מי אוהב את השבת? אף'חד ואף'חד

אז הנה נגמר לו סוף שבוע רגוע במיוחד. להלן עיקר ההתרחשויות:

שישי

11:30 בוקר קצר של סידורים מסתיים מוקדם. אני אוספת את הגדולה מהגן ולוקחת אותה לפגישת ריפוי בעיסוק. מסתבר שכיום "קלמזיות" קלה וחוש כיוון גרוע אלה הפרעות שיש לטפל בהן באמצעות רכיבה על חמור פוני, שחייה צורנית בבריכה ייעודית וקפיצה אולימפית על טרמפולינה.

12:30 חוזרת הביתה עם הגדולה, פוגשת את הקטנה ומגלה שיש לה פצע כואב בלשון + פצעים בידיים + פצעים ברגליים = פה וגפיים. מחלה מוזרה שכדי להירפא ממנה צריך עז. אבל אין לי עז.

12:31 אני מבינה את גודל הצרה ובורחת לסופר לקנות דגים לארוחת הערב.

13:00 מתבצרת בסופר עד שאהיה בטוחה שהילדות כבר במיטות שלהן ישנות שנ"צ.

13:30 אני מכירה כבר את כל הסדרנים של הסופר בשמם, זוכרת את הקודים של כל המוצרים ומתלוצצת עם קופאית בהפסקה.

13:45 נאלצת לחזור הביתה. הבנות עדיין ערות, צועקות, רבות ובוכות. אנחנו נותנים לקטנה נורופן כי היא אומרת שכואב לה בפה.

14:00 הילדות ערות.

14:15 עדיין ערות.

14:30 ערות. גם הקטנה למרות הנורופן. כתוב בגוגל שהמחלה גורמת לחום וחולשה אבל לצערי לילדה שלי אין חום ואין חולשה.

15:00 הילדות סוף סוף ישנות. 20 אנשים שהיו אמורים להגיע אלינו לארוחת ערב מבטלים כי הקטנה חולה במחלה שנשמעת כמו מגפה של חיות משק. אני בכל זאת מחליטה לבשל ארוחת 5 מנות ל-3 אורחים שמוכנים להסתכן.

16:00 מבשלת בעודי שיכורה קלות מקוקטייל קמפרי שהכנתי. נזכרת בימי שישי שהיו לי לפני שהפכתי לאימא שבהם ביליתי בדרך זהה חוץ מהקטע של ה"מבשלת".

19:00 האורחים הגיעו וכולם אוכלים ארוחת ערב. חוץ ממני כי יש עליי ילדה מריירת. נמשך תהליך ההתמכרות של הילדה למשככי כאבים והפעם בעזרת נובימול. מתנחמים בכך שאפילו גילי ארגוב הקים משפחה.

19:30 בלאגן ובכי.

20:00 בלאגן, בכי ומגישים קינוח.

21:00 בלאגן, בכי ומפנים את השולחן.

21:30 בלאגן, בכי ומלקטים אורז ותירס מהרצפה. האורחים הולכים והילדה מקבלת עוד מנת נורופן לפני שמגיע הקריז.

22:30 הילדות ישנות. עכשיו אנחנו יכולים לשתות כמה דרינקים בבית ואז לצאת למסיבה מטורפת במועדון תל אביבי אפל ולרקוד עד אור הבוקר. אפשרות נוספת:

22:36 ישנים.

שבת (מבחינה טכנית)

1:30 הקטנה בוכה במיטה. היא מבקשת תרופה בקול של ג'אנקי. אני נותנת לה נובימול, מחפשת בגוגל "מרכז גמילה לגיל הרך" ונרדמת חזרה.

2:00 היא בוכה. אני מגיעה אליה לחדר, מרדימה אותה עליי, מניחה אותה בעדינות חזרה במיטה שלה ובורחת משם מבלי להביט לאחור (וחבל. כי אם הייתי מביטה לאחור הייתי רואה שהיא ערה לגמרי).

3:00 היא שוב בוכה. אני עוברת למיטה שלה.

4:00 אני מוצאת את עצמי ישנה שינה טרופה במיטת מעבר מקופלת לתנוחת שבלול מעוך עם נמק ביד שמאל ונימול בחוט השדרה.

6:00 הקטנה אצלנו במיטה ואבא שלה מנסה שהיא לא תעיר אותי.

6:15 היא נוגעת בי וזה מעיר אותי.

6:30 היא אומרת "אימא" וזה מעיר אותי.

7:00 היא מנסה לטפס עליי וזה מעיר אותי.

7:30 יש עליי ילדה וזה מעיר אותי.

8:00 אני קמה סופית. הילדה מבקשת תרופה ומקבלת. אני מחפשת בגוגל מסגרות לפעוטות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

9:00 הבנות צופות בטלוויזיה. אני יושבת בחוף הים, שותה קפה קר וקוראת ספר. בעצם טעיתי. אני מפעילה את המדיח ומעמידה 8 מכונות כביסה.

10:00 אב המשפחה עדיין ישן. הבנות משמידות את הבית. אני מוותרת על נכסיי בשביל לשתות קפה בשקט. איפה החום והחולשה שהבטיחו לי בגוגל.

10:30 אין נחמה באופק. אני מבינה שכך ייראה גם שאר היום שלי ואולי גם יום המחר. הבנות מקבלות קורנפלקס בטעם דבש עם חלב שקדים אורגני ודמעות.

10:45 אב המשפחה מגיח מחדר השינה.

11:30 הבנות נלקחות לגן השעשועים הקרוב כדי להפיץ בשכונה קצת וירוס פה וגפיים.

11:30 - 12:00 בוהה בחלל ונהנית מהשקט.

12:00 אני סוף סוף יוצאת מהפיג'מה ומיד לובשת פיג'מה חדשה.

12:30 מכינה לי קפה. הם חוזרים. אני לא מספיקה לשתות את הקפה ולא מספיקה להעביר את הכביסה למייבש ולא מספיקה לצאת עם הכלבים (יש לנו שניים, אחת מתוכננת והשני פנצ'ר).

13:00 מחממים לבנות ארוחת צוהריים הכוללת בורגול.

13:30 משכיבים את הילדות לישון אחרי פיגוע בורגול בפינת האוכל. הקטנה צורחת שהיא מרגישה נמלים בכל הגוף ושהיא חייבת קרטון LSD או נובימול. היא מקבלת נובימול.

14:00 הן נרדמות.

14:30 אני והאבא של הבנות צופים בטלוויזיה, אוכלים משהו נחמד ושותים כוס קאווה של צוהריים. מתחיל להיות לי כיף.

14:32 הקטנה מתעוררת בצרחות ועוברת לישון עליי בסלון. אב המשפחה נוסע לקנות לה חלב עיזים, גבינת עיזים, אקטימל עיזים ועז.

15:30 אני שכובה עם הקטנה בתוך שלולית של ריר.

16:30 שתי הבנות ערות. חלקן צועקות ובוכות. כולם מחכים לסבתא שתבוא להציל אותנו ולאפות עם הבת הגדולה עוגיות חמאה כי מחר היא "ילדת מאפה" בגן. ולצערי אין הכוונה ל"ילדת מאפה קנוי" אלא ל"ילדת מאפה אנתרופוסופי". כלומר, מדובר בעוגיות שאפיתי בתנור אבן מקמח כוסמין מלא, חמאה שחיבצתי לבדי ואבקת סוכר שפוררתי מקני סוכר שאני מגדלת בערבות החצר שלי ברמת החייל.

17:00 – 18:00 הכנת עוגיות בהשתתפות הבת הגדולה, סבתא ואימא (אימא בעיקר בפלאפון, סבתא בעיקר אופה, הבת הגדולה בעיקר אוכלת בצק לא אפוי, סוכר שהתפזר, קקאו שנדבק לשיש ואבקת אפייה שנשפכה על הרצפה). אב המשפחה בינתיים נוסע עם הקטנה להביא מהסופר עוד חלב עיזים ודברים קרים נוספים שהיא מוכנה לצרוך כמו שלוקים, ארטיקים, קרטיבים ופסל מקרח בצורת מלאך.

18:00 – 20:30 ארוחת ערב, אמבטיות, סיפורים, משחקים, מנת נורופן אחרונה והולכים לישון. אני מתפנה לשבת בחדר העבודה שלי ולכתוב את הפוסט הזה.

20:35 יש פה ילדה. אי אפשר לכתוב את הפוסט הזה.

21:00 הילדות ישנות ואני יושבת רגל על רגל בסלון עם סושי מפנק וכוס רוזה. בעצם התבלבלתי. הילדות עדיין צורחות בחדר ואני שוטפת מוצצים במטבח. אבל לא נורא, מחר יום חדש והוא יביא עימו ילדה חולה איתי בבית ושלל פעילויות שביטלתי.

ושיהיה שבוע טוב, אה?