אם יש משהו שאני שונאת זה את כל הדיבור הזה שכל כך נפוץ עכשיו על מה ש"מדויק לי". מה מדויק לי, מה מאפשר לי, מה מעצים לי, מי אני, מה אני. מחשבות ותהיות לגבי המהות שלי והאלוהות שבי. אף פעם לא השתתפתי, וגם ממש אין לי רצון להשתתף, בשום סדנת התפתחות רוחנית שבה אני אנסה למצוא מה מעצים אותי, מה נכון לי ומה המרחב מאפשר לי. זה בעיקר מרגיש מטופש לי. מעצימה אותי כוס יין, נכון לי לנמנם והמרחב הביתי שלי מאפשר לי בעיקר לכבס.
אני מניחה שאני פשוט אדם ציני מדי.
כשאנשים כותבים שמשהו העצים אותם, שמולד הירח התחבר לתחושות שלהם ושהם הבינו את המרחב שמאפשר להם להיות (בלתי נסבלים), הם מאבדים אותי עוד במילה "העצים", שלא לומר במילה "כשאנשים".
מבחינתי החיים הם משהו די רנדומאלי שלפעמים הוא נחמד ולפעמים ממש לא, וצריך בעיקר לנסות לשרוד וליהנות עד כמה שאפשר ממה שאפשר. חוכמת החיים שלי (שגיבשתי בסדנת העצמה אישית במסעדה יפנית מעולה באמסטרדם על כוס יין וסושי) אומרת שכל שעלינו לעשות זה רק לנסות ליהנות ממה שאנחנו אוהבים, לדאוג למי שקרוב אלינו ושאכפת לנו ממנו ואז למרבה הצער למות. הכי פשוט שיש.
גם לפני שטסתי להודו חברים סיפרו לי על ההודים המקסימים שטוב להם עם הקצת שיש להם הודות לדרך חייהם הרוחנית. לא יודעת, אני ראיתי סביבי בעיקר לכלוך ואומללות. ממש לא התרשמתי שהאדם נטול הרגליים ופשוט היד שחיכה לי תמיד ביציאה מהגסט האוס בחיוך חסר שיניים מרוצה ממצבו. אני די בטוחה שהוא היה שמח לקבל עוד קצת שיניים, איזו רגל או שתיים או לפחות קצת מזומנים. כשכולם סביבי התחברו לאווירה הרוחנית, אני התחברתי לאלכוג'ל ולכדורים שמחטאים את מי השתייה. זה לא שלא נהניתי, נהניתי מאוד. פשוט לא בקטע רוחני.
לכן מאוד הופתעתי כשבתום משהו כמו 37 שנות חיים שבהן חשתי ביטחון די מלא בדרך חיי הצינית, מצאתי את עצמי לא מוצאת את עצמי. חיפשתי אותי בסלון, חיפשתי אותי במטבח, אבל לא מצאתי. הייתי בערך שנה אחרי הלידה השנייה אז בחישוב פשוט (שלא הייתי מסוגלת לעשות בימים ההם מטעמי עייפות וטפשת) היו לי בבית תינוקת בת שנה ועוד פעוטה בת שנתיים וחצי. בסוף מצאתי אותי בחדר של הבנות מניקה תינוקת אחת ובו זמנית מנסה לשעשע את השנייה בעזרת משחק התפתחות מעץ אורגני שזה כמובן שקר כי מדובר היה בקליפ ה"רם סם סם" ביוטיוב. מצאתי אדם שלא בטוח שמה שהוא עושה בחיים מספיק מעניין אותו, ושדי משעמם לו כל היום לשאוב חלב, לרסק פירות ולשטוף מוצצים. הייתי כל כך עייפה בתקופה ההיא שבקלות גם יכולתי למצוא את עצמי מניקה תפוח, שואבת בננה ומרסקת מוצצים.
משהו באימהות שינה אצלי משהו. אולי זו הייתה העובדה שדברים כל כך בסיסיים ופשוטים שבכלל לא התעכבתי עליהם פעם, נעלמו לי מהחיים והותירו בשגרת היומיום שלי בעיקר מטלות ותחושת אחריות. דברים כמו סתם לקרוא ספר, סתם לבהות, סתם לחיות. פתאום כל פעולה סתמית כזאת הפכה למשהו מורכב כי או שאין זמן, או שאין כוח או שעייפים. חיכיתי שתחושת הייעוד תמלא אותי, תחושה שעכשיו אני אימא וזה בעצם מה שהכי חשוב וזאת עבודת חיי והמטרה שלי והכול מסביב מתבטל ואין כלום חוץ משתי ילדות מתוקות וזהו ורק תנו לי כל היום לשבת איתן בחדר ולהרכיב פאזלים ולהניק ולדאוג להן ולגדל אותן ולהתמוגג מכל חיוך. חיכיתי וחיכיתי אבל זה לא הגיע. כאילו סבבה, חיוך ראשון זה חמוד. וגם ה-200 שמגיעים אחריו. אבל מה קורה בחיוך ה-201? אני עדיין אמורה להתרגש ושזה ימלא אותי כל כך עד שלא יהיה לי אכפת שלא שתיתי קפה מהבוקר? לא בבית ספרי וגם לא במשפחתוני. אז היא מחייכת, בסדר, גם אני יודעת לחייך. בעיקר כשאני שותה קפה.
וזה למעשה סוג של מכה כפולה בעיניי. התבאסתי גם מעצם העובדה שאני כבר לא מתרגשת מכל שטות שהתינוקת עושה, וגם מרגשות האשם שמגיעים מעצם העובדה שאני כבר לא מתרגשת מכל שטות שהתינוקת עושה. לאט לאט הבנתי שאני כנראה לא אחת מאותן אימהות שכל מה שהן צריכות בחיים זה רק את הילדים שלהן לידן.
אופסי, קצת פדיחה.
זו הייתה פדיחה כי ממש טרחתי ליצור לעצמי סביבה שלגמרי תאמה מצב כזה של אימא שכל מה שהיא רוצה זה את הילדים שלה איתה 24/7. נשארתי עם כל אחת מהן בבית כשנתיים, עזבתי משרות נחשקות, קידשתי את הלינה המשותפת וחיבקתי אליי בחום משאבות חלב, טרנינג מוכתם ומנשא בד ממותג שהוא בעצם רצועת בד ארוכה ב-400 שקלים שמגיעה עם חוברת הפעלה של חללית. אפשר לומר שהיה חוסר התאמה בין איך שרציתי להיות לבין מה שהרגשתי בפועל. אם לתאר זאת באופן רוחני ומרגיז זה לא היה מדויק לי. לא חייתי במרחב מעצים, הרתחתי מוצצים. מצבי לא אפשר התבוננות מעמיקה, הוא אפשר פטמה סדוקה. בנוסף מולד הלבנה לא היה מסונכרן עם מועדי ההנקה של הקטנה והכול יצר כאוס ביקום שבלבל את המקום המאפשר שלי. אז במקום לשהות במקום מאפשר שהיתי במקום מתמרמר. או במילים אחרות - לא היה לי טוב.
בן זוגי דווקא מלמל לפעמים משהו כמו "בואי נכניס אותן לגן". הוא היה מביט בי מניקה ואז מביט בכביסה שבסל, מסתכל עליי מקפצת על כדור פיזיו ואז מסתכל על הכלים שבכיור, בוהה בעיניי הנפוחות מעייפות ואז ב-800 שקיות החלב השאוב שמילאו את המקפיא, נרדם על הספה כי הוא בעצמו התעורר עשרות פעמים בלילה לקטנה, מתעורר, עובד, מרדים, נרדם, מתעורר שוב, עובד, מנענע, נרדם, מרדים ומגיע בסוף למסקנה שגן אולי יועיל פה. אבל אני מיד קטעתי אותו. סירבתי, שללתי, התבצרתי בעמדתי וזרקתי לכיוונו מבטים נוזפים, הבעה מאשימה ותינוקת בוכייה. יום למחרת הוא גם היה מקבל ממני מבול של מאמרים על כמה הכי טוב בשנתיים הראשונות שהתינוק יהיה יחד עם האימא בבית. סבבה והכול אבל השאלה איזו אימא.
בסופו של דבר הבנתי שלהיות בבית זה אחלה אבל אני חייבת קצת אוויר. החלטתי שאני צריכה לפחות איזה תחביב קטן, משהו שיהיה בשבילי ורק למעני, ושיהיה קצת יותר משמעותי מנגיד להסתרק. ניסיתי להיזכר מה אהבתי פעם, בתור ילדה. אבל האמת היא שלא היה לי שום תחביב שממש התמדתי בו. אספתי בולים, כתבתי יומן והייתי כמה שנים בהתעמלות קרקע. זהו בגדול.
את עניין הבולים פסלתי מיד כי הבנתי שלא יהיה לי עם מי להחליף וגם כי כבר יש לי את כל הנדירים בצורת משולש מקונגו. יומן אני כותבת והנה אתם קוראים אותו, והתעמלות קרקע זה כיף אבל במצב שבו הייתי כל חלל עם מזרנים היה גורם לי בעיקר להישכב ולהירדם.
אז ניסיתי לחשוב על משהו אחר. אולי עיצוב תכשיטים, אולי פיסול, אולי מקרמה. ואז חשבתי לצייר. באותה תקופה נעזרתי במטפלת שהייתה (והיא עדיין) ציירת מוכשרת מאוד. היא נתנה לי תרגיל, לצייר איזו בובת פורצלן שיש לי בבית. זה יצא מכוער ממש. אבל החלטתי לא לתת לקולות ההיגיון, לקולה של המטפלת או לקולו של ואן גוך שצווח מהקבר "לא כדאייי!" לעכב אותי והתחלתי ללכת לחוג ציור במרכז תל אביב אצל מורה מקסימה שהבינה די מהר שאני אצלה מכל מיני סיבות שהאחרונה שבהן היא הרצון לצייר. במקום הראשון הניעה אותי לפעולה הבריחה מהבית. הייתי משאירה בקבוק של חלב שאוב, מתלבשת סוף סוף ומגיעה אליה במונית שמחה וטובת לבב. כשהיא הייתה מנסה אשכרה ללמד אותי לצייר הבהרתי לה מיד שאני מצפה ממנה בעיקר לתת לי לנוח על הספה, לנשנש שקדים ולסנן את השיחות מהבית. לאט לאט הבילוי במרכז תל אביב התחיל לכלול גם קפה וסיבובי קניות בשינקין, ולפעמים גם הייתי עולה אליה הביתה כדי לצייר משהו.
עד שהתחלתי ליהנות ואפילו להשתפר.
אז בסופו של דבר מצאתי את עצמי ומצאתי משהו שמתאים לי. משהו שמוסיף לי לחיים עוד עניין והנאה. הבנות גם נכנסו לגנים, החיים נכנסו למסלול ואני נכנסתי לג'ינ... על מי אני עובדת, אני עדיין בטרנינג רוב הזמן. אבל בכל זאת אני שמחה לבשר שהיום אני חיה במרחב מאפשר יותר, מעצים, מועצם ומתעצם. וזה כנראה בזכות בן זוג מפרגן, הזמן שעבר וגם ההבנה שהצליחה איכשהו לחלחל אליי שזה בסדר לרצות עוד דברים בחיים חוץ מאשר להיות אימא. אה, וכמובן בזכות מולד הירח.
נינג'ת על חלל.