פחד וחיתול בקפריסין

אז השנה, מן הסתם, לא נטוס בסוף אוגוסט לחופשה עם הבנות.

ולכן החלטתי, כדי לעודד (בעיקר) את עצמי, לשחזר את שתי הגרסאות האמיתיות, המציאותיות והטנטרומיות של שני הנופשים האחרונים שלנו בפאפוס. ככה אולי לא נרגיש פספוס שהשנה כולנו תקועים כאן ומתלבטים בין נופש מפנק במלונית באשקלון לבין חופשה חלומית באווירה הכפרית של פתח תקווה.

אז קדימה, הכינו לעצמכם איזה קוקטייל קיץ מרענן והצטרפו אליי למלאכת השחזור.

קפריסין טייק 1 – פאפוס "עם חברים", שנת 2018

בפעם הראשונה שהחלטנו לטוס עם הבנות, לפני כשנתיים, הקטנה הייתה בת שנה והגדולה בת שנתיים וחצי. זוג חברים שלנו תכנן חופשה בפאפוס והציע לנו להצטרף. זרמנו. הם סגרו דיל ואנחנו בעקבותיהם. הם סגרו טיסה ואנחנו איתם. הם סגרו הסעות ואנחנו מצטרפים. כמו איזה שני עצלנים, בחוף. לא טרחנו לברר פרטים, שתינו בלי סוף.

גם יצאנו מנקודת הנחה שלמרות שהבנות ממש קטנות איכשהו הכול יהיה קל יותר אם נהיה עם חברים. ואז הבת שלהם חטפה וירוס בטן והם נאלצו להבריז לנו יום לפני, שולחים אותנו לדרכנו לבד להתמודד עם הבנות שלנו רק אנחנו ואפסנו עוד ואין בלתנו במדינה זרה. בערב שלפני הטיסה נאלצנו להגדיל ראש ולברר לפחות לאיזה מלון אנחנו מגיעים. כשנחתנו חיכה לנו שלט עם שם המשפחה שלהם. קיבלנו את החדר שלהם, פנו אלינו בשם שלהם, ולמעשה חופשה שלמה חשבו שאנחנו הם. ממש פרק של "המתחזים" רק במקום מגשי פירות חיתולים מלוכלכים.

ובכן, החופשה החלומית התחילה ב-4 בבוקר, כמו כל חופשה חלומית, כשהשעון המעורר שלי צלצל והזכיר לי שאני יוצאת למחנה עבודה ולא לחופשה. התארגנו, ארזתי את הבית כולו כולל רהיטים וכל תרופה אפשרית (אקמולי, נורופני, אוטידיני, סינטומיצינוש וטיפות פניסטילי), ולקחנו את הבנות על הידיים בעודן ישנות היישר לאוטו המונע. הן ישנו כל הדרך לשדה. חחח! לא. הן התעוררו מיד ובילינו את כל הדרך לשדה בניסיונות לשכנע אותן לחזור לישון. את הטיסה עצמה אני לא ממש זוכרת אבל בתמונות אני מחייכת. או שאולי זאת עווית בלתי רצונית של עייפות.

אחרי מכונית לשדה, אוטובוס למטוס, טיסה, אוטובוס לשדה התעופה עצמו בפאפוס, מעבורת למונית, שיט לצוללת, צוללת לרכבת ונסיעה קצרה בכדור פורח, הגענו סוף סוף למלון. ואני חושבת שהוא היה מקסים. נראה לי. בתכלס לא כל כך שמתי לב כי הייתה עליי ילדה אחת לפחות במשך ארבעה ימים. וזהו, עבדנו.

יעדי המבצע שלנו היו:

1. שהבנות לא יטבעו בבריכה.

2. שהבנות לא יטבעו בים.

3. שהבנות לא יישרפו מהשמש.

4. שחדר המלון ישרוד את הבנות ואת הצבעים והפלסטלינה שהבאנו להן מהבית.

5. שהבנות יצליחו לישון בלילה באופן סביר.

6. שהבנות חלילה לא יהיו חולות.

7. ליהנות.

בתכלס הכי פתטיים היו הניסיונות שלנו ליהנות. הרי ידוע שהכיף הגדול ביותר הוא לשתות קוקטייל "קרם הגנה-קולדה" בבריכה כשתקוע לך מרפק ברקה ומצוף גומי אימתני בלחי. או למשל בארוחות הערב. מאוד נהנינו לטעום גבינת חלומי מקומית בזמן שאנחנו מנסים לתפוס באוויר חתיכות של תירס ופסטה שהבנות העיפו שוב שוב היישר על השטיח היוקרתי של חדר האוכל. מה שכן, לעולם לא אשכח את היום המקסים שבו הצלחתי סוף סוף קצת לנוח. שכבתי לי באזור הבריכה עם ילדה עליי, כמובן, אבל לפחות ישנה. ישנה! מדהים. כל כך נהניתי מהמנוחה שפשוט לא הגבתי כשהרגשתי זרם חמים של פיפי מכסה את כל גופי. היא לא זזה? אני לא זזה? מעולה, שתשתין עליי. במצבי זה כבר לא משנה.

נהנית ממנוחה ומפיפי חמים

אבל לא, למרבה הפלא זה לא היה שיא העליבות והעצב של החופשה שלנו. שיא העליבות והעצב של החופשה שלנו הגיע דווקא ביום הלפני אחרון. אפשר לומר שאוטידין שנארז במערכה הראשונה, תמיד ייעשה בו שימוש במערכה האחרונה. אז כן, נאלצנו להזמין בדחיפות רופאה לחדר שלנו בגלל דלקת אוזניים. שלי. ביום שלפני כן התגלשתי יחד עם הגדולה במגלשת המים של המלון. זו הייתה מגלשה נמוכה יחסית, איטית, מסתובבת, ישנה, עלובה ופשוטה שבסופה חיכתה, חמימה באופן חשוד, בריכה קטנה. איכשהו הצלחתי, רק אלוהים יודע איך, לתפוס בה תאוצה של כ-120 קמ"ש ולנחות בצלילה נוראית בעודי מצילה את בתי ומרימה אותה אל על כמו סימבה מול הממלכה. היא ניצלה, האוזן שלי לא. והנה תיעוד נדיר של האירוע:

בלילה התחילו לי כאבים נוראיים והפרעתי לכולם לישון. בן זוגי השתדל לא ליצור איתי קשר עין כדי להעביר לי מסר ברור וחד-משמעי שעכשיו לילה וצריך לחזור לישון. כשבכיתי הוא שם עליי יד וכשנרגעתי התרחק. ככה כל 5 דקות עד שהצלחתי להירדם עצמאית. בבוקר הוא הזמין לי רופא. הרופאה הגיעה וקצת הופתעה לגלות שלמרות שמתרוצצות בחדר שתי ילדות קטנות דווקא אותי היא צריכה לבדוק. אבל הסתבר שיש לי דלקת אוזניים חריפה. לא משהו שמשפר את חוויית הטיסה חזרה.

וזהו, נגמרה ה"חופשה" וחזרנו הביתה היישר לרופא המשפחה שלי שהוסיף לי עוד כמה תרופות בגלל הדלקת. נשבענו לעצמנו שעד שהבנות לא יגדלו באופן משמעותי אנחנו לא טסים איתן יותר לשום מקום.

אבל כמו אחרי לידה שוכחים את הכאב. או שפשוט לא מקשיבים למי שחווה את הכאב. כי כבר אחרי כמה חודשים בן זוגי הציע שבקיץ נטוס לשם שוב, אבל הפעם יחד עם המשפחה שלו. לא משנה כמה הזכרתי לו שזה היה סיוט הוא התעקש. הוא טען שיהיה קל יותר כי אנחנו עם משפחה. וכך יצא שבשנה שלאחר מכן, כאילו לא הפקנו שום לקחים, חזרנו שוב. לאותו המלון, לאותה הבריכה ולאותו כתם על השטיח בחדר האוכל שהבנות השאירו שם בשנה שעברה. גמלתי בליבי החלטה לפחות לא להתגלש הפעם במגלשה הלבנה.

קפריסין טייק 2 – פאפוס עם המשפחה, שנת 2019

הפעם טסנו בשעת צוהריים הגיונית יותר מטרמינל 1 שבו במקום בשמים וקוסמטיקה אפשר לקנות המבורגר ספרדי כפול. ושוב, אוטובוס-טיסה-אוטובוס-מעבורת-חללית-מסוק-מונית-מלון. הגענו שוב לאותו המלון באותה דרגת תשישות שתואמת אנשים שטסו עם מרפק של ילדה בצלע.

הפעם יעדי המבצע היו מעט שונים:

1. לדאוג שהילדות יהיו בהשגחת סבא שלהן.

2. לדאוג שהילדות יהיו בהשגחת בני הדודים הגדולים שלהן.

3. לוודא שהילדות נמצאות גם עם דודה שלהן.

4. לא להיות עם הילדות עד הערב.

5. לא להיות עם הילדות בכלל.

6. חברים, של מי הילדות פה? מי שומר עליהן?

7. סליחה, ילדה, איפה סבא שלך?

8. לעשות מסאז'.

9. ללכת לקניון.

10. לזכור לקחת איתנו את הבנות הביתה בסוף החופשה.

ובכן, איכשהו זה לא לגמרי הצליח והבנות משום מה רצו להיות גם איתנו. עדיין הקטנה הייתה רוב הזמן עליי, כולל פיפי. עדיין נאלצתי לחזור לזירת האירוע ושוב להתגלש במגלשה הלבנה. אבל הפעם איכשהו הצלחתי להגיע למקסימום 80 קמ"ש ולא הזדקקתי לטיפול רפואי דחוף. הישג מרשים.

גילינו שהחיסרון הבולט בשהות בחו"ל עם בני אדם נוספים הוא שהם אשכרה רוצים לעשות דברים. לראות דברים. בשנה הקודמת הדבר היחידי שעשינו מעבר לבריכה וחדר האוכל היה להגיע לחוף הים. ולמלון יש חוף פרטי. כך שמדובר היה ב-36 צעדים במקום 22 הצעדים שהיינו רגילים אליהם מהחדר לבריכה. לבני המשפחה של בן זוגי הייתה סקרנות תמוהה לראות מה עוד יש בפאפוס.

ואכן יום אחד נסענו ללונה פארק. והתיאור "לונה פארק" לחלוטין מחמיא לערימת המתקנים החבוטים שנחו במגרש החניה ההוא. הייתה שם רכבת שבקושי זזה, מכוניות שהתנגשו בעייפות, ספינת פיראטים שנראתה כמו סירת גומי ומתקן של פילים שנע בעצלתיים, או כך לפחות חשבתי. הקטנה בת השנתיים רצתה לעלות על הפילים. ראיתי שהם בעיקר מסתובבים, ומדי פעם איזה פיל סורר קצת עלה וירד. חשבתי לעצמי שזה מתקן חביב שבוודאי מתאים לבני שנתיים. וכך נכנסנו לנו לרחבת המתקן ובחרנו לנו פיל בצבע... מעניין... מה היא אוהבת... מה היא תרצה הפעם... נכון! ורוד! איזו הפתעה. ישבנו לנו בפיל שלנו חבוקות ולא ממש חגורות כי החגורה הייתה קרועה. היא כנראה התחילה להיקרע עוד בתקופה הביזנטית אז הוקם הלונה פארק ההוא, והתפוררה סופית כשאפרודיטה השתמשה במתקן באופן תדיר. המפעילה מתחה קפיץ עתיק שהפעיל דינמו ישן שסובב גלגל שיניים חלוד והתחלנו להסתובב. אחרי כמה סיבובים המפעילה צעקה לכיווני שיש כפתור ירוק שאם לוחצים עליו הפיל עולה. אז לחצתי קצת והוא עלה קצת. נחמד. הדבר שאותו לא צפיתי היה האישיות של בת השנתיים שלי. כשלחצתי על הכפתור אורו עיניה ובמקום אישונים זהרו בהן כפתורים ירוקים. מאז ומתמיד היא אהבה כפתורים. ולכן, היא מיד החליטה להתחיל ללחוץ על הכפתור בעצמה, גוחנת קדימה בהתלהבות ללא מורא וללא חגורה. ואז שוב. ואז שוב. ואז שוב. וכך מצאתי את עצמי בגובה של רכבת הרים אוחזת בכתף שלה בחוזקה ביד מיוזעת ומתחננת בפניה שתפסיק ללחוץ על הכפתור הירוק ותתחיל ללחוץ על הכפתור השחור שמוריד את הפיל למטה. וככה עלינו ועלינו והסתובבנו ועלינו עד שהסיוט נפסק. מדהים שהגובה אפילו לא הזיז לה. היא רק הצביעה ואמרה "שקיעה" כשהגענו לגובה השמש, "עץ" כשהיינו מעליו ו-"ירח" כשנחתנו עליו.

תמונת ה"לפני". אין תמונת "אחרי" מסיבות מובנות

חשוב לציין שגם בנופש הזה בארוחות הערב והבוקר נאלצנו בעיקר ליהנות מבופה "השלך כפי יכולתך" כי הבנות היו עסוקות בלזרוק אוכל, לדרוש עוגות ולרוץ הלוך ושוב בחדר האוכל כשהן מרגיזות תיירים ומכתימות שטיחים. או שהן הכתימו תיירים והרגיזו שטיחים, אני כבר לא זוכרת.

אם כך, איזה יופי שהשנה לא יהיה לנו את כל זה! יהיה רק כיף אדיר בבית ובים ובבית ובים ובבית ובבית וריבים ובבית וטלוויזיה ובבית וקורונה ובבית ובים ועוד קצת בבית. נפלא.

כמובן שהיו גם רגעים מהנים בחופשות האלה, אבל נעזוב אותם כרגע כי מטרת הפוסט היא לשמוח שהשנה לא טסים. קוקטייל קרם הגנה ופיפי אני יכולה לשתות גם בבית. אוגוסט שמח לכולם!