מנותקות, נמאסתן!

המשק בלהבות, יש קורונה ברחובות, וזה להיות או לא להיות במדינה הזאת. זאת ההרגשה של כמעט כולם כרגע. אזרחים, עובדים, נימי-נים. לעומת זאת, הבנות שלי למשל, הרבה יותר עסוקות ב... ובכן, איך אני אנסח את זה? מממ... בעצמן. אם יהיה היום קינוח, מתי ניסע לים, מתי ננפח את הבריכה ואם אפשר כבר ללבוש את השמלה החדשה. עולמן צר כעולם נמלה שעדיין לא יצאה לחל"ת. כמה כיף להיות ילד, בחיי. פשוט לא אכפת להן מכלום. לא ברמת המאקרו, שזה כמובן ברור ומובן, כי מה להן ולאסטרטגיות כלכליות, פוליטיות או בריאותיות. אבל למען האמת, גם לא ממש ברמת המיקרו. וכשאני כותבת "מיקרו" אני מתכוונת אליי, אימא שלהן. נגיד כבר כמה שבועות שכואבת לי הרגל. אחת מהן, כשהיא עוד הייתה עובר, החליטה ללחוץ לי על איזה עצב בגב התחתון ומאז הוא חצי מקולקל ומשדר מסרים מוזרים ולא קשורים לשאר הרגל (לצערי את המסר "לרוץ" או "לעשות ספורט" הוא לא משדר). אז בשבועות האחרונים זה ממש מציק, ולפעמים כשמישהי מהן מבקשת שאני ארים אותה אני מסבירה לה שאני לא יכולה כרגע כי כואבת לי הרגל. הן כמובן מיד מבינות את המצב לאשורו, מתנצלות בנימוס על הבקשה הלא במקום, משכיבות אותי ברוך על הספה בסלון ומביאות לי שקית עם שבבי קרח. האחת מעסה בעדינות את רגלי הדואבת, ואילו השנייה מערה אל פי שבבי קרח מרעננים תוך כדי שהיא מלטפת את ראשי ברגישות אין קץ. או, למשל, ביום אחר נגיד, הן ממשיכות לצרוח עליי שאני ארים אותן מיד, דורכות לי על הרגל הכואבת וקופצות לי על הצלעות.

אז גם בימים טרופים ומנוגפים אלה אין להן כמובן מושג מה קורה במדינה ובעולם מלבד מידע בסיסי שהייתי חייבת להעביר להן בכל הנוגע לקורונה. בעיניי לילדה בת 3 לא ממש יכול להועיל מידע מלחיץ על איזו מחלה מסתורית או עדכון על כך שקיים סיכוי ממשי שבקרוב המשק כולו יקרוס אל תוך עצמו ויותיר את כולנו בלי עבודה, בלי פרנסה ובלי נוגדנים. אבל בתכלס גם אם כן הייתי מתארת לה בפירוט מה בדיוק קורה בארץ ובעולם אני משערת שהיא הייתה בוהה בי בחוסר עניין מופגן ומיד בתום דבריי, שלא לומר באמצע דבריי, שלא לומר כבר בתחילת דבריי, חוזרת לדרוש עוגייה.

אגב, כולם יישארו בלי עבודה חוץ מאלה שבזמן הזה ביססו את מעמדם כמעבירי קורסים דיגיטליים-אונליינים-חינמיים-וויבינריים-זומיים-שיווקיים-לייביים-וירטואליים-סושיאליים-פאנליים-אפקטיביים-פרודוקטיביים, שכל אלה מילים שמופיעות אצלי בפייסבוק כל הזמן אבל אין לי שמץ של מושג מה הן אומרות. כנראה ההתפתחות שלי כאדם תבוני נתקעה איפשהו בין שלב ההוטמייל לשלב הסקייפ, בין משחק הסנייק בנוקיה לטלפון מנגו במשקל 20 קילו מנגו. בינינו גם לנהל את הבלוג הזה אני מתקשה, ורק לאחרונה הצלחתי סוף סוף להיפטר מאיזו תמונה טורדנית שליוותה את האתר ואילצה אותי להישמע כמו סבתא שלי כשהיא מכוונת את השלט של הטלוויזיה לכיוון המזגן ולא מבינה למה רצף הפעולות הזה לא מפעיל את הטוסטר.

בכל אופן, למרות ההיגיון הברור שמאחורי הדברים עדיין לפעמים מדהים אותי הפער הזה, בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בפנים. איך בחוץ הכול מעורער וחסר ודאות בגלל שאלות הרות גורל, ואיך בפנים הכול מעורער וחסר ודאות בגלל שאלות לא הרות גורל בכלל כמו באיזה צבע הקרטיבים שקנינו בסופר.

מנותקות ונהנות

מעניין באמת מכמה אירועים משמעותיים אני בעצמי התעלמתי לחלוטין בתור ילדה.

מסקרן לבדוק מה קרה במדינה בשנת 1984 למשל, השנה שבה חגגתי יום הולדת 3 ממש כמו בתי הקטנה. אז בדקתי. בחודש אפריל של שנת 1984 התפרסמה פרשת קו 300. אני מניחה שבזמן שהוריי היו צמודים למרקע מנסים לדלות עוד פרטים על האירוע המורכב, אני שכבתי על הרצפה במטבח רוקעת ברגליים ושקועה בטנטרום קולני כי לא קיבלתי מספיק מיץ "זיפ" בטעם של לוואי. הוריי בוודאי דיברו ביניהם על המחדל בזמן שאני הקטנה, באקט של נרקיסיזם טהור, בכיתי בדציבלים חסרי פרופורציות לחלוטין בגלל מחדל ה-"פיצה מקפיצה" שהם שכחו לקנות לי במרכול השכונתי. הלאה, בואו נראה מה קרה בשנת 1985. אז הייתי כבר ילדה בוגרת בת 4. בחודש נובמבר של אותה שנה פולארד נעצר באשמת ריגול לטובת ישראל. אני משערת שזה ממש עניין אותי ולא, נגיד, דרשתי בצעקות בינג' של "פרפר נחמד" (דבר שהיה אז בלתי אפשרי כמובן), וזה תוך כדי שאני מפריעה לכולם לצפות במהדורת החדשות שבה דיווחו על המעצר הדרמטי. אני יכולה ממש לדמיין את עצמי בוכה "אני רוצה את פינגי! פינגי! עכשיו!" בזמן שאימא שלי מנסה בכל כוחה להקשיב קצת לחיים יבין. בשנת 1985 גם ביטלו את המע"מ באילת אז בטח הדבר היחיד שעניין אותי בנוגע להחלטה המשמעותית הזאת היה לנסוע לשם כדי לקנות את דמויות המשחק של דודו זר ועפרה ויינגרטן כולל האביזרים הנלווים (גיטרה קלאסית ותסרוקת מחרידה) בסניף האילתי של רשת "מאמא יוקרו".

יורדת לאילת

בשנת 1986 כבר הייתי בת 5, שזה קצת יותר גדול מהבת הגדולה שלי, אז אני די בטוחה שכבר הבנתי מה באמת חשוב בעולם. אני משוכנעת שממש לא התעלמתי מהמידע המחריד בנוגע לאסון צ'רנוביל כי העסיק אותי יותר, לדוגמה, המידע המחריד בנוגע לאסון המכתביות הגדול שבמסגרתו שקית סבון צבעונית שהכנתי (המתכון: שקית אוכל שעתידה להיקרע, סבון מוצק והבפנוכו של טוש) התפוצצה על אוסף המכתביות שלי וגרמה להרס וחורבן של כ-50 מכתביות, כולל מכתביות נ-דירות של דובוני אכפת לי בריח תות שהצלחתי להחליף תמורת מכתביות פשוטות ונטולות ריח של הקטקטים. כמו כן בחודש פברואר של אותה שנה הוסגר לישראל ג'ון דמיאניוק שמעלליו עניינו אותי, כך אפשר לשער, הרבה פחות ממעלליו של גרגמל.

שקית סבון. המחדל האמיתי של אסון צ'רנוביל

כנראה ככה זה כשאתה ילד. עולמך צר. וכך זה גם אמור להיות.

מסקרן אותי מה הבנות שלי יזכרו מהתקופה הזאת בעוד כמה שנים, אם בכלל הן יזכרו משהו. אולי את המסכות, אולי את האיסור ללכת לגן השעשועים. כשהן יהיו גדולות הן בטח ילמדו על התקופה הזאת בבית הספר, וגם אז סביר להניח שהן לא ממש יקשיבו בשיעור כי יותר יעניין אותן להתכתב, או בעצם להסתמס, עם החברה מהשולחן ליד. ואנחנו פתאום נהיה המבוגרים הטרחנים האלה שנהנים לדבר על איזו תקופה ישנה ורחוקה שמבחינתן תהיה כל כך חסרת משמעות ומבחינתנו תיזכר לנצח כגורם מעצב, הן בחיים הפרטיים שלנו והן בחיים הציבוריים כאזרחים.

אני ממש יכולה לדמיין את עצמי כסבתא בסוף של איזו ארוחת חג יושבת לי עם כוס תה קמומיל (או קמפרי תפוזים. נראה מה יהיה מצב הכבד שלי עד אז) ליד אחד הנכדים וחופרת לו על ימים רחוקים שבהם העולם כולו היה בסגר בגלל נגיף חדש ומוזר שהגיע מעטלף סיני. הנכד החמוד בטח יביט בי בשיעמום ובאפשרות הראשונה שתהיה לו, נגיד כשאני אעשה פאוזה קטנה בנאום כדי לקחת שלוק מהתה או כדי להוריד צ'ייסר וודקה, הוא מיד ינטוש את השולחן וירוץ לשחק עם שאר בני הדודים שלו במשחק הפופולארי "מי מצליח לשבת הכי הרבה זמן מול המסך בלי לזוז או לנהל אינטראקציה". וזהו. זאת תהיה הקורונה מבחינתו.

אז בינתיים טוב שהבנות שלי קצת מנותקות ולא באמת מבינות עד הסוף מה קורה.

רק אם אפשר, קצת רחמים על הרגל.