לקראת ליל הסדר החלטתי לכתוב פוסט מיוחד לכבוד פסח ובו להיזכר בערבי החג שהיו לי בילדותי ובנעוריי בבית של סבא וסבתא. בימים שבהם במקום באלכוג'ל התמרחתי ב"אוקסי 10" ובמקום מסכת מגן עטיתי על פניי רק הבעה עוינת ומגלגלת עיניים תחת גבה מחוברת ושיער שמנוני. אבל משום מה תמיד אהבתי את ליל הסדר. נהגנו להקריא את ההגדה רק עד האוכל, וגם זה בזריזות ובדילוגים מעל כל מיני משוכות בדמות מצוות כמו התזת יין, הנפת פולקע וטבילת דברים במי מלח. כולם הקפידו להרעיש, לנשנש מצה וחרוסת לאורך כל הערב, לפורר ביצה, ללעוס כרפס, לנגוס בתפוח אדמה בסתר ובאופן כללי לא להקשיב לאף אחד שמקריא. לפעמים סבא שלי היה מתעצבן, לפעמים הוא גם היה הולך, אבל לא ממש שמנו לב. אפשר גם לומר שרק בערך בגיל 12 גיליתי שמתנהל ליל סדר שלם מסביב לשולחן. עד אז את רוב ערבי החג ביליתי עם בני הדודים שלי מתחת לשולחן עסוקים בבניית מחנה סודי מפירורי מצה, שאר ירקות ושאר לכלוכים ומתעלמים מהאזהרה שנשמעה תדיר שבסוף מישהו יקבל מכה בראש מהשולחן וזה ייגמר בבכי.
ואז הייתי מקבלת מכה בראש מהשולחן וזה נגמר בבכי.
אחרי שהמבוגרים היו מקריאים את ההגדה זריז וכולנו היינו מסיימים לאכול מלא מלא, כל הילדים היו פוצחים במלאכת חיפוש האפיקומן. מלאכה קצרה מאוד יש לציין כי בכל שנה הוא הוטמן בין התקליטים. סבתא שלי תמיד שכחה שגם בשנה שעברה הוא הוטמן, איך לא, בין התקליטים. היא הייתה אומרת בחגיגיות "ילדים, עכשיו תחפשו את האפיקו..." וכבר מישהו היה מנופף במצה העטופה. לרוב זו הייתי אני, יכחישו זאת בבושה לא אמינה אחותי ובני דודיי הממורמרים.
לפעמים בסוף הערב, ממש לפני הנסיעה הביתה, היינו מוצאים את סבתא שלי יושבת לבדה ליד שולחן סתור מפה ושרה לעצמה שירי חג מול כיסאות מורמים וכרפסים מפוזרים בתקווה שהיא תצליח לסחוף אחריה את ההמון. אבל זה לא קרה. ההמון היה שבע ובדרכו הביתה לנמנם.
כשגדלתי קצת וגיליתי את הטיפה המרה הכול הפך להיות אפילו יותר נחמד. פתאום החלק של ההגדה עבר מהר יותר, בן דודי ואחותי היו שיכורים וכן מיין יחד איתי וסבא הפך להיות לא רק פקיד הגדה ראשי אלא גם ברמן מגניב שממלא לנו את הכוסות שוב ושוב. האפיקומן הוחבא למען בני הדודים הצעירים יותר בין "כוורת סיפורי פוגי" ל-"ירדנה ארזי נשמה צוענית" ועדיין בדרך החוצה מצאנו את סבתא ליד השולחן מזמזמת לעצמה את "בחצי הלילה".
ודווקא השנה, כשסבא כבר לא איתנו וסבתא תחגוג בדיור המוגן בגלל הקורונה, חשוב לי לנהל סדר כהלכתו בשביל הבנות שלי. דווקא בבידוד ודווקא כשאני צריכה להפעיל קשרים בעולם התקשורת כדי להשיג קמח מצה. אני כבר שבועיים מחפשת מתכונים לקניידלך ולחרוסת ומתפללת שתגיע במשלוח מהשופרסל גם צנצנת הגפילטע פיש שהזמנתי (כי יש גבול למה שאני מוכנה ורוצה להכין בעצמי. וחוץ מזה אם ישחה לי קרפיון באמבטיה הילדות יחשבו שזה צעצוע אמבטיה חדש ויריבו גם עליו).
בקיצור, כבר שבוע וחצי שאני חושבת מה לבשל ומה להכין ואיך לסדר את השולחן, כאילו קהל היעד שלי הוא 40 טועמים מעולם המסעדנות ולא שתי בנות בנות 4.5 ו-3 שגם ככה אחרי 10 דקות יקבלו הרעלת סוכר מהתירוש, יתחילו להתרוצץ בבית כאחוזות דיבוק ולא יפסיקו לשאול אותי תוך כדי שהן מפוררות אחריהן שבילים של פירורי מצה כאילו הן עמי ותמי, מתי אני מתקדמת לקינוח ומפסיקה את כל השטות הזאת של לייצר להן זיכרונות ילדות משמעותיים. הרי אין להן טיפת סטנדרטים. כבר 3 שבועות שבהיעדר גן הן נאלצות לקבל בכל יום שישי חלה שאני אופה להן שהיא למעשה גם לא חלה וגם לא אפויה. בהתחלה לא היו לי שמרים אז שילבתי מתכון של עוגיות חמאה עם מתכון של בורקס טורקי ועשיתי מהבצק המתפורר צורה של לחמניות וזה לא נאפה בכלל אבל הן אמרו שזה טעים. בשבוע השני כבר היו לי שמרים אבל לא זמן ולא סבלנות אז במקום שעתיים נתתי לבצק לתפוח במשך 10 דקות ובתנור הלחמניות הפכו לסוג של אבני בזלת. הבנות אכלו אותן בשמחה וגם יידו אותן זו על זו בדיצה ואמרו שהיה ממש מעולה וביקשו עוד. והשבוע גיליתי שנשאר לי רק קמח דוחן פג תוקף מ-2018 אבל לא היה בו שום דבר זז או חי אז השתמשתי בו לאפיית החלות והפעם הקדשתי מספיק זמן להתפחה. אחרי כשעתיים גיליתי שהחלות דווקא התכווצו אבל אפיתי אותן בכל זאת והן יצאו מגעיל אז הוספתי מלמעלה סירופ מייפל והבנות אמרו שאלה חלות ממש מוצלחות והכי טעימות בעולם ואכלו הכול. אז למה למען השם אני מתכננת להכין בערב החג קונסומה מרק עוף עם קניידלך קונפי וטוויל חזרת? מה פשר ההתלבטות בין הסרוויס הכחול שהבנות ישברו לסרוויס הלבן שהבנות ינפצו? אולי השיעמום, אולי ההסגר, אולי הגעגועים למסעדות האהובות עליי.
ואולי זו סתם הסחת דעת כדי לא לחשוב על כל אלה שיהיו לבד השנה. או לפחות בלעדינו. אני שמחה שהבנות עדיין מספיק קטנות כדי לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתלהב בכל זאת מהחג בלי להבין כמה זה לא אופייני או הגיוני לחגוג בלי המשפחה המורחבת. הגדולה לא נרדמת בלילות מרוב התרגשות כי תהיה חרוסת והקטנה לא נרדמת בלילות כי אחותה הגדולה לא נרדמת בלילות כי תהיה חרוסת. כפי שציינתי, סטנדרטים נמוכים. אגב, אני יכולה להכין את החרוסת גם מקליק ביסקוויט ובמבה אדומה ומבחינתן זה יהיה נהדר. תמיד אוכל להסביר להן שזוהי המסורת כי בני ישראל יצאו ממצרים מעבדות לחירות משום שהם רצו לקבל קליק ביסקוויט ובמבה אדומה בארץ ישראל שאותה הבטיח להם אלוהים במעמד הר סיני בעת שהם קיבלו את לוחות הברית מתוצרת "עלית". לא אכפת להן בכלל. יש משהו מתוק? הן סבבה.
אז השנה יהיה לכולנו ליל סדר קצת שונה. עם הרבה דיליי בזום ועם הרבה הגדות שייקראו מאפליקציה או מדף שמצד אחד הוא הגדה של פסח ומהצד השני חשבון חשמל. יהיו לנו הרבה מנות שמבוססות על החוסרים בסופר כמו גפילטע פיש מטונה בשמן, קניידלך מקמח תירס וחזרת מגזר סגול ונתח בקר מספר 5. ובכל זאת, ננסה שהחג הזה יהיה מהנה, מיוחד בדרכו ואולי אפילו קצת מרגש. חג שמח!
פוסט מרגש. מקווה שהחג הזה השנה גם יישמר כזכרון טוב בדרכו המיוחדת..