מצעד האיוולת: סיכום שבועי של רגעי שפל הוריים

השבוע החלטתי ללקט בעבורכם בפינצטה, אפילו שיכולתי גם בשופל, את רגעי השפל ההוריים המביכים ביותר והמזניחים ביותר שקרו לי בשבוע החולף. זה לא היה קשה. בכל יום אני ניצבת מול לפחות 8 התמודדויות מופרכות, לא כולל שבתות וחגים, ומרגישה נטולת אנרגיות עד לכדי הזנחה הורית כ-26 פעמים נוספות.

אז קבלו אותו - מצעד רגעי השפל השבועי שלי כאם וכהורה אל מול בנותיי יוצא לדרך!

יום שלישי.

הרקע לאירוע:

הקטנה רוצה לעשות פיפי אחרון לפני השינה ומבקשת לעשות "כמו בדשא". אני מסבירה לה שאי אפשר לעשות "כמו בדשא" על הרצפה של חדר השירותים. היא מתעקשת ומתחיל טנטרום שכולל איומים מילוליים בצורת בכי היסטרי ואיומים גופניים בצורת השתופפות כלפי מטה בעירום. אני מנסה להסביר לה שהרצפה היא לא דשא אבל היא לא משתכנעת. אני עושה את הדבר הנבון ביותר שאני יכולה באותו הרגע והולכת משם. בן זוגי נשאר לטפל בזה.

אין לי מושג מה קרה בהמשך כי אחרי שהלכתי מחדר השירותים נכנסתי לחדר של הבנות והתחבאתי במיטת מעבר, לא לפני שסגרתי אחריי שתי דלתות ואת הצוהר לנפשי הקלה להתרגז אחרי השעה 19:00 בערב. לאחר כמה דקות הקטנה מגיעה לחדר בליווי אביה, והנה מוגשת לי ילדה עירומה כשבידה חיתול לשינה. היא עדיין בטנטרום ומסרבת בתוקף שנשים לה את החיתול. בן זוגי עושה את הדבר הנבון ביותר שהוא יכול באותו הרגע והולך משם. אני נשארת לטפל בזה.

אני לא מצליחה לשכנע אותה להישכב רגע על השטיח כדי שאוכל לשים לה את החיתול. אני מציעה לה שנשיר שיר. זה לא עוזר. אני מבטיחה לה שזה ייקח שנייה וחצי. לא עוזר. אני משווה ומעלה ל-זה ייקח שנייה וחצי, אני אשיר לך שיר ואז אני גם אשב איתך הרבה במיטה. אבל כלום, היא קשוחה. בסוף אני נכנעת ונותנת לה את הנייד שלי כשוחד להסכמתה להישכב על השטיח.

21:00 בערב.

אני והבנות יושבות בחדר בחושך וצופות ברינת גבאי, ניקי גולדשטיין עם פאה ועוד בחור שכנראה נקלע לזירה בטעות, שרים בחוף הים את "שובי שובי שובי לים" של אילנה אביטל.

יום רביעי.

הרקע לאירוע:

ב-7:00 בבוקר אני נכנסת לחדר של הבנות כדי להעיר אותן לגן בסגנון האישי שלי שכולל מגפון וקריאות "הופ לגן!" בטון צה"לי. הגדולה פוקחת עיניים וישר שואלת אם פירקנו את מה שהיא בנתה אתמול בלגו. אני מיד משליכה את האחריות על בן זוגי ומסבירה לה שבזמן שאני הגשתי לה אתמול בערב שירות הזנה ועמלתי על הכנת חביתה בצורת לב, אבא שלה היה זה שהעניק לה את שירות סידור החדר לשביעות רצונה, ולכן הוא כרגע הכתובת בכל הנוגע לעוולות לגו. עוד בפיג'מה היא פונה לקופסת הלגו ומגלה שאכן ספינת הגורים של "מפרץ ההרפתקאות" שהיא בנתה אתמול אחר הצוהריים (ואם שואלים מהגן האנתרופוסופי זו הייתה פטרייה בשביל גמדים) פורקה כמעט לחלוטין כדי שהיא תוכל להיכנס לקופסה. היא לא מבזבזת זמן ומתחילה לבזבז לי את הזמן כשהיא בוכה ובונה בלגו לסירוגין. אני מבקשת ממנה להפסיק כי זה לא הזמן לשחק. ביקום מקביל היא מפסיקה, ביקום הנוכחי היא לא מקשיבה לי. אני מבקשת שוב בכל מיני דרכים ובסוף עוברת לדרך החינוך האהובה עליי – איומים באקטימל. אני סופרת עד 3, ואז שוב עד 3 ואז פעם אחרונה עד 3 (=9) אחרת היא לא תקבל אקטימל. היא באה ומתלבשת בוכייה ומקטרת. לפני שהיא יוצאת לגן היא אומרת לי: "אימא, תבני לי את הספינה שפירקתם לי". אני משיבה לה בביטחון: "חחח! אני ממש לא מתכוונת לבנות בלגו בזמן שאת בגן. אני צריכה לעבוד. נבנה יחד כשתחזרי". היא אומרת בטון שקט שלא משתמע לשתי פנים: "תבני לי". אני אומרת: "לא".

15:30 בצוהריים.

אני נזכרת בבקשה שלה שנייה לפני שאני יוצאת לאסוף אותן מהגן. אני אומרת לעצמי שאין מצב שאני בונה. אני אומרת לעצמי שהיא תבכה. אני אומרת לעצמי שזה דבילי ושבאמת אין שום סיכוי שאני יושבת עכשיו לבד בחדר שלהן ומשחקת בלגו. אני נזכרת ביכולות הווקאליות שלה כשהיא לא מרוצה. אני הולכת לחדר. אני יושבת על השטיח. אני בונה מהר ספינת גורים של "מפרץ ההרפתקאות" בלגו.

יום חמישי.

הרקע לאירוע:

אני אוספת את הבנות מהגן ומבחינה לפתע שהיד של הגדולה בצבע בורדו. כל זרוע שמאל וגם רגל שמאל. נראה שהיא נכוותה מהשמש. אני נבהלת, מתבאסת ומיד מסמסת לגננת הודעת נזיפה בטון פאסיב-אגרסיב מנומס אך תקיף אך נזהר אך חד-משמעי אך עדין. אני מציינת שיש קרם הגנה בתיק של הילדה ושהעור שלה רגיש ואבקש למרוח אותה היטב בכל יום ולטיפולך המסור אודה ובברכה. אנחנו מתחילות לצעוד אל עבר האוטו, אני והבנות, ואז אני מחליטה גם לצלם את המפגע. באמצע רצף הסטילס הילדה לפתע ממלמלת משהו על "גיר ורוד", "מרחנו" ו-"כמו פיות". אני עוצרת את סשן הצילומים לבוק ההאשמות לגננת ושואלת אותה שוב מה בדיוק היא עשתה. היא מספרת שהיא ועוד כמה ילדות בגן צבעו את עצמן בגיר ורוד כדי להיראות כמו פיות.

16:00 אחר הצוהריים.

אני בישיבה שפופה ברחבת החול שמול הגן מנגבת ברוק חזור ונגב את הרגל של הילדה שלי, וזה תוך כדי שאני מסמסת לגננת הודעת התנצלות הכוללת אימוג'י של אישה עם יד על המצח, אימוג'י של פרצוף מסמיק, אימוג'י של פרצוף מביט מעלה בבושה, שתי ידיים צמודות לאות תודה, פרח ורוד לאות הוקרה, לב סגול לאות התרפסות ופרח דם המכבים לזכר הנופלים: כבודי העצמי וחוש הטעם שלי.

פי מתמלא חול, גיר ורוד ומילות חנופה.

יום שישי.

הרקע לאירוע:

בשבת בבוקר נקבעה אצלנו מסיבת יום הולדת לקטנה יחד עם כל המשפחה, או לפחות עם כמה בני משפחה אמיצים שמוכנים לשים את נפשם בכפם ומסכה על אפם ולהגיע להתקהל אצלנו בחצר. היום כולו מוקדש לשלל הכנות שונות ומשונות.

הבנות מתנהגות בערב כפי שהן נוטות להתנהג בערב וזה אומר שאין שום אפשרות להניע אותן לשום סוג של פעולה. הן מסרבות לנטול ידיים לפני הארוחה, מסרבות לנטול את עצמן משולחן האוכל בסיום הארוחה, ולקינוח מסרבות, אחרי שהן קיבלו קינוח, לנטול את עצמן אל עבר האמבטיה.

20:30 בערב.

אני נאלצת להשתמש בכישורי המשחק שצברתי בשום מקום אף פעם כי אין לי כאלה ולהעמיד פנים שאני מתקשרת לכל בן משפחה שמוזמן מחר כדי לבטל את האירוע. אני "מדברת" עם הדודים, הסבים והסבתות, בני הדודים. לכולם אני מבשרת בטון מאוכזב בהגזמה ועצוב בהפרזה שלצערי לא נוכל לחגוג מחר יום הולדת לרותם כי היא לא מסכימה להיכנס לאמבטיה. זה עובד. היא נכנסת לאמבטיה ואני זוכה בפרס האוסקר על תפקידי הראשי בסרט האינדי המדובר של השנה: "שוב אני עומדת כמו מטומטמת מול הבנות ומעמידה פנים שאני מדברת עם אנשים רק כדי לשכנע אותן לעשות משהו טריוויאלי".

יום שבת.

הרקע לאירוע:

יש היום אירוע.

אנחנו חוגגים אצלנו יום הולדת 3 לרותם עם כל המשפחה, שזה קרוב ל-30 אנשים רעבים שאמורים להגיע אליי לבופה ב-11 בבוקר. אני מגלגלת את עצמי מהמיטה בשש וקצת, ובעיניים חצי פקוחות מתחילה לבצע משימות כמו צחצוח שיניים, הפרדת עלי כוסברה, שטיפת פנים וטיגון בצל. במקום קפה הדבר הראשון שנכנס אליי לפה ב-7 בבוקר זה חתיכת דג חי כדי לבדוק טריות. בקפה שאני סוף סוף שותה לאחר כשעה אני טובלת סלט קישואים. יש לי בדיוק 4 שעות כדי לסדר את הבית, להכין אוכל, לתלות קישוטים, לארגן את החצר ואופס, גם לגדל ילדות. כי הן מתעוררות די מהר ומתחילות לדרוש ממני דברים כמו יחס חם וביגוד. ללא ארוחת בוקר וללא יחס הורי מינימאלי אנחנו מושיבים אותן מול הטלוויזיה עד להודעה חדשה. הן רגילות שיש בקרה על מספר הפרקים של "מפרץ ההרפתקאות" שהן רואות אז בכל פעם שנגמר פרק הקטנה שואלת אם אפשר עוד אחד ושנינו צועקים לה "כן!!!" ואז שוב "כן!!!" ואחרי 22 דקות של פרק 6 עונה 5 "כן!!!" ואז אחרי 21 דקות של פרק 5 עונה 6 "כן!!!" וככה 4 שעות. הבנות אט אט זולגות אל תוך הספה, מקבלות צורה של כרית נוי ומאבדות כל קשר עם הסביבה. אני במטבח לידן משפריצה קצפות ומעיפה סוכריות על עוגות, בן זוגי מנפח בחוץ מגלשת מים ענקית עם תותח מים וצעצועי בריכה מנצנצים אבל כלום, לא אכפת להן. הן מרותקות למסך.

10:30 בבוקר.

אני מציצה לרגע על הבנות כדי לוודא סימני חיים בסיסיים ורואה שהן יושבות צמודות זו לזו ולשתיהן מבט של אימה בעיניים. אני שואלת אם הכול בסדר והן מספרות בשקט שהן צפו עכשיו בפרק מפחיד. כנראה מרוב ייאוש מצמד ההורים העסוקים שלהן הן אפילו לא אמרו כלום. אני גם קולטת שהן לא אכלו או שתו כלום מהבוקר. אני מרגישה אשמה לרגע אבל אז נזכרת שיש לי סיר פסטה על האש. אני נוטשת את הבנות פעם נוספת ומבטיחה לעצמי שבקרוב אזרוק להן מהמטבח איזו חתיכת לחם או כוס חלב. בסוף הן קיבלו קרטיב. בשעה 13:00.

יום ראשון.

הרקע לאירוע:

אתמול באירוע יום ההולדת של הקטנה אימא שלי הביאה גם לי מתנה - פאזל של 1000 חלקים. פתחתי אותו היום בבוקר וזהו, מאז אין לי חיים. אני לא עובדת, אני לא כותבת, וכל הכלים מהאירוע של אתמול עדיין מחכים לי בכיור. וליד הכיור ועל השיש ועל הכיריים ומתחת לספות. לקראת אחר הצוהריים אני גם כמעט שוכחת לאסוף את הבנות מהגן. במזל אני נזכרת ונוסעת לקחת אותן, כשכל הדרך חזרה אני חופרת להן על הפאזל של אימא ולא נוגעים בפאזל של אימא והוא רק של אימא ורק מסתכלים על הפאזל של אימא ולא מפילים חלקים מהפאזל של אימא ואסור לגעת וגם לא להתקרב, לא לפאזל ולא לאימא. אנחנו מגיעות הביתה ואחרי שהבנות מסתכלות קצת על הפאזל מהאיקס שסימנתי להן על הרצפה במסקינטייפ, הן מחליטות שהן רוצות לפתוח משחק חדש שהן קיבלו אתמול בחגיגה. אני נאלצת לעזוב את הפאזל שלי ולפתוח להן את הקופסה. מסתבר שזה משחק עם קלפים והוראות ולוח משחק והכול. אבוי לי, עכשיו אני אשכרה צריכה להסביר להן ולשחק איתן. אבל מה לגבי הפאזל? החלקים קוראים לי בלחישות מפתות מפינת האוכל אז אני מחליטה לעבור לטקטיקה אחרת – הזנחה במסווה של העצמה. אני מרעיפה מחמאות על הגדולה ומסבירה לה עד כמה היא ילדה מדהימה בעלת דמיון מפותח ועולם פנימי עשיר ויכולות בלתי ניתנות לתיאור בכלל לעשות יש מאין ולהפוך התעלמות הורית ליצירה. אני שולחת אותה לחדר עם המשחק ומטילה עליה משימה: להמציא חוקים למשחק, להסביר את החוקים לקטנה, לשחק יחד במשחק שהן המציאו 7 פעמים לפחות ורק אז לקרוא לי.

17:00 בערב.

המסגרת של הפאזל שלי כבר כמעט מוכנה.

יום שני.

הרקע לאירוע:

לפני כחודשיים, באחד מהערבים המתישים האלה שהבנות רבות על הכול ויש המון בכי וצעקות, הן התחילו לריב ביניהן מי תהיה הראשונה שתכבה את האור בחדר לקראת שלב שירי הערש וההרס של החדר בחסות החשכה. אני חושבת שרותם, הקטנה, כיבתה ראשונה, ויערה, הגדולה, התחילה בתגובה לקונן על חייה בצווחות כולל מחוות גוף של מתרסקת על קבר טרי. הצעתי לה לכבות שוב, לכבות ראשונה מחר, לכבות פנס, לכבות את מכונת הכביסה, לכבות מפסק זרם ראשי חד-פאזי שיחשיך את השכונה. אבל היא לא הסכימה לכלום והמשיכה ליילל. לאחר שהיא סירבה לכל הצעה ומופע האימים נמשך אל תוך הלילה השחור, הצעתי בלית ברירה שנחזיר את הזמן לאחור ושהיא תהיה הראשונה שמכבה. היא הסכימה.

החזרתי את הזמן לאחור.

מלמלתי משהו כאילו אני במסע בין כוכבים הדור הדבילי הבא ואז קבעתי בנחרצות – "זהו! הזמן חזר לאחור! את רוצה לכבות את האור ראשונה?" היא כיבתה והיה שקט. שקט! משהו פתאום נרגע בנו, נגע בנו. הידיים הקפוצות שלי התארכו והלב השומר לא להתחרפן פעם סוף סוף בקצב רגיל, אז מה אכפת לי למה הטבע רגיל.

ומאז אנחנו מאוד גמישים בבית בכל הנוגע לממדים כמו זמן ומרחב. לפעמים יש לנו קצת רגשות אשם שאנחנו מגדלים פה ילדות קצת, איך נאמר, בעלות ידע, איך נאמר, לא לחלוטין מדויק לגבי עובדות חיים, איך נאמר, די בסיסיות. אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

7:30 בבוקר.

אתמול הייתי בחוג ציור וכשחזרתי בן זוגי סיפר לי שהוא הבטיח לגדולה שכשאני אחזור אני אחזיר את הזמן לאחור וכן אהיה שם כשהיא הולכת לישון. אז בבוקר כשהערתי אותה החזרתי את הזמן לאחור לבקשתה ואמרתי לה לילה טוב ונתתי לה נשיקה.

אז אם פתאום היום בבוקר מצאתם את עצמכם בסיטואציות שהייתם בהן כבר אתמול בערב אז זה בגללי ואני מצטערת, פשוט נאלצתי להחזיר את הזמן לאחור.

וזה, גבירותיי ורבותיי, שבוע כמעט מלא של הורות נפלאה ונהדרת.

נתראה בשבוע הבא!