי עם הכלב הביתה. כשנכנסתי איתו לסלון כלבת הפקינז חטפה מיד התקף חרדה בשילוב התקף לב, ארזה את הדברים שלה והודיעה שהיא עוברת לדיור מוגן. הסברתי לה שזה זמני. היא הסכימה להישאר בינתיים, אבל כדי להעביר לי מסר חד-משמעי שהיא רצינית היא נעמדה באמצע השטיח בסלון והשתינה עליו.

יצאתי עם הכלב החוצה וקשרתי אותו בחצר, הוא אכל את החבל והרס את הגינה, קשרתי אותו שוב, הוא כרסם את הרצועה ולעס את צינורות ההשקיה, קשרתי אותו שוב, הפעם עם כבל, הוא הצליח להימלט ממנו וזלל את תאורת הגינה, חיברתי אותו לקיר בעזרת חוט תפירה ומסטיק וקיוויתי לטוב. ובזמן שהוא השמיד עציצים וחפר עמוק בדשא הסינטטי בניסיון למצוא כלי חרס מהתקופה הביזנטית, פרסמתי בפייסבוק בכל מיני קבוצות תמונות מחמיאות שלו (למשל בלי עץ המנגו האהוב שלנו בפה), ושאלתי של מי הוא. "מצאתי את זה בחניון", כך כתבתי, "למי זה שייך?"

מיד התקשרו אליי מלא אנשים וביקשו את הכלב, שזה שקר כמובן כי איש לא נטל אחריות על הפיגוע. פרסמתי עוד מודעות עם תמונות שלו ב"אבידות ומציאות כלבים", "כלבים שהלכו לאיבוד", "כלבים אבודים בין חברים", "אחי, איפה הכלב שלי?" אבל כלום. דממת אלחוט, ובאמת כבר לא נותרו חוטים כי הוא אכל את כולם.

רוקד על דמה של כרית גינה

בערב בן הזוג חזר הביתה, וכשהוא ראה את הכלב לראשונה הוא נקרע בין העובדה שמדובר בכלב מתוק לבין הידיעה שהכלב הזה יסתום את הגולל סופית על היכולת שלנו לחיות חיים. כי שוב, אני מזכירה, ילדה בת שנה חצי, ילדה בת 3 וכלבת פקינז עם מעי רגיז ואופי רגיז. איש לא יטען שכדי שהתמונה הזאת תהיה שלמה חייבים גם כלב שהורס כל חלקה טובה וכל חלקה רעה וכל חלקה באופן כללי.

אחרי שהשכבנו את הבנות לישון, ישבנו שנינו בסלון על כוס יין וחשבנו מה אפשר לעשות. הגענו יחד, אני ובן הזוג, לשתי מסקנות: א. שניקח את הכלב בהקדם האפשרי ליום אימוץ ובינתיים ננסה למצוא לו בית בכל הכוח. ב. שאני אדם מטורף שהחיים איתו הם סיוט מתמשך ושזה לא ייאמן שהבאתי אלינו הביתה עכשיו גם את הכלב הזה.

הייתי רוצה לכתוב שבתוך כמה ימים כבר נורא נקשרנו אליו כי הוא כזה חמוד, אבל המציאות היא שפשוט התעצלנו. איכשהו היה לנו קל יותר להוציא אותו לטיולים, לקחת אותו לגינות כלבים, לקנות לו אוכל איכותי, לקנות לו כל שבועיים מלונה חדשה כי הוא לועס אותן עד שהן מתפרקות, ללטף אותו מדי פעם ולקחת אותו לחיסונים, מאשר לקום פעם אחת מוקדם בשבת בבוקר ולהביא אותו ליום אימוץ. אז למעשה מאז הוא איתנו. גזירת גורל מאלוהים, או יותר נכון מדוד עזריאלי.

ואת האהבה הגדולה שלנו לכלב אפשר לזהות מיד לפי השם שלו. כי שבועיים בערך אחרי היום שבו מצאתי אותו, ואחרי שהבנתי סופית סופית שאין לו שבב (ביקשנו חוות דעת שנייה בעניין הזה מווטרינר נוסף), לקחתי אותו לחיסונים. כי בכל זאת, לא התחשק לי באותה תקופה לחלות בכלבת (מצחיק. זה היה לפני תקופת הקורונה כשעוד פחדנו מכלבת). וכשהגעתי לווטרינר הוא שאל אותי איך קוראים לו, כי צריך היה להכניס שם כל שהוא למחשב. ומאחר שביום שבו מצאתי אותו הייתי עם בתי הקטנה, שכל הזמן רק הצביעה עליו ואמרה "זה", אמרתי לווטרינר שיכתוב "זה". "זה?" הוא שאל קצת מופתע, "זה", אמרתי. אין לי רעיון טוב יותר עכשיו. ובטח בקרוב נמצא לו בית והבעלים החדשים שלו כבר יקראו לו איך שהם רוצים.

אז תכירו את הכלב "זה", שמאז אותו יום הכניס הרבה אושר לחיים שלנו, ותמיד היה בעצם החתיכה החסרה בפאזל.

גיחי.

תכירו את הכלב "זה", שמאז אותו יום הכניס הרבה שיפוצניקים לחצר שלנו, ובפה שלו תמיד אפשר למצוא חתיכות חסרות של הרבה דברים.

אבל האמת היא שבסך הכול הוא די חמוד. למרות שהוא הורס מלונות, צינורות, כבלים וחיים.

בסוף הוא אפילו קיבל ציור שמן