משחקים במחבואים, מתחבאים על-הפנים

בתקופה האחרונה שעות אחר הצוהריים עם הבנות אחרי הגן הן שעות ממש לא פשוטות. החום כנראה מעביר את כולנו על דעתנו ועל זיעתנו, והבנות רוב הזמן רבות או דורשות ממני דברים או דורשות ממני דברים בזמן שהן רבות.

הגדולה לפעמים דווקא משחקת יפה ובונה דברים מלגו, אבל הקטנה לא משחקת בכלום והדבר היחידי שהיא בונה זו מקדחה שבעזרתה היא חודרת אט אט אל מעמקי המוח שלי ובאמצעות מלל בלתי פוסק ושלל דרישות מופרכות מפוררת אותו לחתיכות. יום אחד השבוע היא ביקשה ממני שנקנה בלון הליום, למוחרת היא דרשה שנקנה צעצוע חדש, ביום אחר היא התריעה שחייבים למלא בריכה, ואז בהמשך הערב סחטה אותי באיומים עד שהיא קיבלה עוגה. ועכשיו לקראת סוף השבוע היא מכריחה אותי להכין לה הפתעה סודית, לבשל לה מנה חלומית ולעשות לה העברה בנקאית.

אבל די, זהו. היום סוף סוף ראיתי את האור (של הפלאפון שלי). פשוט כשחזרנו מהגן הבנות הציעו שנשחק מחבואים. ואיכשהו ככל שעובר הזמן הן רק נעשות יותר ויותר גרועות במשחק הזה. והחלק הטוב בכל הסיפור זה שהן פשוט לא מוצאות אותי. גם במקומות הכי פשוטים שיש.

אז היום המחבוא הראשון שלי כלל עמידה מאחורי הדלת של השירותים. זה העניק לי כ-20 דקות של בהייה, מנוחה, נמנום, קריאת מאמר ושיחת טלפון קצרה. מדי פעם הן ביקשו שאשמיע קול אז לחשתי משהו בשקט והן המשיכו לרוץ הלוך וחזור במסדרון. זה כמובן נגמר ב-"בו!" מצידי וצחקוקים מופתעים מצידן. ואז הגיע תורי לספור, אז ספרתי עד 3,864 בזמן שאני סוגרת חוזה חשוב, נחה קצת, מפשירה דגים ורואה פרק של "הקינוח המושלם". כשסיימתי הלכתי בעקבות הצחוקים הרמים שלהן והקריאות "אימא, אנחנו מתחבאות בחדר שלנו!" גיליתי אותן בנקל עומדות מאחורי מקל. ושוב צחוקים וכיף ואיזו אימא נהדרת אני סוף סוף הללויה הנה תראי אותי סופר נני אני מקדישה פה לבנות שלי זמן איכות הורי. ואז שוב הגיע תורי להתחבא. הפעם נעמדתי מאחורי הדלת הפתוחה של הארון. זה העניק לי כחצי שעה של כתיבת רומן אוטוביוגרפי, הסרת לק וחידוש חברות עם מישהי שלמדה איתי בתיכון. היה מרגש. מדי פעם הן דווקא נכנסו לחדר שבו שהיתי, אבל הן כנראה רגילות למחבואים מהסוג שלהן, ומאחר שלא צחקתי בקול או אמרתי שאני מאחורי הדלת של הארון הן כמובן לא מצאו אותי. בסופו של דבר נאלצתי להתגלות בפניהן כשהפלאפון שלי כבר לוהט מרוב שימוש כסנה בוער, דקה לפני שהן התחילו לבכות שהן כנראה יתומות מאם כי אימא נעלמה. והנה שוב הגיע תורן. אבל לצערי לפני שסיימתי לספור עד 5,762 הן כבר צעקו שהן מתחת לספה וזה העיר אותי. נאלצתי לבטל את השעון המעורר שכיוונתי לחצי שעה לאחר מכן, לחפש אותן ואז להעמיד פני מופתעת כשהתברר שהן אכן מתחת לספה, צוחקות ומעלות אבק. בפעם האחרונה שהיה תורי להתחבא סתם ישבתי במטבח שעונה על הקיר. ולכן בפעם ההיא גם הצלחתי לשקוע בשנת חלום. ובעודי חולמת על יין לבן שהוא בעצם לא יין אלא ארנב כחול שלמעשה שותה יין אדום התעוררתי כשלפתע הן מצאו אותי. הן היו במצב רוח צוהל ומרומם. הנה לכן בנות, ילדות מאושרת. אימא נוכחת, פעילה, משחקת. מצחיקה ומבדרת. אין יור פייס יועצת אדלר. וזהו, בשלב ההוא הודעתי להן שהמשחק כבר תכף מסתיים לו, כי כמה אפשר רק לשחק ולא לראות טלוויזיה. הן התחבאו בפעם האחרונה חביבה חביבה ודי מאחורי סל הכביסה, שזה בתכלס מחבוא מעולה אם הן לא היו צועקות "אנחנו מאחורי סל הכביסה!" בשנייה שסיימתי לספור עד 38,596, ובזמן הזה לסיים לצייר דיוקן עצמי בצבעי שמן, לשטוף את המכחולים ולהעמיד תבשיל קדרה לשבת.

אז לסיכום אפשר ללמוד מהפוסט הזה שני דברים: 1. כדאי לשחק מחבואים עם הילדים כשרוצים להשלים שעות שינה אחר הצוהריים. 2. סוף סוף הצלחתי להתגבר ל-5 דקות על משבר גיל ה-40 שלי, לצאת לשנייה מהדיכאון הקיומי שבו שקעתי ולכתוב פוסט. הידד!